מילה ותמונה

בטלפון

היא: עד מתי?

ג'וני: לתמיד

היא: תמיד זה הרבה זמן

ג'וני: זה עדיין לא מספיק

היא: ביקשתי סליחה

ג'וני: זה לא עוזר לי

היא: עוד מעט כיפור

ג'וני: שמחת זקנתי

היא: חייבים לסלוח. אלוהים יכעס.

ג'וני: אז שאלוהים יסלח.

היא: זה לא כזה נורא, מה שעשיתי. כולה...

ג'וני: "כולה"? את לא מתביישת?

היא: נו, מה אתה רוצה שאומר?

ג'וני: אני רוצה שתביני מה עשית.

היא: אני מבינה. תסלח לי.

ג'וני: את לא מבינה את חושבת שזה "כולה..."

היא: נו, אני מצטערת.

ג'וני: אמרתי לך, זה לא עוזר לי שאת מצטערת.
היא: נו... ג'וני.. בבקשה.

ג'וני: אני חייב לסיים.

בבית של ג'וני

היא: זאת אני. אני יכולה לעלות?
ג'וני: בואי.
היא: אני לא יוצאת מפה עד שאנחנו מסיימים את הסיפור הזה.
ג'וני: סיימנו.
היא: זה לא סיום. זה בריחה.
ג'וני: זו לא בריחה, זה הדבר היחיד שאת ראויה לו ממני.
היא: אל תשחק אותה קשוח. אני יודעת שאתה מת לחבק אותי עכשיו.
ג'וני: באותה מידה שאני מת לזרוק אותך מהחלון. את שניהם אני לא הולך לעשות.
היא: אל תהיה רע, נו. התנצלתי 1000 פעם.
ג'וני: את יכולה להחזיר את הזמן לאחור? לא לעשות את זה שוב?
היא: לא...
ג'וני: אז 1000 סליחות ועוד 1000 סליחות לא יעזרו לי.

היא: ג'ון...

ג'וני: את יודעת שאני אוהב אותך ושזה קשה לי. אבל אני חייב לשמור עליי.

היא: זה לא יקרה שוב.

ג'וני: איך אוכל לדעת?

היא: כי אני נותנת לך את המילה שלי.

ג'וני: גם בפעם הקודמת נתת לי את המילה שלך.

היא: היי. זה לא פייר. אתה יודע ש...

ג'וני: שמה? מה לא פייר? שאת עושה את הדברים האלה ואח"כ אני לא סולח?

היא: זה לא מה שבאתי לומר.

ג'וני: אני חושב שעדיף שתלכי.

היא: אני לא רוצה.

ג'וני: את חייבת.

היא: אני לא זזה מפה.

ברחוב

ג'וני: היי.

היא: היי...

ג'וני: הרבה זמן.

היא: כן... הרבה זמן. מה חדש?

ג'וני: לא הרבה... פה ושם, את יודעת.

היא: במצב רוח פרטני, אה?

ג'וני: כמו תמיד, לא?

היא: סוף סוף אתה מחייך אלייך.

ג'וני: בכל זאת, שנים. טינה זה לא בריא לעור הפנים.

היא: אז סלחת לי?

ג'וני: מממ... אני צריך לחשוב על זה.

היא: תרשום את מספר הטלפון שלי אם החלטת לסלוח.

ג'וני: את רעבה?

היא: זה אומר שאתה סולח לי?

ג'וני: אני אוכל כשאני כועס?

היא: לא רעבה, אבל אם כבר, לאפה. שני שיפודים. הרבה צ'יפס וחריף.

ג'וני: דיאטה?

היא: כלב.

אחרי שכל האורחים הלכו

היא: בעלי.

ג'וני: אשתי.

היא: היה לי מדהים.

ג'וני: אני שמח לשמוע.

היא: לא נהנית?

ג'וני: את יודעת שאני לא אוהב את המסיבות האלה.

היא: אז למה הסכמת?

ג'וני: כי רצית, מה זאת אומרת?

היא: אתה יודע שאם היית אומר, אפשר היה למצוא פתרון אחר.

ג'וני: לא היית סולחת לי.

היא: צודק. אבל זה שום דבר שלאפה עם שני שיפודים לא היה פותר.

בלילה במיטה

ג'וני: את יודעת שאני אוהב אותך?

היא: אני יודעת. גם אני אוהב אותך.

ג'וני: אל תעשי את זה שוב לעולם.

היא: השתגעת? ולאבד אותך?

ג'וני: את כבר לא תאבדי אותי, אבל פשוט אל תעשי את זה.

היא: לא אעשה. אין סיכוי.

ג'וני: אני אוהב אותך.

היא: גם אני, בוב.

בבית החולים, אחרי הלידה של הג'וניור

היא: תראה איזה יפה הוא.

ג'וני: כמו אמא שלו.

היא: יש לו את העיניים שלך.

ג'וני: לא... אני חושב שהוא רואה משהו.

היא: די, נו...

ג'וני: אני צוחק. אבל הוא כולו את.

היא: הוא יותר יפה.

ג'וני: אף אחד לא יותר יפה ממך.

בבית חולים, על ערש דווי

היא: אל תעזוב אותי.

ג'וני: אני לא זז מכאן.

היא: כואב לי.

ג'וני: אני יודע... אני יודע...

היא: תעזור לי.

ג'וני: איך?

היא: תהרוג אותי.

ג'וני: אל תדברי שטויות. את תהיי בסדר.

היא: אני עייפה.

ג'וני: תשני. אני כאן.

היא: אל תלך.

ג'וני: לא הולך לשום מקום. תנוחי, בובה. תנוחי.

בחלום

ג'וני: ביקשת שלא אעזוב, בסוף עזבת אותי את.

היא: תסלח לי.

ג'וני: אני מוכרח לסלוח לך. כבר לא מכיר דרך אחרת.

היא: אני אוהבת אותך.

ג'וני: אז תחזרי.

היא: אתה יודע שאי אפשר.

ג'וני: זה החלום שלי. הכל אפשרי. תחזרי.

היא: וכשתתעורר?

ג'וני: עדיין ארגיש אותך איתי. עד הלילה הבא.

היא: אוי, ג'וני.

ג'וני: בובה... הבטחת שלא תעזבי שוב.

היא: אני יודעת. אבל מה כבר יכולתי לעשות? זה כרסם בי.

ג'וני: הלוואי שיכרסם בי. אני רוצה לבוא אלייך כבר.

היא: אל תדבר שטויות! מה עם הילדים?

ג'וני: יש להם את הנשים והבעלים והילדים.

היא: ולך יש אותם!

ג'וני: אבל אני צריך אותך.

היא: אני אתך. תאמין לי שאני איתך. אני צריכה ללכת עכשיו...

ג'וני: בובה...