מילה ותמונה

עוגייה זרועת צימוקים,
כמו שמיים עמוסי כוכבים מונחת לפניי עם כוס קפה בגוון מושלם.
לא תמיד אני מצליח להגיע לגוון המושלם.
זה שילוב מדויק של מים-חלב-קפה. מדעי, כמעט.

הריח של העוגייה עולה ומסתלסל כמו בסרט מצויר אל תוך אפי ואני לוקח שאיפה עמוקה וארוכה.

קופסת העוגיות הזאת, על כל 10-12 היחידות שבה,
תזכיר לי תמיד את זאת שהופיעה היום בכל מקום שהייתי בו היום כמו ב'שגר אותי סקוטי'.
צריך להיות אידיוט ברמות מיוחדות כדי לא להבין את הרמזים הקוסמיים שהיקום נותן לך.
נראה לי שגם אם היא הייתה יושבת על פניי, לא הייתי מבין את הרמז.
כן, כן. כזה אידיוט, אם לא יותר.

העוגייה המושלמת ברכותה נשטפת עם הקפה המושלם בגווניו, ויחד עם 'לליינה', זה רגע מושלם. כמעט.
חסרה פה אותה אחת שתעביר אצבעות בשערי ותחייך ותגיד לי שאני חמוד שאני נהנה ככה מהדברים הקטנים.
בסולו המדכא הייתי אומר לה 'תרקדי בשבילי' והיא הייתה אומרת 'מה?!' והייתי אומר לה 'הסולו מדכא לי את התחת וזה רגע טוב, בעיקרון. תמתיקי לי אותו בחזרה'.
היא הייתה אומרת לי 'אידיוט' ותחייך, ואני בתוכי הייתי יודע שזאת הפעם השנייה היום שאני אומר דברים ומתנהג כמו אידיוט מושלם.

היא דתייה. לא מבקשים מדתייה חסודה שתרקוד בשבילך. ועוד אחרי כניסת השבת, רחמנא ליצלן!
למרות שהניסיון מלמד שדתיות חסודות הן הכי לא כשהן בדל"ת האמות הסגורות שלהן...

זה מוזר, בסופו של דבר.
מצד אחד, ברור לי שאני די מאוהב במישהי כבר חצי שנה או משהו.
מצד שני, ברור לי שזה לא יקרה ואני מכריח את עצמי לדברים אחרים, בתקווה שיבוא משהו שישכיח את זה.
לא כמדד להשוואה, לא כ'ריבאונד' ולא כשום חרטה שכזאת. באמת כדי להניח לזה ולהמשיך הלאה בחיי, מבלי הצער של לב שבור.
פשוט... הכי קרוב שהיה לי לשכוח, ריסק לי את הצורה וגרם לי להתייפח כמו ילדה קטנה במשך ימים. חטא על פשע, אם תרצו.
אז זה טבעי לי שכשאני רואה מישהי בסופר פארם, בסופר דוש ובאנטר, והיא יפה כל כך וחמודה כל כך והחלפתי איתה מילה או שתיים והיא גם טיפוס די נחמד, ארצה לרצות לדבר איתה שוב, ללא מאות אנשים שבאים לקניון בת ים ביום שישי ובלי קופאית שדוחפת את אפה לעניינים לא לה (האצבע הפצועה שלי. איה. איה).

אבל לא.
אני תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר עני.
עם מילים מבריקות שיכולתי לומר, עם רגע היסטורי שבו לא הייתי נחנק.
בלי סיבה להסתכל מעבר לאף, בידיעה שמשהו טוב, חדש ומרגש הולך לקרות לי.

כל מה שאעשה הלילה יהיה לחשוב על זה שלא חשבתי על מה שאני הולך לכתוב מחר.
היום באה האישה היחידה, כנראה, שהצליחה לגרום לי לא לחשוב על מה שאני הולך לכתוב מחר.
ופספסתי אותה.
זה אומר שהיא מיוחדת,
כי את כל המיוחדות אני מפספס.

