מילה ותמונה

במיומנות של לוליין, הלכתי על הקו הצר של בין לאהוב אותך ללשנוא אותך.
במיומנות של בולע חרבות, הצלחתי לבלוע כל מועקה וכל עלבון שגרמת להם.

הזמן והשתיקות זרקו לי רמזים לגבי המקומות שבהם את יכולה להיות עכשיו.
מציגה מיומנות של בולעת (חרבות) וגמישות של נערת גומי, לשריריו המנופחים של איש אחד שהוא לא אני.

ועל הזין, אני אומר.
אני מוכן להכניס את ראשי ללועו של התנין המורעב שמחכה בכלוב מאחורי הקלעים, ולדעת את האמת.
לא אכפת לי להיפגע, כי הפציעות האלה עוברות ולא אכפת לי להפסיד. כבר הפסדתי בגמר גביע העולם שלי. מה זה משחק אימון?

אני הולך עכשיו על רטרו.
היי סקול סוויטהארט שמופיעה ב'אנשים שאתה עשוי להכיר' בפייסבוק, ולמה לא?
ומישהי שאמרה לפי יותר מחודש "אם זה יעזור לך, אז לך על זה", אז הלכתי על זה,
ורעיון לעוד ספר במהדורה מיוחדת, ולהודיע לאנשים מהעבר הרחוק שהשריד האחרון שלהם בחיי כבר איננו,
ו...
הרבה היסטוריה הייתה פה בשבוע האחרון.

הרבה פיסות עבר ושום דבר שנוגע למחר.
שום דבר שיילך איתי ושום דבר שיגרום לי להרגיש טוב יותר לגבי שום דבר.
אז אני הולך על קווים צרים במיומנות של אלוף.
ואני בולע חרבות במיומנות של צ'יצ'ולינה.
ואני קופץ דרך חישוקי אש כמו אריה עם ביצים מפלדה.
ואני מכניס את הראש ללוע של התנין, כמי שאין לו יותר מה להפסיד.

כמו לוליין על קו צר.
האלוהים התורן מרעיד את האדמה שאני הולך עליה.
אני מוכן להתערב שאני לא נופל הפעם.

זה לוקח הרבה יותר מלהיות הודיני כדי להביס אותי, הרי אני כבר לא מאמין לטריקים האלה.
אני יודע שזה לא באמת להיעלם, אלא רק להסתתר מאחורי וילון ולא באמת להינעל אלא רק בכאילו.
אני עוד לא יודע איך בדיוק, וזה מאוד לא מעניין אותי, אבל אחיזת העיניים הזאת והופעה עמוסת אורות וזוהרת מתוך העלטה לא מרשימה אותי יותר.

דברי איתי אחרי ההופעה שלך, בג'ינס וחולצה.
לא מעניינת אותי הגלימה המנצנצת שלך.

ראינו חדשות יחד ואמרתי לה כל הפרשות מסביב מעודדות אותי.
בהנחה שהשחיתות נמשכת שנים, אולי סוף סוף המושחתים יתחילו להיענש.
חרפתם הציבורית בוודאי תפגע בהם, וטוב שכך.
באידיוט שאמר שהוא הרגיש כמו גלעד שליט אני מקווה שייפגע משהו קצת יותר גדול מהבוז הציבורי.
סמי טריילר, אולי.

מצחיק אותי, ככה אמרתי לה,
שבין אותם מקבלי שוחד יש המון חובשי כיפה ולובשי שחורים.
הם אלה שזעמו נגד קיום מצעד הגאווה בירושלים. הם האשימו את הצועדים בצונאמי, ברעידות אדמה והשד יודע איזה פגע רע נוסף.
אבל שוחד, גניבה, רמאות, זה מותר.
זה לא כתוב בתנ"ך.
או שכן?

מזכיר לי את כל אותם רוצחים שדוקרים אנשים אחרים במועדונים, בחניונים או סתם באמצע הרחוב, כי מי צריך סיבה, ומגיעים לבית המשפט עם כיפה על הראש וזקן.
זה גורם לי לתהות, ככה אמרתי לה.
אולי אלוהים לא בירושלים ולא בארונות הקודש בבתי הכנסת.
אולי הוא בכלל יושב בכלא.
אחרת איך זה שכולם רואים שם את האור?

רציתי להתפלמס איתה, אבל היא רק חייכה ושתקה.
לפעמים הנהנה לפעמים אמרה שאני מדבר שטויות.
הצעת חוק ישראל היום,
הקפאת הבנייה בירושלים,
מכבי נתניה לאן.
כלום לא עובד.
היא לא רוצה להיכנס איתי לוויכוחים מפולפלים וחסרי תועלת.

זה די ייאש אותי.
אחרי שהלכה לישון התחלתי להיכנס לפורומים ולכתבות שונות.
כתבתי טוקבקים כמו מטורף.
פעם בתור "אחד שיודע" פעם בתור "אתם חייבים לקרוא" ופעם אחת אפילו "יודה לוי שולטטטטט!!!!1". בצחוק, כמובן. כולם יודעים שרן דנקר שולטטטטטט.
הכל בשם אותו יצר להתפלמס, להתווכח, להתפלפל, להתעצבן ובסוף לשתות כוס מים ולהבין שזה לא משנה ואף אחד לא באמת סופר את דעתי, וזה גם בסדר מבחינתי.

