מילה ותמונה

היא אמרה שאני מעצבן ואיך אני בכלל יכול לומר שאני אוהב אותך,
אם אני לא מקדיש 5 דקות מזמני כדי לספר לך את זה.
היא אמרה שזה גג 'הידלקות', כי כשאוהבים מישהו, נלחמים עליו.
ידעתי שהיא צודקת, אבל שגם אין סיכוי שאני אומר לך את זה עכשיו.

אחרי שהיא הלכה שמתי את אלביס קוסטלו בלופ,
ועברתי שורה שורה, וכמעט הכל שם כל כך מתאים.
כמעט.

רק החלק הכתוב, זה שלא נמצא בשיר שלי יש אומר הכל:
אני לא יכול לומר דבר חוץ מ'אני אוהב אותך'.
כל דבר אחר יהיה בזבוז של נשימה.

אבל אני רוצה אותך,
אלה הפרטים המטופשים ששוברים את לבי.
זה איך שאת מגלגלת את העיניים שלך והסיבה שאת מגלגלת אותן.
אני רוצה אותך,
הוא זרק איזו מחמאה מגוחכת לכיוון שלך.
אני רוצה אותך,
ואת היית טיפשה מספיק להאמין לו כשהוא אומר
'אני רוצה אותך'.
אני רוצה אותך,
האמת לא יכולה לפגוע בך, היא כמו החשכה -
בהתחלה זה מפחיד עד העצם, אבל עם הזמן רואים הכל ברור וחד.
אני רוצה אותך.
בואי, תפגעי בי, ואז ניתן לזה להיעלם.
אני רוצה אותך,
אני מפחד שאני לא יודע לאן זה לוקח אותי.
אני רוצה אותך.
אני לא מתבייש לומר שבכיתי עלייך.
אני רוצה אותך.
אני יכול להיות כל כך לא חשוב בשבילך.
אני רוצה אותך,
אף אחד שרוצה אותך לא יכול לרצות אותך יותר.
אני רוצה אותך,
בכל לילה שאני הולך לישון וכשאני מתעורר.
אני רוצה אותך.
אני רוצה אותך.
אני הולך לומר את זה עוד פעם אחת, עד שזה יחלחל.
אני יודע שאני הולך להרגיש ככה עד שתהרגי את זה.
אני רוצה אותך.
אני רוצה אותך.

ואני לא יכול לומר את זה טוב כמוהו, חזק כמוהו, עצוב כמוהו, אמיץ כמוהו.
ואני רוצה אותך לא פחות ממה שהוא רצה אותה, ואני יכול להגיד את זה יותר אמיתי ממנו.

אולי את אפילו קוראת את זה ועכשיו את גם יודעת את זה,
ואז היא כבר לא תוכל לומר שאני לא מסתכן בשביל להגיד לך את מה שיושב עליי הרבה הרבה יותר מדי זמן.

ואני שונא את זה,
את התחושה הזאת שאני הולך איתה לישון.
ואני שונא את זה,
כשאת באה אליי בחלומות.
ואני שונא את זה,
ש...
טוב, אני שונא הרבה דברים.
אחד פחות מכמה שאני רוצה אותך.

אז אתמול הלכתי לישון עם מועקה מעיקה בגרון.
נשכבתי במיטה וההדים של אלביס נתקעו לי בראש אחרי ששמעתי אותו כ"כ הרבה פעמים.
והתעוררתי בבוקר,
והתחושה לא השתנתה בהרבה.
ואני שונא את זה.

מדי פעם, אחת לכמה זמן,
עולה פה מסמך כזה ששם את כל יתר הדברים שקורים פה באור קצת אחר.
כאילו יש את החיים שלי ויש אותך.
וכשהאצבעות שלי מכות על המקלדת במקומות שיוצרים מסמך עלייך,
יתר החיים שלי הרבה פחות חשובים פתאום.
כשזה הפוך, אז הכל נעשה בצלך.
מה שהופך אותך לגדולה באופן שמפחיד אותי.

