מילה ותמונה

'כשבאתי לעולם, נולדתי לתוך חטא. לפחות הם חסכו ממני את הצורך לנצח'
ואיתך אני גם לא צריך לנצח, והמזל הגדול שלי הוא שאני גם לא רוצה. את לא חשובה. את לא תהיי זאת שאלחם עליה בפיינל אקט שלי. את לא תהיי זאת שאצטער עליה כשיגיע הזמן שלי להודות בהפסד ולהסתלק מפה. את מסתכלת עליי במבט נעלב ולא מבינה למה אני אומר את מה שאני אומר, אבל במקום להסתכל עליי, תתאמצי שנייה ותסתכלי פנימה. אם תמצאי שביל מואר דרך כל החשיכה, לכי בעקבותיו. התשובה נמצאת בסוף הדרך.

'ביקשת ממני וידוי ואני פרשתי בפנייך את נשמתי'
ונשמתי מלאה בכתמי עישון ויין שנשפך והתעצלתי לנקות.
את פדנטית ופרפקציוניסטית, זה לא בשבילך. 'אני מתביישת בך'.

בוידוי שלך גיליתי שאת הרבה יותר מטונפת ממני.
שום ריאה חולת סרטן מעישון פסיבי לא תהיה מלוכלכת יותר מהתועבה הזאת שלך.
הזיונים, הסמים, ההשתכרויות והקאות בקרנות הרחוב. הירידות לנהגים שנתנו לך טרמפ, השתייה עם זרים שלקחו אותך אח"כ לשירותים והשאירו אותך זרוקה שם על רצפה מטונפת עם שאריות על השפתיים.
אבל חזרת בתשובה. עכשיו את כבר לא עושה את הדברים האלה, אז בסדר.
במקום זה את שופטת אותי על החטאים הקטנים שלי.

'שאלת אם כשאגדל אבין כבר, ואני שאלתי אם אגדל'
והאשמת אותי שאני סופני ואת בשלב הזה של להיוולד מחדש וללמוד ולתקן את החיים שלך ולהסתכל קדימה בתקווה. באחד הלילות כשנתקלתי ב'תקווה' בערוץ הראשון בזפזופ אחרון לפני שינה, אני מוכן להישבע שראיתי את פנייך הקפואות עם מבט עוצמתי בעינייך לכיוון הדגל, כמו קלישאה אולימפית.
שאלתי באמת, כי גיליתי שאני חולה ויתכן שלא אהיה כאן לנצח, ואת חשבת שאני חוזר לימי הסכין והמלחמה שבראש שלי.
אז המלחמה היא אחרת הפעם, היא על משהו הרבה יותר גדול ממני וממך, ולא את, לא את, תהיי זאת שתגידי לי איך להתמודד איתה ואיך להילחם איתה.
את זונה שניקתה חטאים ואני ילד מטומטם שחטא בשביל לרצות אותך, כשאת רצית לשמור על ניקיון כפייך. אבל מה עם הנשמה שלך? היא לא מלאה בכתמים?

'שאלת אותי אם ידעתי אהבה ואיך זה לשיר שיר בגשם'
וסיפרת לי על נשיקות בגשם עם דלת פתוחה של אוטו יקר שמנגן את מיטב הלהיטים הרומנטיים של השנה וכמה נהדר הוא היה. ואיזה קלאסה.
ואני ידעתי אהבה שאת לא יכולה להתחיל להבין ואני שרתי ורקדתי במבול סוחף ובשרב כבד, ובמדבריות של הקיום שלי, אני רחצתי באגם נעורים שאת לעולם לא תדעי. את משמיצה אותי על כמה שאני קטן ואני רואה בעיניים שלך רק קמטים שנגרמו משנים של שנאה ותיעוב.

'כל לילה לפני שאני הולך לישון, אני מפקיד את נשמתי בידיי הבורא, אני מבקש ממנו רק משאלה אחת לפני שאמות - חייתי חיים עד הסוף, עכשיו תן לילד שלך למות כמו גבר'
אני מסתכל לתוך הקנה ויודע שזה האקט האחרון שבשליטתי. מחר בבוקר, בכל מקרה כבר לא אהיה פה. את יושבת לידי מזילה דמעות של תנין שלא הייתי עושה ממנו תיק, ובוכה עליי ומבקשת סליחה על כל השנים האלה שהיית חרא של אמא.

לכי לעזאזל.
אני לא צריך לנסות לנצח בשבילך במלחמות שאני יודע שאני הולך להפסיד בעצמי.
אני פשוט שוכב על המיטה ומחכה לצלצול הפעמון שיבשר על הנוקאאוט.
הדלת שם, תכבי את האור כשאת יוצאת.

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

אחסוך לכם את התהליך ואגיע לשורה הסופית – יש לי הרבה סבלנות. מיליון.

אולי זאת לא הייתה סבלנות. אולי סתם הבנתי שלא באמת מחכות לי ברירות אחרות בחוץ.

אולי זאת לא ההבנה שלא באמת מחכות לי ברירות אחרות בחוץ. אולי סתם רציתי לחכות לדבר האחד הספציפי הזה.

אולי זה לא סתם הרצון לחכות לדבר האחד הספציפי. אולי לא האמנתי שיכולים לקרות לי דברים אחרים טובים יותר.

אולי זה לא האמונה שלא יכולים לקרות לי דברים אחרים טובים יותר. אולי סתם התלהבתי ממשהו שנראה לי שווה במיוחד.

אולי זאת לא ההתלהבות ממשהו שנראה לי שווה במיוחד. אולי לא רציתי לדעת את האמת.

