מילה ותמונה

היא אמרה לי שזה היה יכול להיות שיר לא רע,
אם רק הייתי מסדר קצת את המילים.
שאלתי אותה מה הייתה מחליפה במה.
איזה מילים באיזה סדר ואיזה מילים הייתה מורידה לגמרי.
'אני לא יודעת. זה אתה שכותב' היא אמרה והמשיכה ללכת.

היא אמרה לי שזה היה יכול להיות שיר לא רע,
אם הייתי בוחר מילים קצת אחרות.
שאלתי אותה איזו מילה חסרה,
איזו מילה הייתה הופכת את זה מזה למשהו טוב.
'אני לא רוצה לגלות. זה אתה שבוחר' היא אמרה והמשיכה ללכת.

היא אמרה לי שזה היה יכול להיות שיר לא רע,
אם רק הביט היה קצת אחר.
שאלתי אותה איפה זה לא עובד.
איפה הייתה מכניסה מילה ארוכה יותר ועל איזו מילה הייתה מוותרת, שיזרום.
'אני לא יודעת. זה אתה שנותן את הקצב' היא אמרה והמשיכה ללכת.

בסוף היא המשיכה ללכת וללכת וללכת וללכת,
עד שהפכה לנקודה זעירה באופן שנעלמה בפנייה הבאה.
יצא לי שיר לא רע, ככה כולם אומרים.
הקצב זורם נהדר כמו דם בורידים רחבים במיוחד, עד שמגיע ללב והכל מתפוצץ.
השדים בורחים ורצים לכל עבר, והמילים לא עושות שכל, עד שבסוף הכל מתחבר.
הטירוף שולט וההיגיון מנצח, והתקווה שיהיה טוב מתרסקת באמונה שיהיה רע, והכל הופך לקטע אחד גאוני.

יום אחד, מאחורי איזו פנייה, הופיעה נקודה זעירה
שהלכה וגדלה.
והלכה והלכה והלכה והלכה עד שבאה והגיעה.
'התגעגעתי. באתי.'
'ידעתי. כתבתי'
'תראה לי?'
'לא'
'תראה לי.'
'לא'
'תראה לי!'
'לא'
'אז איך אדע?'
'פעם אחת תאמיני לי'

היא האמינה, ככה האמנתי,
עד שמצאתי אותה מפשפשת בניירותיי, ממששת את כל המילים הכתובות, רק כדי לגלות איזה מהן כתובות עליה.
ביקשתי ממנה שתארוז מזוודה, והיא אמרה שהיא לא זזה מפה בלי המילים שלה.
'את מטורפת'
'ואתה רמאי'
את משוגעת, בחיי'
'תגיד לי. תראה לי. תשיר לי'
'לא. אלוהים, לא. תעופי מפה'.

יצאתי מהחדר והבית והלכתי לישון אצל חבר.
ביום למחרת חזרתי ועל השולחן הקטן הייתה מעטפה חתומה עם שמי ופרח סגול.
עוד לפני שפתחתי אותו חיפשתי אותה בבית.
בדקתי בארונות וראיתי שהיא לקחה הכל. הכל. אפילו חולצה או שתיים שלי.
וזה היה בסדר, נוכח המחיר הכולל – חולצה תמורת היא-לא-כאן.

התיישבתי עם המעטפה שלה ביד ותהיתי אם זה באמת חשוב לי מה שיש לה לומר לי.
אם אני באמת רוצה לדעת או שזאת סתם סקרנות.
התחיל להחשיך ואני עדיין הופך את המעטפה באצבעותיי,
עלי הכותרת הסגולים פזורים על הספה והרצפה ואצבעותיי מזמן הפסיקו לדמם מהקוצים.

פתחתי את המעטפה בזהירות.
'נווד יקר, יכולת פשוט לומר 'אני אוהב אותך'. אני'

הנחתי את המכתב על הספה, ולא יכולתי לחשוב כמה מטופש זה נשמע.
היא מצאה את השיר. היא הבינה את המסר הכללי.
אבל היא רק לא ידעה שהוא לא נכתב עליה.

'כשבאתי לעולם, נולדתי לתוך חטא. לפחות הם חסכו ממני את הצורך לנצח'
ואיתך אני גם לא צריך לנצח, והמזל הגדול שלי הוא שאני גם לא רוצה. את לא חשובה. את לא תהיי זאת שאלחם עליה בפיינל אקט שלי. את לא תהיי זאת שאצטער עליה כשיגיע הזמן שלי להודות בהפסד ולהסתלק מפה. את מסתכלת עליי במבט נעלב ולא מבינה למה אני אומר את מה שאני אומר, אבל במקום להסתכל עליי, תתאמצי שנייה ותסתכלי פנימה. אם תמצאי שביל מואר דרך כל החשיכה, לכי בעקבותיו. התשובה נמצאת בסוף הדרך.

'ביקשת ממני וידוי ואני פרשתי בפנייך את נשמתי'
ונשמתי מלאה בכתמי עישון ויין שנשפך והתעצלתי לנקות.
את פדנטית ופרפקציוניסטית, זה לא בשבילך. 'אני מתביישת בך'.