בערב שאחרי הם דיברו בחדשות על תאונת דרכים מחרידה
ועל תלוש המשכורת המופרך של יעקב פרי.
על קשיי ההתנתקות מהוט, קרטל הסלולר והבנקים.
הרגשתי טעון. זה חירמן אותי.
הסתכלתי עליה והיא הייתה עם העיניים בתוך הספר,
ורציתי לצעוק לה "אלוהים, פריג'ידית שכמותך! איך זה לא מרתיח אותך?!".
אבל שתקתי.
ידעתי שאחרי שהיא תלך לישון אכנס שוב לאתר השמאלני, וואלה, ולבלוגים של NRG, ואתעצבן על דברי הבלע של קובי אריאלי ואתרגש עד דמעות מהסיפורים של נתן זהבי ואהנהן בהסכמה עם טור של בן כספית,
ואלך לישון כשהעולם האינטלקטואלי שלי מלא, ולא בגללה.

עם הזמן זה החמיר, והתמכרתי ממש.
נכנסתי לכתבות על האייפון ועל גוגל, וכתבתי טוקבקים על השליטה המוגזמת שלהם בחיים שלנו.
לעגתי לזה שאמר שאין לי אייפון כי אין לי כסף לקנות, ואמרתי לו שדווקא יש לי והוא סתם שטוף מוח אידיוט, והרגשתי טוב עם זה.
אמרתי להם שאני לא משתמש בגוגל ופייסבוק זה רק כדי לתקשר עם אנשים מסויימים.

בימי שישי, עם כל היומנים ותוכניות האקטואליה, הרגשתי כמו חייל קרבי אחרי שיחרור במסיבת פול מון בתאילנד.
אקסטזה.
והסתכלתי עליה ולא היה לי על מה לדבר איתה.

החיים שלי, החיים שלה...
ראית את התוכנית הזאת, שמעת את השיר הזה.
ומה דעתך על החוק הביומטרי?!
כלום. אין דיעה.
"בעד, נגד... תלוי מתי אתה שואל אותי, אבל עכשיו באמת שאין לי כוח להתעסק עם זה"

בימים הייתי איתה,
בלילות לכלכתי על אלי ישי, שיבחתי את נתן זהבי ותהיתי כמה פושעת יכולה להיות משפחת אולמרט.
בבקרים נישקתי אותה,
בלילות קראתי על גופות שנמצאו בסולטן יעקוב וניתוחים מקצועיים לקראת משחק העונה.

זה היה מייאש.
יש שלב ביחסים שהסקס החייתי והאהבה בבטן כבר לא מספיקים.
צריך ליצור עומק.
לא אהבנו שום דבר משותף, מלבד האחד את השני וזה אחלה לרומנטיקה,
אבל אני צריך אתגר אינטלקטואלי.
אני לא גאון, אני לא מבין גדול. לא לגבי כל דבר יש לי דיעה.
אבל אם לא תתווכחי איתי מדי פעם על הצעות חוק, אייטם אחד ממהדורת חדשות בשבוע או טור פרובלמטי באחד האתרים, זה פשוט לא יילך...

רציתי לומר לך שאת טובה מדי מכדי להיות אמיתית
ושאני לא יכול להסיר ממך את העיניים.
ושלגעת בך זה כמו להתכסות בכרבולית בערב קריר.
ולנשק אותך זה כמו לטעום מנגו בגן עדן.

רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך,
ואם זה בסדר, אז גם שאני צריך אותך בלילות מסויימים.
הו, ילדה יפה שלי, אל תגרמי לי להתחנן.
תני לי לאהוב אותך, בייבי.
תני לי לאהוב אותך.

כי את טובה מכדי להיות אמיתית.
ואני לא יכול להוריד את העיניים ממך.
וללטף את לחייך.
ואני מודה לאל שאני חי.
את טובה מכדי להיות אמיתית.
אני לא יכול להפסיק להסתכל עלייך.

אלה יכולים להיות הטרטלס או ניל סדקה או הו-אבר שישיר את זה (ואני לגמרי אקח חירות יצירתית כשאני כותב אותו בעברית),
הם לא יכלו להגיד את זה יותר טוב ממני עכשיו.

אנשים קוטלים אותי על מה שאני חושב, איך שאני מתבטא ובאופן כללי על הקיום שלי,
אבל כשזה קורה, זה ברור לי שלסחוט ממך חיוך מעלים אותם, וש, עם כל הכבוד והערכה, יזדיינו.
אלה החיים שלי ואחיה אותם בדרכי ואמות אותם בדרכך, שכוב על איזה כביש כשאת עוברת עם הסמיטריילר שהיא החלק הזה באישיות שלך.

"השכם בבוקר אני קם להתגלח / אני רואה טמבל ממולי /
 מה הוא רוצה, עם מי הוא מתווכח? / הרי בעצם הטמבל זה אני"
שר דני סנדרסון.
ואני טמבל וקטנוני ולבד ובלעדייך עדיין ואולי זה לתמיד.
אתמול ראיתי את אלוהי הכדורגל במלוא תפארתו.
עם אלוהי המוזיקה אני בקשר כבר שנים.
אלוהי הנפש שלי ואני מסוכסכים.
רק אותך אני ממשיך לפספס.

אבל את הפוסט הזה אני מסיים עם השיר שעכשיו מתנגן בפלייליסט שלי.
מסיבה קוסמית כלשהי, אני קצת אופטימי עכשיו.
אולי זה כי וויין רוני משחק וזה תענוג השנה. אולי כי אנשים נחמדים כותבים לי עכשיו.
אולי זה כי אני עדיין בהיי מההתגלות של ליאו מסי אתמול.
אולי זה כי סוף סוף הצלחתי לכתוב. אולי זה כי היום הקשה הזה נגמר.
אולי זה כי... לא יודע.
אולי זה כי חשבתי עלייך וזה לא עשה אותי עצוב.

את טובה מכדי להיות אמיתית.
לפחות תהיי חלום מתוק ולא סיוט מריר, לא?