אפילו הטמבל של ארקדי דוכין טעם מלוכה.
אבל אני לא טמבל.
אני סתם אידיוט.

נוסע, נוסע.
המוזיקה הכי טובה שחיברתי לי אי פעם והציפייה הכי גדולה שציפיתי לי אי פעם התערבבו עם הפחד הכי גדול שהיה לי אי פעם, והכריחו אותי ללחוץ את דוושת הגז. אולי כדי לקרב את הקץ. אולי כי השרירים פשוט מחוץ לשליטתי.

פנים אל מול פנים.
הכבישים המובילים צפונה מוכרים לי עד גבול מסוים. אח"כ הדבר היחיד ששומר אותי בטוח זאת המחשבה על הרגע בו אגיע מחוץ לשערייך. זה מסיח את הדעת מהעובדה שאין לי מושג איפה אני נמצא.

ובינתיים.
הדרך ממשיכה גם אחרי הגבול שאני מכיר, ואני חושש. חלק מהגוף קפוץ ומכווץ ממתח הנסיעה אל הלא נודע שאת.

ועד אז.
באיזור הבטוח שלי, בין בת ים לתל אביב, אני עוד שר עם הרדיו שירים עמוסי רגש. דבר לא מפריע לי עדיין.

מתרחק ומתקרב.
באיזשהו מקום על כביש 2, כשהגוף מתקרב, הנפש שלי מתרחקת. פתאום מכה בי ההכרה שעוד קצת, ממש עוד טיפה, אני כבר לא אהיה רחוק משום בחינה.

חילוץ פקק.
תאונה קטנה נותנת לי אפשרות גדולה לקחת אוויר. בקטע כביש שמעולם לא נסעתי בו על פחות מ-120, אני גולש עכשיו ושואף אוויר. מביט מהצד, מוודא שכולם בסדר וזה רק טמבון שנפל, לפני שאני אומר 'תודה לאל' על כמה שניות לסדר את הנשימה.

משא ומתן.
ביני לביני, אני משכנע את עצמי שהימים האחרונים הם רק אשליה רעה. השתיקות הארוכות בין המילים הקצרות, הן בכלל לא קשורות אליי. אני רצוי. אני רצוי. אני רצוי. זה רק עיכוב. בתמורה לשכנוע שלי אני נותן לי לשיר ברוגע עוד חצי שיר של מאיר אריאל.

צליל וטעם.
רמזור ראשון אחרי דקות ארוכות. זה אומר שזה כבר קרוב. אולי. אני לא באמת יודע. אצלי בראש, הצליל של קולך, זה שלאחרונה היה צרוד, וטעמך, זה שלאחרונה היה כתוב, כבר ממש ממש קרובים.

שתיקה.
אבל עם ההתרגשות, היה גם פחד. הרגשתי את הרעד בבטן שלי כשנזכרתי בכל הנפנופים האחרונים ולא כ"כ הבנתי מה אני עושה פה. את רוצה אותי פה או לא? ואם כן, אז למה בשתיקות שכאלה?

חרדות.
תמיד יש את החשש הזה. פעם אחת משביל גישה שלא מצאתי יצאה דמוית מלאך ששברה לי את הלב, וזאת לא תקופה טובה לשברון לב חדש. אולי צריך לפרסס ולהדרים. אולי... ואולי לא תשברי לי את הלב.

אש.
mr. safety שכמותי, נזהר תמיד ממקומות מסוכנים מדי. מאתגרים שאני לא בטוח לגביהם, מאנשים מסוימים, ממקומות חשוכים מדי. והנה אש אחת שאני קופץ ראש לתוכה, ועל הזין הכל. אמות בכל מקרה. לפחות אוכל לספר שהעזתי.

איש שרצית.
ואני לא יודע אם אוכל להיות. אולי תמיד אהיה הלוזר שהופך לחברה טובה. ואולי, אולי, אולי, אולי זה אני. אני מנסה לשכנע את עצמי שהפעם זאת הפעם האחת שבה צריך לקרות. רק את זה אני מבקש, ואני אדאג לשאר.