בוידוי שלך גיליתי שאת הרבה יותר מטונפת ממני.
שום ריאה חולת סרטן מעישון פסיבי לא תהיה מלוכלכת יותר מהתועבה הזאת שלך.
הזיונים, הסמים, ההשתכרויות והקאות בקרנות הרחוב. הירידות לנהגים שנתנו לך טרמפ, השתייה עם זרים שלקחו אותך אח"כ לשירותים והשאירו אותך זרוקה שם על רצפה מטונפת עם שאריות על השפתיים.
אבל חזרת בתשובה. עכשיו את כבר לא עושה את הדברים האלה, אז בסדר.
במקום זה את שופטת אותי על החטאים הקטנים שלי.

'שאלת אם כשאגדל אבין כבר, ואני שאלתי אם אגדל'
והאשמת אותי שאני סופני ואת בשלב הזה של להיוולד מחדש וללמוד ולתקן את החיים שלך ולהסתכל קדימה בתקווה. באחד הלילות כשנתקלתי ב'תקווה' בערוץ הראשון בזפזופ אחרון לפני שינה, אני מוכן להישבע שראיתי את פנייך הקפואות עם מבט עוצמתי בעינייך לכיוון הדגל, כמו קלישאה אולימפית.
שאלתי באמת, כי גיליתי שאני חולה ויתכן שלא אהיה כאן לנצח, ואת חשבת שאני חוזר לימי הסכין והמלחמה שבראש שלי.
אז המלחמה היא אחרת הפעם, היא על משהו הרבה יותר גדול ממני וממך, ולא את, לא את, תהיי זאת שתגידי לי איך להתמודד איתה ואיך להילחם איתה.
את זונה שניקתה חטאים ואני ילד מטומטם שחטא בשביל לרצות אותך, כשאת רצית לשמור על ניקיון כפייך. אבל מה עם הנשמה שלך? היא לא מלאה בכתמים?

'שאלת אותי אם ידעתי אהבה ואיך זה לשיר שיר בגשם'
וסיפרת לי על נשיקות בגשם עם דלת פתוחה של אוטו יקר שמנגן את מיטב הלהיטים הרומנטיים של השנה וכמה נהדר הוא היה. ואיזה קלאסה.
ואני ידעתי אהבה שאת לא יכולה להתחיל להבין ואני שרתי ורקדתי במבול סוחף ובשרב כבד, ובמדבריות של הקיום שלי, אני רחצתי באגם נעורים שאת לעולם לא תדעי. את משמיצה אותי על כמה שאני קטן ואני רואה בעיניים שלך רק קמטים שנגרמו משנים של שנאה ותיעוב.

'כל לילה לפני שאני הולך לישון, אני מפקיד את נשמתי בידיי הבורא, אני מבקש ממנו רק משאלה אחת לפני שאמות - חייתי חיים עד הסוף, עכשיו תן לילד שלך למות כמו גבר'
אני מסתכל לתוך הקנה ויודע שזה האקט האחרון שבשליטתי. מחר בבוקר, בכל מקרה כבר לא אהיה פה. את יושבת לידי מזילה דמעות של תנין שלא הייתי עושה ממנו תיק, ובוכה עליי ומבקשת סליחה על כל השנים האלה שהיית חרא של אמא.

לכי לעזאזל.
אני לא צריך לנסות לנצח בשבילך במלחמות שאני יודע שאני הולך להפסיד בעצמי.
אני פשוט שוכב על המיטה ומחכה לצלצול הפעמון שיבשר על הנוקאאוט.
הדלת שם, תכבי את האור כשאת יוצאת.

פעם אחת נוספת הגעתי קצת מאוחר מדי.
הדובי האחרון נלקח ועל המדפים העירומים נותרו רק כמה עיניים שנפלו כשכל אחוזי הדיבוק התנפלו על המדפים ולא אכפת היה להם שלדובי שלהם לא תהיה עין, העיקר שיהיה להם את הדובי הזה שמשגע את כל העולם.
באחד המדפים התחתונים היה דובי אחד בלי שתי העיניים וגם יד אחת תלושה וצמר גפן נזל מהכתף הקטומה שלו.
הרמתי אותו ביד ימין שלי והסתכלתי עליו.
'אז זה אתה, אה? אתה בא איתי הביתה' אמרתי לו בשקט בתקווה שהמוכר, בחור צעיר שמת להעיף אותי כבר, לא שומע.
לקחתי אותו לקופה.
'מה... אתה רוצה הנחה כי הוא קרוע?... אני לא יודע אם אני יכול לעשות את זה. אני צריך לשאול את אבא שלי...'
'לא ביקשתי כלום. רק את הדובי'
'אה...' הוא הופתע מאי-ישראליותי.

הושבתי את הדובי הפצוע והעיוור במושב שלידי. הנחתי עליו את התיק בצירוף הוראת 'תחזיק את זה' והבאתי את הדובי הביתה.