אולי זאת לא הבריחה מהאמת. אולי זה כי פעם אחת, לשם שינוי, החלטתי להתבגר ולא לפעול על פי אינסטינקטים מטופשים.

אולי זאת לא ההתבגרות וההחלטה לא לפעול על פי אינסטינקטים מטופשים. אולי באמת, באמת, באמת הייתי צריך את זה.

אולי זה לא הצורך. אולי זאת סתם גחמה.

אולי זאת לא גחמה. אולי זה באמת משהו שנובט בי.

אולי זאת לא נביטה אמיתית. אולי זאת רק התלהבות.

אולי זאת לא התלהבות. אולי זה... לא יודע. נגמרו לי הרעיונות למה זה יכול להיות.

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

תכל'ס, זאת לא כזאת חכמה כשאין ברירה. זה כמו לומר "בוא נראה כמה זמן תוכל לחכות עד שיבוא משיח". איפה בדיוק אלמנט הסבלנות פה? זה לא שאני יכול ללכת לבית של משיח ולומר לו שיבוא כבר.

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

שמתי את הטלפון על 'שקט' ושמתי אותו כמה שיותר רחוק ממני, בידיעה שעצלנות יום שבת שלי תגרום לזה שהוא יהיה שם לפחות עד הערב. הזמן עבר, אנדיוני ניצחו את הרוסים, עוד לופ של חברים, כמה פרקים של סיינפלד, השמש ליוותה החוצה את השבת והביאה שלושה כוכבים וחשק לפיצה וחשבתי שהגיע הזמן לבדוק.

3 שיחות, 2 הודעות SMS. לא יבול רע במיוחד לשבת בצהריים. מצד שני, שתלתי מה שקיוויתי להיות חבצלות יפהפיות ובסוף קטפתי תירס. לא יבול רע, אבל גם לא בדיוק מה שכיוונתי אליו.

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

הדלקתי קומקום ובהיתי בו. זה נכון. לקומקום באמת לוקח יותר זמן לרתוח כשמסתכלים עליו. על הדרך הכנתי קפה וטעיתי ביחס מים-חלב. פתק לעצמי: חייב להיות מרוכז כשמכין קפה.

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

לקחתי מחברת והתחלתי לכתוב את כל השמות של כל האנשים שאי פעם חיכיתי להם ולא באו אף פעם. אם זאת הייתה רשימה למסיבה, זאת הייתה רשימה למסיבה הכי עצובה בהיסטוריה של העולם.

תוך כדי הרשימה התחלתי לשנוא את האנשים. כל שם שנאתי יותר כי "ידעת שאלה לא באו, אז לא יכולת לבוא?!". זה היה דבילי, אבל מוצדק. אני תמיד צודק בשנאות שלי. אני לא שונא סתם. יצא שהתחלתי לכעוס על כמה אנשים שאני מאוד מאוד אוהב.

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

חיפשתי את המילה המושלמת שתתאר את מה שאני מרגיש בימים האחרונים. זה לא מהדברים הרגילים האלה – שמחה, עצב, התרגשות, מתח, ציפייה, לחץ, עצבים, כעס, אושר, היי, דאון או כל אלה.

המילה שלי היא "חיכיון".

זה כמו המתנה, אבל לא.

בימים האחרונים אני במצב חיכיון.

לפעמים אני מרגיש שאני מחכה למשיח ושזה לא באמת יעזור לי. אבל הדבר הטוב הוא שבאיזשהו שלב האני-הפנימי שלי יפנים שאני מחכה למשהו שהסיכוי שיבוא שווה לסיכוי שיבוא המשיח, ויפסיק לחכות.

בינתיים אני בחיכיון.

יצא לי לתהות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

יצא לי לטעות ורציתי לראות כמה סבלנות טמונה בי.

יצא לי לתעות ורציתי לראות איפה הסבלנות הטמונה בי.

יצא לי לשתוק והמשכתי לחכות, כי יש אנשים שלא טמונה בהם תבונה או שכל, טמונה בהם בעיקר סבלנות.

אחרי שנים רבות, יש לי את התשובה.

באתי לומר אותה אבל לא היה ממש מי שיקשיב.

אז... אם אתם רוצים לשאול אותי משהו, תדעו שיש לי את התשובה.

אחרי חודשים רבים, יש לי את הפתרון.

רציתי לגלות אותו באוזן, אבל לא הייתה שום אוזן בסביבה.

אז... אם יש לכם בעיה, תדעו שיש לי את הפתרון.

אחרי שבועות רבים, אני יודע.

רציתי לספר למישהו, אבל לא היה אף אחד שתהה בסביבה.

אז... אם אתם לא בטוחים, תדעו שאני יודע.

אחרי ימים רבים, אני מבין.

רציתי לחלוק את התובנה, אבל לא היה טמבל אחר בסביבה.

אז... אם אתם לא סגורים על זה, תדעו שאני מבין.

אחרי שעות רבות, יש לי את ההסבר.

רציתי להסביר אותו למישהו, אבל לא מישהו שהתקשה בסביבה.

אז... אם אתם מתקשים, תדעו שיש לי את ההסבר.

אחרי דקות ארוכות, אני כותב.

רציתי שיקראו, אבל לא היה מי שיקרא בסביבה.

אז... אם משעמם לכם ואתם ממש רוצים, תדעו שאני כותב.

אחרי שניות ארוכות, אני מרגיש מוזר.

רציתי לכתוב על זה, אבל לא היה מי שיידע על מה אני מדבר בסביבה,

אז... אם אתם בכל זאת מתעקשים, תדעו שאני מרגיש ממש מוזר

עכשיו.