אולי זה הטעם של עוד שנשארתי איתו לפני שהסתלקת ממני.
אולי זה העובדה שאת האישה הכי יפה ששהיתי במחיצתה.
אולי זה בגלל המילים, המילים, המילים שלך. שיוצאות ברצף ואז מפסיקות. כמו מכונת ירייה. והיית טוענת מחדש ושופכת אותן שוב.
אולי זה בגלל שאנשים גדולים וצעקניים שלובשים חולצות ג'ינס מזכירים לי אותך.
אולי זה המקום הזה שבו הסתכלתי לתוך העיניים שלך, העיניים הגדולות שלך, וידעתי שאני כולי בחזקת עצמי לא יספיק לך.
כ"כ הרבה רצונות ושנאות לאורך כ"כ הרבה זמן עם כ"כ מעט בשר מאחוריהם, זה משהו שלא קרה לי מעולם ואין לי שום רמז שיתחיל להסביר לי למה זה קרה לי ולמה דווקא איתך.

אז אני מדלג הלאה ומנסה.
ויש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן נגמרות, אני בוכה עלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן סוערות, אני נסחף אלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן מתפוצצות, הן מתפוצצות עלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן רוגעות, אני חוסה בצילך.

והן כולן עוברות וחולפות ועל כולן, כולן, כל אחת ואחת מהן,
הייתי מוותר בשביל עוד טיול רגלי של קצר ובהייה בשקנאי שלא ברור לו מה הוא עושה באמצע רעננה.

אולי כי מה שהיא אמרה לי אתמול, שאי אפשר להתחיל חדש לפני שגומרים ישן, נכון.
אבל זה נגמר ואני יודע את זה ואני ממש לא רוצה לשמוע את זה ממך. זה רק הלב שלי שלא מקבל את זה.

והיא צדקה.
לעולם לא אוכל להצדיק את הרגשות שלי, אלה שאני מסווה באומנות ביום יום, אם לא אצעק את הדברים ואקיא אותם החוצה ושכולם ידעו שאני רוצה אותך ואני שונא את זה.
ואני לא מתכוון להילחם עלייך, כי אני לא יכול להרשות לעצמי לילות עצובים, ימים מדכאים ובפנים ריק ושחור.
וכשאני כותב את השורות האלה, שומע את השירים האלה, חושב את המחשבות האלה,
אני כ"כ רוצה להילחם עלייך. אני כ"כ יודע שאעשה הכל.

אם יש משהו שעדיין מביא אותך לפה,
הרגל, המילים שלי או רוח קודש,
אז עכשיו את יודעת שאת לא סתם רגעים בזמן שלי שעברתי.
את רגעים שנשארו.
ואני רוצה אותך.
ואני שונא את זה.
ואני רוצה להילחם עלייך
אבל לא מסוגל למות בשדה הקרב הזה.

מסיכה מחייכת הסתירה את הפנים המחכות שלי.

את כל המחשבות שלי שפכתי לדף קטן שחתכתי מפנקס קטן בעזרת עפרון בלי שפיץ.

מילים, שירים, סתם ציורים של מלכות ועניים.

בשצף קצף,

כתר על מילה,

משפט גאוני על נעליים קרועות.

כשהתעייפתי מלחשוב עברתי לספירלות, ריבועים וסתם כתמים אפורים.

התחלתי לחכות ביום אחד

ואסיים לחכות ביום אחד,

וביניהם יש יותר מדי הרבה ימים בשבילי.

ואם זה היה משחק הייתי קם והולך, אני לא משחק,

אבל זה לא. זה פשוט לא משנה.

לאף אחד לא אכפת שאני מחכה.

אני די בטוח שעל פיסת הנייר הזאת היה כתוב המשפט הכי גאוני שכתבתי בחיי.

אבל כמו פניי, גם אותו הסוויתי והסתרתי, כי לא רציתי לחלוק את זה עם אף אחד.

את הזיעה הקרה שעל המצח כשההבנה שאני מחכה לחינם מחלחלת, כמו את צירוף המילים הזה שאלוהים בעצמו לא היה חושב עליו.

עשר רכבות, מאה מוניות, אלף אוטובוסים ומיליון אנשים עברו על פניי,

ואף לא אחד מוכר.

אף אחד לא זיהה אותי. אולי זה החיוך.

וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי

והתחלתי להתעייף

וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.

ובסוף היום, כשהפסיקו לעבור רכבות, מוניות, אוטובוסים ואנשים

נשארנו אני והחתול הקטן שמצא שאריות סנדוויץ' טונה שמישהו זרק בפח

ודף אחד מאוד מאוד מלוכלך.

זאת הייתה שעתם של הקבצים והשיכורים והמסוממים והוונדלי סטים לצאת מהמחילות שלהם.

מישהו בעט לעברי פחית, והפנים המחייכות שלי חייכו והסתירו את הקללה שסיננתי מבין שפתיי,

ומישהו ביקש ממני שקל והפנים המחייכות שלי חייכו והסתירו את ה"עזוב אותי, באמ'שך, אין לי גרוש על התחת" שרציתי לומר לו.