הילדה כבר ישנה ורק האישה הייתה בסלון.
'נו, השגת?'
'בערך...'
'מה זה אומר?'
'שהוא קצת פצוע'
היא גיחכה וביקשה לראות.
'אתה מוזר, אבל אני אוהבת אותך ככה' היא אמרה עם חיוך.

ידעתי למה היא התכוונה.
ידעתי שחשבתי שיכול להיות שהילדה בכלל לא תאהב את זה, והסיבה שקניתי את הדובי היא בגלל שלא רציתי שהוא יישאר לבד בחנות, אחרי שלקחו את כל החברים-הדובים שלו. גם ככה חשוך לו ואם הוא לא ישמע את החברים, הוא בטח יפחד.
זאת הייתה מחשבה יפהפייה בעיניי והייתי מאוד גאה בה.
זה כמו הכלב שלקחתי כי היה לבד בכלוב ולא שינה לי שהוא היה או לא היה הכי יפה. ממרחק הזמן והקירבה, האובייקטיביות נמסה ונמוגה בנושא הזה, שמלכתחילה לא עשה שום הבדל.
אני אולי לא עיוור וקטוע יד, אבל הרגשתי שהדובי הזה הוא סוג-של אני. האחרון על המדף, כזה.
באיזשהו מקום קיוויתי שהילדה לא תרצה אותו ואני אוכל לקחת אותו ולשים אותו בחלון האחורי של האוטו שיטייל איתנו כשאנחנו נוסעים או במשרד על המדף ליד הדגל, שיארח לי חברה בין הפגישות.

לפני שינה אחרי ניסיתי לתפור לו את הגדם, איפה שנזל לו הצמר גפן. כישורי כלכלת הבית שלי גרמו לו להיראות כמו פצוע מלחמה בקונגו והצחיקו את האישה למוות. אבל לפחות עשינו בונדינג. התאהבתי ביצור הקטן עם החוט האדום שצייר לו חיוך.

בבוקר שלמחרת הילדה העירה אותנו ואמרה שהיום סוף סוף חופש ועכשיו אפשר ללכת ללונה פארק כמו שאמא הבטיחה.
אמא שלה, כמו אמא שלה, הכינה לכולנו ארוחת בוקר, ובזמן שהחביתה עשתה עוד היפוך, אמרתי לילדה שקניתי לה את הדובי שהיא רצתה, אבל יש בעיה קטנה... הגעתי אחרון לחנות והוא קצת קרוע ולא מושלם.
הבאתי לה אותו עם קצת חשש מלאכזב אותה והעיניים שלה נדלקו.
היא מיששה אותו באיזור העיניים, איפה שהיו שני כפתורים שדרכם השקיף על כל העולם שהכיר – מהמפעל במשאית למכולה ואחרי כמה ימים מהמכולה במשאית אחרת לחנות, שאנשים בה דיברו שפה שהוא לא הכיר. הוא הספיק להיות בחנות רק יום אחד לפני שקרתה לו התאונה הנוראית.
היא בדקה את התפרים 'אבא, זה אתה עשית, נכון?' היא אמרה, ספק בתמימות ספק בכעס.
'כן' נבוך ומתנצל זה כל מה שיצא ממני.
'ומה קרה לו?'
'הוא... נפצע בתאונה'
'אני יכולה לשמור אותו? אני רוצה לטפל בו'
מעולם לא הייתי גאה בה יותר.
נישקתי את הילדה בקודקוד והסתכלתי על האישה עם חיוך של ניצחון.
'גם הילדה שלך מוזרה'.

בתום יום בלונה פארק וארוחה במסעדה טעימה במיוחד, אחרי אמבטיה ולפני שינה, הצצתי לחדר של הקטנה.
הדובי שכב במיטה, במקום שבו אני שכבתי בלילות שאמא שלה לא הייתה פה והיא לא יכלה להירדם. שניהם מכוסים היטב. היא כבר ישנה וידה כרוכה סביב הדובי, שיידע שהיא שם לא יפחד בלילה הראשון שלו בבית החדש.

כילד תמיד שמרתי כל צעצוע שבור, אוטו שאיבד גלגל או דובי שאיבד עין, ועכשיו לראות את הילדה הקטנה שלי עושה את אותו הדבר בדיוק...
זה העצב על הפרידה מהישן ורחמים על הצעצועים הנטושים שתמיד גברו על ההנאה מהחדש.
אבל היא לא קיבלה דובי חדש ולא נטשה בובה ישנה. היא קיבלה פיסת בד מעוכה וקרועה ועל זה הערצתי אותה.
בלי מניעים ובלי סיבות, פשוט כי הוא שם, היא טיפלה בו כמו שילדה בגילה מטפלת בדובי האהוב עליה.
במסירות אין קץ ובאהבה גדולה וגם בהגנה של לביאה, רק כי הוא נכה ולא רואה ולא יכול לאכול לבד (כי הוא עיוור, הוא יפספס את הפה ויתלכלך...).

רגע המשבר הגיע כשהיא הביאה אותו לשולחן בארוחת ערב אחת ואמרה לו 'בלינקי, אתה תשב ליד סבא'...