מסננת.
הלב שלי מחורר מרמזים סותרים ומשפטים שאני לא מבין. כשאני איתך, ההגנות שלי יורדות, וכשאת יורה, לפעמים אלה כדורים שחודרים.

מסננת 2.
כבר כמה ימים של שתיקה פה והודעות הרגעה מינוריות שם. אני לוקח הכל, זורק לקערה, מערבב ומקבל עיסה שמוציאה אותי קטן, בכל דרך שלא מסתכלים על זה. אבל אמרו לי להילחם, אז אני מנסה לזרוק שיר שמח בפנים. אולי זה יתפח קצת.

משחק מסוכן.
המשאות הכבדים של השבוע האחרון – העבודה הקשה ונדודי השינה גרמו לי לעשות החלטות מוזרות שאולי מתנקמות בי ואולי לא. אני מצטער על כולן. הרי אחת כזאת מוציאה אותי אויב רק בגלל שהעזתי לשלוף את אקדח הצעצוע שלי.

תרגיע.
אחרייך, גם מיקה אומר שאני צריך להירגע ולקחת את זה בקלות. אם הייתי יודע מה זה, אולי היה לי קל יותר. אבל אני מפחד ומבועת ומשחק באש. נכון שאמרתי שאני לא מפחד למות בחומך, אבל אני לא רוצה למות. לא עכשיו, לא אף פעם.

מיקה.
יש אנשים שמזיזים לי את הבטן ויש אנשים שמזיזים לי את הלב ויש שירים שגורמים לי לזוז, כמעט לרקוד. זה קשה בשבילי כמעט כמו להצטלם. כשעברתי ליד המראה חייכתי אליה, כי התמודדתי. כשחזרתי וחלפתי על פניה שוב, ניפצתי אותה. אני מפחד שהבבואה שבה היא אולי אחת הסיבות שבגללן את לא פה.

אחות של מיקה.
אנשים שפעם היו כמוך הפכו להיות חברים טובים. אנשים אהובים כ"כ. אבל את לא יכולה להיות כמוהם. אני לא רוצה שתהיי כמוהם. אני רוצה לספר להם עלייך. לגרום להם לשמוח בשבילי עלייך.

רשמיות.
השבוע החורף תפס פיקוד. חילופי המשמרות התבצעו. אבל הוא עוד חלוד, רואים את זה. כשיבוא לעשות פה סדר ולשטוף את המדרכות ואת המכוניות ואת החלונות ואת הלבבות, אדע אם את קעקוע צרוב בי או ציור של לב על חלון שלא עבר שטיפה הרבה זמן.

ליאונה לואיס.
אנשים לא צפויים משאירים לפעמים חותמות לא צפויות, ואנשים אומרים לפעמים דברים שהופכים לקטץ' פרייזס שנשארים שנים, כמו המילים הראשונות שלך אליי. כמו שפליטת ריאליטי אחת מבטיחה לי כבר שנתיים שזה ישתפר עם הזמן, ולמרות שזה לא השתפר, אני משום מה ממשיך להאמין לה.

מטבעות.
יש לי מטבע של שנקל בכיס של הג'ינס שלבשתי אתמול. כשקראתי את ההודעה של אתמול בלילה הייתי נותן לך אותם בשביל שתסכימי לשמוע את המחשבות שלי באותו רגע. penny for your thoughts, שנקל תמורת שלי. הן פשוט קצת פחות חשובות.

מצלמה.
כרטיסי זיכרון, סוללות, מטענים, קוראי כרטיסים זרוקים על יד כוס קפה ריקה ושפרפרת של קרם ידיים שמציל אותי מפגעי מזג האוויר, ואני תוהה אם יש מצלמה שמצלמת רק צבעים, לא דמויות ומעניין מה הצבע שלי עכשיו.

