מילה ותמונה

דין מרטין שר על אהבה והרגשנו בסרט בשחור לבן.
אני איש חנוט בעניבה בחליפה עם כובע ביל קוסבי סטייל,
ואת נערה מדהימה בשמלה פרחונית עם פרח בשיער.

עצמנו עיניים ורקדנו בתוך החלל, מבלי חשש שניתקל, נתבלבל או ניפול.
את ואני והאוטו עם הדלתות הפתוחות בחניון גדול וריק באמצע העיר.
זה היה שמח כמו שזה היה עצוב כמו שזה היה שמח.

כשנגמר השיר התיישבנו על מכסה המנוע והסתכלנו לשמיים.
עשן אפרפר מאחת הארובות שיחק בתפקיד ענן נע שכיסה וגילה את הירח אחת לכמה דקות,
בהתאם לרוח המשנה את כיוונה.

שכבנו שם ושתקנו ודיברנו והחזקנו ידיים.
אני לא מרגיש ככה הרבה יותר מדי פעמים, את השלווה הזאת.
את אי-הצורך הזה להסתכל בשעון ולחשב כמה זמן עוד נותר עד שהולכים הביתה.
קמתי רק כשדיברנו על הירח.
שאלת לאן אני הולך ואני חייכתי.
when the moon hits your eye like a big pizza pie
that's amore
שרתי לך עם מחוות גוף מוגזמת לגמרי ואת צחקת.
החוויתי לך בכובעי הושטתי לך יד ואת החלקת למטה ממכסה המנוע ורקדנו בשנית.
העולם זרח כמו שתינו יותר מדי יין,
ואני ידעתי שזאת אהבה.
תהיתי אם הרגשת כמוני.

מאז ומעולם היית הנערה היפה הזאת מהסוג שתמיד חשבתי שלא אוכל להשיג.
כשרקדנו בחניון הרגשתי יפה כמעט כמוך.
וכשהסתכלת עליי בעיניים נוצצות, רגע לפני שנישקת אותי,
הפסקתי לתהות, ידעתי שאת אוהבת אותי כמו שאני אוהב אותך.

את היפה, אוהבת אותי, כמו שאני ה-אני, אוהב אותך.
זאת החליפה, זה דין מרטין, זה העשן, זה הירח, זה השחור לבן.
ואולי זה אני
שהפעם אמרתי לך את כל המילים הנכונות.

זה קורה אפילו לי לפעמים.
כל אחד אוהב מישהו לפעמים.
כל אחד מתאהב איכשהו.
משהו בנשיקה שלך סיפר לי
שזאת הפעם שלך להתאהב.
זה לא אני אמרתי.
זה דין מרטין.

עוגייה זרועת צימוקים,
כמו שמיים עמוסי כוכבים מונחת לפניי עם כוס קפה בגוון מושלם.
לא תמיד אני מצליח להגיע לגוון המושלם.
זה שילוב מדויק של מים-חלב-קפה. מדעי, כמעט.

הריח של העוגייה עולה ומסתלסל כמו בסרט מצויר אל תוך אפי ואני לוקח שאיפה עמוקה וארוכה.

קופסת העוגיות הזאת, על כל 10-12 היחידות שבה,
תזכיר לי תמיד את זאת שהופיעה היום בכל מקום שהייתי בו היום כמו ב'שגר אותי סקוטי'.
צריך להיות אידיוט ברמות מיוחדות כדי לא להבין את הרמזים הקוסמיים שהיקום נותן לך.
נראה לי שגם אם היא הייתה יושבת על פניי, לא הייתי מבין את הרמז.
כן, כן. כזה אידיוט, אם לא יותר.

העוגייה המושלמת ברכותה נשטפת עם הקפה המושלם בגווניו, ויחד עם 'לליינה', זה רגע מושלם. כמעט.
חסרה פה אותה אחת שתעביר אצבעות בשערי ותחייך ותגיד לי שאני חמוד שאני נהנה ככה מהדברים הקטנים.
בסולו המדכא הייתי אומר לה 'תרקדי בשבילי' והיא הייתה אומרת 'מה?!' והייתי אומר לה 'הסולו מדכא לי את התחת וזה רגע טוב, בעיקרון. תמתיקי לי אותו בחזרה'.
היא הייתה אומרת לי 'אידיוט' ותחייך, ואני בתוכי הייתי יודע שזאת הפעם השנייה היום שאני אומר דברים ומתנהג כמו אידיוט מושלם.