הוונדליסטים ניגנו מוזיקה גרועה בווליום גבוה וריססו את הקירות והנרקומנים רבו על מזרק ומישהו מת.

באה משטרה ושאלה אותי אם ראיתי משהו ומה קרה. הייתי היחיד השפוי שם,

וגם אני הייתי משוגע עם חיוך שלא מש מהפנים בזמן שכל המדוכאים והחולים משתוללים סביבו.

והשוטר פיזר את כולם ורק אני אמרתי לו שאני לא זז. אני מחכה. זה לא לחינם.

והוא וויתר לי. נראיתי לו שפוי, נראיתי לו נורמלי, נראיתי לו לא-מסוכן, נראיתי לו כמישהו שיעבור שם עוד שבועיים מבלי שמישהו יידע שהוא פה.

והמשכתי לחכות אחרי שההמולה התפזרה.

הבוקר עלה, השיכורים נעלמו, החיילים הגיעו ראשונים.

אח"כ האנשים שמיהרו לעבודה ובעלי החנויות וכולם התאספו

ועלו על הרכבות שלהם ועל המוניות שלהם ועל האוטובוסים שלהם.

ואני המשכתי לחייך ולחכות

ומתחת למסיכה יצאו לי קמטים והשיער הלבין והלב נחלש,

אבל המשכתי לחכות.

התחנה הייתה ביתי והחיוך היו פניי הרשמיות,

כשהם לא ידעו, הם לא הבינו, שהאיש המחייך לא מחייך כבר שנים,

הוא מחכה.

אלה מדברים על אלה מקללים את אלה משמיצים את אלה.

ביום שקט במיוחד אני עוצם עיניים והרעש מתחיל.

כל מה שהייתי צריך לעשות היום כבר לא רלוונטי למחר,

כל מה שחשבתי שלא אצטרך לעשות מחר הייתי צריך לעשות היום,

ויום השבתון יכול להיות יום עבודה מאוד משתלם.

זה לא ממש תלוי בי.

אין לי דעה לכאן או לכאן.

הרי להצביע לוקח 5 דקות.

לקניון אי אפשר להתקרב.

גם לא לאיקאה או לכל מקום אחר שיכול להועיל לי במשהו.

אז אם להיות בבית או להרוויח 200% בתקופה הזאת מכל התקופות,

אני לא בטוח מה אני מעדיף.

אלה דופקים את אלה פותחים אלה מטנפים את אלה.

אתמול קרתה היסטוריה על הראש של מכבי נתניה.

בכל מהדורות החדשות, אני בטוח שזה גם היה על השער של מדורי הספורט,

כולם מדברים על הביצוע הנדיר של אלירן עטר.

הייתי שם.

ראיתי את זה.

כולנו תפסנו את הראש.

הסתכלנו אחד על השני.

לא הבנו מה ראינו כאן.

אחרי שנרגענו מחאנו כפיים.

אנחנו, אוהדי מכבי נתניה, מחאנו כפיים לשחקן של בני יהודה, מהקבוצות השנואות עלינו.

זה היה רגע ספורטיבי נדיר.

אלה שוכבים עם אלה יוצאים עם אלה זורקים את אלה.

בחרתי בהרבה אנשים לא נכונים לאחרונה.

אנשים שאני לא יכול לראות, שאני לא יכול להרגיש, שאני לא מצליח להבין.

נמאס לי.

אתם שומעים על זה הרבה, אבל נמאס לי, מה לעשות.

אני רוצה לצאת הערב, לרדת על המבורגר טוב באגאדיר, לחזור הביתה עם בטן מלאה וחיוך של כיף.

לא לראות בחצי עין מכבי-הפועל ירושלים ולבדוק את המייל ולתהות למה אף אחד לא שולח לי מייל כבר יומיים.

אלה פוגעים באלה מנחמים את אלה בוגדים באלה.

לכולם יש אינטרסים וכולם רוצים משהו.

גם לי.

לפעמים האינטרס שלי הוא כ"כ דבילי וכ"כ אידיוטי וכ"כ מסכן שהוא רק מסתכם ב"אני רק רוצה שתחייכי".

הכי עלוב, זה שאני מתכוון לזה.

אז אני עוטה כובע של ליצן, מאלתר שיר מצחיק או סיפור משעשע.

ואת מחייכת.