מילה ותמונה

מאז שהיו לי פרפרים בבטן.
התרגשות של התחלה אמיתית.
נשיקה ראשונה.
עבר כמעט נצח מאז הנשיקה הראשונה האחרונה שלי.
הייתי אז מישהו אחר בכלל.

זה כאילו כמעט מעולם לא הרגשתי ככה.
כאילו אני כבר לא באמת מסוגל.
משהו אולי כבוי בי עכשיו. משהו רדום עכשיו
ואני לא יודע איפה ואיך יתעורר וידליק
לי מחדש את השמש

וייתן לי סיבות חדשות ואמיתיות לרצות להתחיל יום חדש.

עבר יותר מדי זמן
מאז שהיו לי פרפרים בבטן.
התרגשות של התחלה.
נשיקה ראשונה.

מעבר למכשולים הרגילים שלי,
מעבר למבוכה,
מעבר לשיחה ולכוס קפה
ולהחזקת יד
ולהניח לה יד על הגב ולהרגיש את היד שלה מונחת על החזה
כשהיא באה קרוב.
מעבר לכל אלה
יש את הרגע הקטן הזה שבו אתה מחליט
שאתה הולך על זה.
אתה עושה את הצעד האחד שמצמיד אותך אליה.

זה רגע שבו כל מה שהוא לא "היא" לא שם.
זה רגע שבו אתה מבין שאתה מרגיש קרוב מספיק כדי לעשות את זה.
זה רגע מגדיר בעיניך.
הנה, זאת היא, ומחר בבוקר אתה תתעורר שמח עם התרגשות של השמיים האהובים עליך (אצלי זה אפורים, אצל אחרים זה כחולים בהירים).

אתה תוהה מה עובר לה בראש ואתה עוצר לרגע.
אם היא עוצמת עיניים, היא מחכה לך.
אם היא מקרבת שפתיים, היא כבר לא יכולה לחכות לך.
אם היד שלה תופסת חזק יותר את היד שלך או את דש הבגד שלך, היא צריכה שתעשה את זה. עכשיו.

ואני מתגעגע לתחושה הזאת.
אני מתגעגע לאישה הזאת שתגרום לי להסתכל עליה ערב שלם
ולהקשיב לכל מילה שלה כמו לשיר הכי יפה בעולם
ולדעת כל הזמן הזה שאני רוצה להיות שם.
שאין לי ספק שזאת האישה שאני רוצה קרובה אליי כרגע,
היא, ולא אף אחת אחרת - מהעבר, מהשירים, מהפנטזיות.

עבר נצח ואני חושש שיעבור עוד נצח
עד הנשיקה הראשונה הבאה שלי.

אחרי שהתברר שגם כרישת הקלפים האחרונה שיקרה,
גיליתי שמפות של מספרים מנבאות עתיד לא-בודד.

אני לא מאמין בנבואות, ואילו הייתה נבואה שכן הייתי מאמין לה זו הייתה ההיא מדצמבר 2012,
אבל זה מצחיק לראות איך זה השפיע עליי.

אותה אחת שניבאה לי במספרים (כן, כן, אני יודע שזאת לא נבואה, אבל זאת מילה הרבה יותר מעניינת מ'קריאה' או מה שזה לא יהיה...),
גילתה עליי דברים שלא גיליתי לה, ואני נותן לה על זה את הקרדיט ושולח לה את אהבתי על הנימה האופטימית והמחשבה בכלל, למרות שהיום הזדעזעתי לגלות שהיא לא מכירה את 'נרקוד נשכח' האגדי.

בכל מקרה, אותה מפת מספרים אומרת שאתחתן אי שם באוגוסט בעוד שנתיים.

ואני רוצה לשחק משחק.
אני רוצה להעמיד את כל המועמדות במעגל ואני אעמוד במרכז.
אני אעצום עיניים ואושיט את האצבע שלי קדימה.
אני אסתובב ואסתובב והרמקולים ינגנו
עד ששלמה ארצי יאמר:
"בודדת את נודדת" ואז אעצור.
"בלי להקה בלי עדר" ואפקח את העיניים.
"כמוני מפחדת" אתקרב אליה.
"להזדקן לבד בחדר" אטה מעט את ראשי ואשאל בלי מילים ורק אם חיוך מה היא חושבת על העניין.
היא תסכים כמובן ותתרגש מאוד ואת ההמשך הקיטשי להפליא אני נותן לכם להשלים לבד.

טוב, זה לא משחק טוב, כשאני חושב על זה,
אבל אני מנצח...

אני לא יכול שלא לחשוב אם זאת מישהי שאני כבר מכיר.
אני מסתכל על מישהי מסוימת ומאוד רוצה לשאול אותה "זאת את?" והיא כמובן לא תבין על מה אני מדבר ואני אחייך.
אני יכול לחשוב על כמה שאני לא רוצה שהן יהיו אותה אחת.
לא ברע, אני אוהב אותן, אחרת לא היו בחיי, אבל... לא אוהב בצורה הזאת או לא עד כדי כך אוהב.

אילו הייתה לי בחירה חופשית וידיעה שהבחירה שלי תתגשם,
הייתי עוזב הכל ומתרחק מפה, ובודק למי לבי באמת באמת שייך.
אולי זאת תהיה המיתית שאני עורג אליה כבר 17 שנה. אולי נורמה ג'ין שלפני יומיים כולנו הבנו שהיא עדיין במערכת. אולי מישהי מהעת החדשה. אולי מישהי שקוראת עכשיו את המילים האלה, אולי מישהי שפעם קראה פה וכבר לא.
אולי היא בכלל עוד לא נכנסה לחיי.
לא יודע.
אבל זה היה יכול להיות מעניין.

ואולי זה יהיה כמו תמיד.
אני אמצא אותה.
"בודדת את רוקדת,
שולטת בצעדייך,
לפתע את מועדת,
אני ניגש אלייך"
ואהיה זה שעוזר לקום ומחייך ומקשיב ומחבק ועושה את כל הדברים האלה שאני עושה.
ונתקרב והיא תתאהב בי כמו שאני מאוהב בה.

ואז לא נדבר יומיים-שלושה, מסיבה זו או אחרת, וכשנדבר היא תהיה קצת קרירה ופתאום אגלה ש
"המצלמה ננעלת
והצלם גונח
הוא יעשה לך ילד
אחר כך יתפכח"
ואולי היא תבוא אליי, כי אני אוהב אותה מספיק כדי לקבל אותה גם עם ילד של איש אחר ולבלוע את העלבון ההוא.
וייקח לי זמן לסלוח, אבל אסלח בסוף. כי היא תאהב אותי באמת הפעם. רק אותי.
ולפעמים קצת אחשוש ולפעמים לא אהיה לגמרי בטוח והיא תמיד תרגיע אותי ותאמר לי שזה בסדר ואאמין לה.
וזה לא תמיד יהיה קל.

אבל הסוף יהיה טוב.
הסוף יהיה:
"אני קרוב שוב אל הבית.
משמאל מטע זיתים.
אני ברגע של שתיקה
כותב ממך שירים.
את תרקדי בג'ינס שלך
אני על הספה אלמד -
*זה הנווד, ניצח כאן במלחמה"

(*תעבדו על זה עם הלחן, בסוף זה תופס)