מילה ותמונה

שתיקות.

חלקן מעיקות, חלקן מועילות.

הן תמיד שקטות.

עכשיו יש כאן שתיקה.

אבל שתיקה מהסוג המעצבן.

הרבה עצבים, זה גובל בשנאה,

וזה צריך להתפוצץ, כך או כך.

לעבור ככה יום יום, זה לא קל.

ההתחלה הייתה לא רעה,

אבל אחרי שאנשים משתלבים, הם מורידים את המסכה, משאירים אותה ליד הדלת,

ואז מגלים את הפרצוף האמיתי שלהם.

פרצוף מכוער של התנשאות ושחצנות.

פרצופם של אלה שחטא הגאווה יכלה אותם ויהרוס אותם,

ומה אומר לכם,

לא אבכה כשאראה את זה קורה.

אני שונא mr know all's באשר הם.

אנשים שהתחושה שהם יודעים הכל הכי טוב מעבירה אותם על דעתם.

אז אני מתעלם מהם.

זה לא נעים, אבל זה בערך הדבר היחיד שאני יכול לעשות כרגע.

האפשרות השנייה היא להפוך את זה לריב ופיצוץ גדול וזה לא בא לי בטוב מדי בבוקר.

בהתחשב בעובדה שייתכן שאלה השעתיים האחרונות שלנו כאן,

אולי זה לא משנה...