כעס.
הוא בא לבקר פה פעם. נזכרתי בזה אחרי שדיברנו. הלכתי לבקר אצלו. אני לא יודע איפה הוא היה בשלושת הימים האחרונים. אם הוא היה שם, אז שיקרת לי כי אמרת שלא היה זמן. אם הוא הסיבה שלא היה זמן, אז פשוט תפטרי ממני.

ביג לובובסקי.
אחרי ארוחת ערב שכנראה אוותר עליה, כנראה אפעיל את ה-DVD, אסתכל על ה'דוד' ואתהה איך הופכים להיות איש כזה שלא אכפת לו יותר מדי משום דבר. בלי לקחת כל דבר עמוק מדי לבטן, בלי להשאיר את הלב בחוץ כך שכל אחד יכול לבוא ולגעת כאילו הוא היה מר-גמיש זנותי שכזה.

קיצוניות.
תנודות בין שמחה לחרדה, בין שיר שמח מדי לשיר עצוב מדי, ששניהם לא משקפים את מה שאני מרגיש כרגע, מבלבלים אותי מחד ומזינים אותי מנגד, ועכשיו אני בשלב של לזרוק זין ואחרי שתגמר הפיסקה אהיה בשלב ההתנצלות החתלתולית, וזה הכל קורה כי אני פשוט לא יודע כלום!!

ציור.
על הקיר שלי שתי תמונות שאני ציירתי בתקופת הלימודים שלי. מחורבנות מכל בחינה שהיא, אבל נותנות צבע לקיר, וכשנכנסתי לכאן לראשונה, היה חשוב לי שלא יהיה לבן מדי. היו תקופות שהייתי מכניס לחיי אנשים כדי שלא אהיה בודד מדי. עכשיו אני לא לבד ולא בודד ועדיין חסר לי משהו.

לא רוצה לתת לפגוע בי.
רגיש מדי זה רע. פתוח מדי זה רע. מקשיב מדי זה רע. מדבר מדי זה רע. סגור מדי זה רע. שקט מדי זה רע. רועש מדי זה רע. אין לי דרך להגיע אלייך אם את חושבת שאני מדי זה רע.

ללכת.
אני יכול להיות מלך העולם עבור אנשים ומלך הביבים עבור אנשים אחרים. שלא כמו כל האנשים, אני עדיין לא יודע אם אני נועדתי למלוך או להימלך. לפעמים אני יודע שאני יכול לשלוט הכי טוב בעולם שלי. לפעמים אני מבין שתקופת המלוכה שלי הסתיימה, ואני אורז תיק קטן ומסתלק.

שלטים.
לא הצלחתי לאחד בין השלט של הטלוויזיה לשלט של הכבלים. אחד להגביר, אחד לעבור ערוץ. אף אחד מהם לא ממלא את הצורך האמיתי השלם שלי עם הטלוויזיה המזוינת שלי. לא הצלחתי לאחד בין הראש ללב. אחד החליט להילחם עלייך, אחד רוצה להילחם עלייך. אמור להיות פשוט, רק שהבטן אומרת דברים אחרים לגמרי כרגע.

מדבקות בחיתוך אותיות.
על דלת החנות, ממש מתחת לגלריה, במדבקות החדשות שעשינו לכבוד הגברת מיאו-מיאו, התקלפה האות w. בהתחלה היא נראתה כמו v, אבל אח"כ גם היא קצת השתנתה ונראתה כמו L. זה סתם נראה לי סמלי איך ניצחון הופך להכרזה על ניצחון ונגמר בתבוסה. הדפוס סידר את זה, אבל איך אני יכול לסדר?

רצונות.
המחשבות שמתחלפות לא משנות את העובדה שאני שולח תדירות מבט לכיוון הסלולרי שלי. מחכה שהאור יידלק והוא יצפצף ויגיד לי שלא עשיתי טעות גדולה מדי.

תשובות.
את התהיות שלי אני שומר לעצמי, כי אני יודע שלשאלות יהיה מחיר כבד מדי. אני נוסע נוסע צפונה מכאן ואני לא יודע מי או מה מחכה לי שם. ממלכה או עוד שברון לב לאוסף.