מילה ותמונה

השארנו את התהילה לאלים ואת הפאן בעלים
ואת המילים בספרים ואת המנגינות בשירים
ואת הבגדים על החוף ונכנסנו עירומים לים.

בפיסת מים שחורה, לא רחוק מפיסת המים המוארת על ידי הירח,
יכולתי לראות כל טיפת מים שזולגת ממצחה לכיוון זווית שפתיה.
התקרבתי קרוב
והייתי קרוב
והיא כרכה את רגליה סביבי, וגל גדול הרים אותנו למעלה
ואח"כ הנשיקה שלה הרימה אותי למעלה
וידי על ישבנה הצמידה אותה אליי צמוד.

היא גנחה בשקט, ואני ניגנתי לי את השיר המתאים בראש.
היד שלי עברה על גבה, והיד שלה כיוונה אותי לתוכה.

יצאנו מהמים וקפאנו מקור.
שכבנו במקום ש-50 מטר ממנו רואים את השמיים רק כפיסה שחורה,
וראינו כל כוכב וכוכב מנצנץ במרבד הזה.

שתינו קצת מיץ, לא היינו צריכים אלכוהול כדי להשתחרר מעכבות,
ושתינו אחד מהשני, לא היינו צריכים אלכוהול כדי לטשטש טעמים.

חזרנו הביתה ברגל, מקווים שהחול יאבד עניין בדרך הארוכה ולא יבוא איתנו עד הבית.
כל הדרך שרתי בראש את השורה הזאת שלא העזתי להגיד -
תגידי, זה יהיה כ"כ מטורף אם אעשה אותך יקירתי?
לילה כ"כ יפה, למה להרוס אותו עם האמת?

כרעתי ברך לפני הוד מעלתה.
היא הפשילה חצאית עיפרון ופישקה רגליה.
היא לא העיפה בי מבט. עיניה עצומות וידיה מכוונות.

כתבתי שיר להוד מעלתה.
היא ביטלה החרוזים, שללה הדימויים, אבל מתה על הקצב.
ראשה נזרק לאחור, מותניה נעו לאט לאט.

השתכרתי לכבודה של הוד מעלתה.
רצתי עירום ברחובות, שרתי שירים מטופשים.
נזרקתי בצד אחורי של רחוב, איפה שהכלבים חיים בלהקות.

יצאתי מדעתי בשביל הוד מעלתה.
שרפתי מניפסטים שנשבעתי לחיות לפיהם. הפרתי נדרים.
עברתי מצד לצד במטוטלת קיומית. בין חיים מפוארים למוות מבזה.

כרעתי ברך לפני הוד מעלתה.
היא הפשילה חצאית עיפרון ופישקה את רגליה.
החושים שלי מעולם לא היו חדים יותר.

כתבתי שירים להוד מעלתה.
היא ביטלה החרוזים, שללה הדימויים, אבל מתה על הקצב.
ראשה נזרק לאחור ושדיה לפניי.

השתכרתי לכבודה של הודה מעלתה.
רצתי עירום ברחובות, שרתי שירים מטופשים,
היא צחקה.

יצאתי מדעתי בשביל הוד  מעלתה.
שרפתי מניפסטים שנשבעתי לחיות לפיהם. הפרתי נדרים.
ידעתי שאולי אמות, אבל עכשיו אני חי.

תהיה לי רק הזדמנות אחת לחיות
ותהיה לי רק הזדמנות אחת למות.

בדרך אני עושה את כל הטעויות הלא נכונות שבנאדם יכול לעשות.
ואז דפיקה בדלת,
ובזמן שאני עוד מקרצף את השאריות ממני שנשארו על הרצפה מהטעות הקודמת,
את נכנסת פנימה, והמילה "טעות" כתובה לך על הפנים.
זה החיוך, האף, העיניים, הלחיים, השיער, הצוואר, האוזניים, הגבות, הריסים, השפתיים, השיניים והמאדר פאקינג ביוטיפול באדי שלך שהסתירו לי את זה.

ואני יודע שכמו בפעם האחרונה,
אשנא ואוהב ואהרוס ואבקש שתסלחי
ואשמח ואגמור ואגמיר ואגמיר
ואתאכזב ואחכה ואאכזב ותמהרי ללכת
ותלכי ותעזבי ותשכחי ואזכור.

ואת תהיי כמו כל אישה כמוך.
תהני מהסגידה.
תהני מהמילים.
תהני מהדרך.
זה רק שהדורך אותה
הוא לא מי שקיווית.

איזה ערב אחד אמצא אותך בין המון אנשים.
תסמני לי עם האצבע
לפינה אחת ריקה.
תנשקי אותי.
תחליקי את לשונך על שפתיי וידייך
יתגרו.
ואניח ידיים על המותניים שלך ותאמרי
"אני לא מרשה לך. אתה לא מוזמן".
ואנחנו ניסע אליי הביתה.
ואת תפשיטי אותי ותרדי על ברכייך.
ואניח יד על ראשך ותאמרי
"אני לא מרשה לך. אתה לא מוזמן".
ובבוקר תלכי ותשאירי פתק שאומר רק
"זה לא שאתה לא טוב".

ואשאר עם השאלה הנודעת:
אז מה זה, לעזאזל?

ותשובה לא תהיה,
כי את תארזי את החיוך, האף, העיניים, הלחיים, השיער, הצוואר, האוזניים, הגבות, הריסים, השפתיים, השיניים והמאדר פאקינג ביוטיפול באדי שלך ותסתלקי מכאן למישהו שהוא לא לא טוב.
למישהו שווה הרבה יותר.

ובזמן ששוב ארד על ברכיי ואקרצף סימנים חדשים של עליבות ופאתטיות וסתם רסיסים של לב שבור שפוצעים לי את הרגליים,
תהיה דפיקה בדלת ואקום לפתוח.
ולפני שאפתח אקווה שזאת את, שמבינה שאני הכי טוב בעולם בלהיות אני,
ואני זה לגמרי מה שאת רוצה.

ואפתח את הדלת.

תהיה לי רק הזדמנות אחת לחיות.
תהיה לי רק הזדמנות אחת למות.

בדרך אני עושה את כל הטעויות הלא נכונות.
בתכל'ס, אני רוצה לעשות רק אותך.