היא דתייה. לא מבקשים מדתייה חסודה שתרקוד בשבילך. ועוד אחרי כניסת השבת, רחמנא ליצלן!
למרות שהניסיון מלמד שדתיות חסודות הן הכי לא כשהן בדל"ת האמות הסגורות שלהן...

זה מוזר, בסופו של דבר.
מצד אחד, ברור לי שאני די מאוהב במישהי כבר חצי שנה או משהו.
מצד שני, ברור לי שזה לא יקרה ואני מכריח את עצמי לדברים אחרים, בתקווה שיבוא משהו שישכיח את זה.
לא כמדד להשוואה, לא כ'ריבאונד' ולא כשום חרטה שכזאת. באמת כדי להניח לזה ולהמשיך הלאה בחיי, מבלי הצער של לב שבור.
פשוט... הכי קרוב שהיה לי לשכוח, ריסק לי את הצורה וגרם לי להתייפח כמו ילדה קטנה במשך ימים. חטא על פשע, אם תרצו.
אז זה טבעי לי שכשאני רואה מישהי בסופר פארם, בסופר דוש ובאנטר, והיא יפה כל כך וחמודה כל כך והחלפתי איתה מילה או שתיים והיא גם טיפוס די נחמד, ארצה לרצות לדבר איתה שוב, ללא מאות אנשים שבאים לקניון בת ים ביום שישי ובלי קופאית שדוחפת את אפה לעניינים לא לה (האצבע הפצועה שלי. איה. איה).

אבל לא.
אני תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר עני.
עם מילים מבריקות שיכולתי לומר, עם רגע היסטורי שבו לא הייתי נחנק.
בלי סיבה להסתכל מעבר לאף, בידיעה שמשהו טוב, חדש ומרגש הולך לקרות לי.

כל מה שאעשה הלילה יהיה לחשוב על זה שלא חשבתי על מה שאני הולך לכתוב מחר.
היום באה האישה היחידה, כנראה, שהצליחה לגרום לי לא לחשוב על מה שאני הולך לכתוב מחר.
ופספסתי אותה.
זה אומר שהיא מיוחדת,
כי את כל המיוחדות אני מפספס.

אפילו הטמבל של ארקדי דוכין טעם מלוכה.
אבל אני לא טמבל.
אני סתם אידיוט.

מישהו שאל אותי פעם מה קשה יותר:
להתגעגע למשהו שאהבת ואיבדת או להתגעגע למשהו שערגת אליו, אבל אף פעם לא היה לך.

היום אני מתגעגע למשהו שלא היה לי עדיין.
אותה נשיקה ראשונה, אותו מבט בעיניים, אותו מגע של יד ענוגה,
שזורקת אותי לדימוי הישן של יד זכוכית שמלטפת קלידים של פסנתר.

זה לא בדיוק געגוע.
זאת תחושת חוסר שמתחילה להופיע בכל פעם שאת לא פה לקצת יותר מכמה שעות.
היא גורמת לי לנוע בחוסר נוחות וכשאני נוהג היא מסיטה את המחשבה שלי מהכביש והנהג הישראלי לדיןדין אביב ו"אף לא מילה", שמזכיר לי אותה כ"כ.
אני בכלל לא בטוח שזה רעיון טוב.

ימים מלאים במיוחד עוברים על כוחותינו.
שעות חסרות ממוצ"ש ואתמול (ועוד צוחקים עליי שאני עושה כיבוי ב-11. מה זה משנה אם אני נרדם ב-3 וחצי?!), עומס מטורף בעבודה, המון מיילים ותגובות להחזיר (תבורכו. תמשיכו, זה כיף) והפתעה אחת קטנה אתמול בבוקר שהפכה את הכל לשווה יותר.
ועדיין המרחקים בין שאת באה לשאת באה, מעסיקים יותר מהכל.

זה קצת עצוב שהיום הזה הוא היום הכי קצר בשנה.
היום הזה יעבור מהר ויכתיב לי בספרי ההיסטוריה עוד יום שעבר בלעדייך.