מילה ותמונה

איזה בזבוז.

השיר הכי רומנטי בעולם מתנגן עכשיו, ואין אף לא אחת שממלאת אותו בתוכן. הוא נשאר עירום ו...שיר, במקום המשהו הגדול והטוב יותר שאמור היה להיות.

וזה לא שלא ניסיתי למלא אותו, כן? ניסיתי, נכשלתי, נדפקתי, רומיתי, ננטשתי, הרסתי בכוחות עצמי. הייתי אידיוט, מפגר, מבריק, רומנטי מדי, לא רומנטי מספיק, רגיש, עקשן, לא רגיש, לא מספיק עקשן וכל טעות אפשרית שכתובה בספר של "כל הטעויות האפשריות לעשות בדרך למות לבד".

רציתי להביא איזה דימוי מאגניב מפוקר על יד טובה שמגיעה גם לשחקנים גרועים אחת לאיזה זמן, אבל אין לי מושג בשטות הזאת (רק בפישפיריק.. משחק של טורקים זקנים, מעשנים ומקללים כשלמישהו יש נסיך, כי הוא גורף את כל הקופה) וזה גם לא ממש חוקי, אליבא דמשטרת ישראל.

עדיף שנשאר עם התרנגול עיוור שתופס גרגר. אתם יודעים. אולי פעם אחת אומר את המשפט הנכון למישהי הנכונה שתמלא את השיר הנכון בתוכן הנכון.
ואולי לא. תכל'ס, על מי אנחנו עובדים. אתם מכירים אותי טוב מספיק כדי לדעת שבאותה מהירות שאני מתרומם אני גם צונח. אבל אותה אחת ששרה את השיר הכי רומנטי בעולם, אומרת בשיר אחר ש"אהבה מגיעה לאלו שמאמינים בה". אתם מכירים מאמין גדול ממני? מתוך 400 פוסטים שלא מחקתי, 350 מתעסקים בניסיונות, התקוות, הרצונות, החלומות, הזכרונות, הרגעים הטובים שאותו... דבר, הביא איתו.

אידיוט חולמני כמו דון קישוט ובעל יכולת לומר את המילים שהפכו את דון חואן לדון חואן, רומנטי כמו רומיאו וטיפש כמו נעל בשביל להרוס הכל עד סוף הערב.

השיר הכי רומנטי בעולם מנסה לזרוק אותי למחוזות עבר, איפה שהיה טוב. היו פרחים ולבבות ופתקים על המיטה ובתוך התיק, כדי שיהיה כיף למצוא ו-SMSים באמצע הלילה וכפיות וסקס מעולה ונשיקות שלא נגמרות וחיבוקים ומגע וידיים על ידית ההילוכים כשנוסעים מפה לשם, וארוחות ערב וארוחות צהריים ולימודים ביחד ושתיקות נעימות וכל מה שהיה צריך בשביל שהבלוג הזה יהיה מקום הרבה יותר שמח.

הוא כמעט מצליח, אבל אז צצה בראש נורמה ג'ין שמילאה את התפקיד הזה בהצלחה, וכולנו יודעים איך זה נגמר.

ומשפטים בשיר הכי רומנטי בעולם זורקים אותי לא מאוד אחורה, רק לפני כמה חודשים, לאנשים חדשים שבאו וריגשו והרטיטו את הלב והציפו את המחשבות ואנשים שאלו למה אני מחייך כל הזמן ועניתי "כי אני שמח" וזה היה נהדר ונפלא, עד שמטוס אחד נחת על הראש שלי בדיוק באותו שבוע שמקום אחר טילפן רק בשביל לשתוק ולא לענות שבוע אח"כ. בקיצור, כדי שתבינו את המשפט האחרון והלא הגיוני שלי - יש לי מזל מחורבן וכשרון להרוס.
כלום לא הולך ולא מצליח וכשאני מפסיק להאמין, היא לא באה כי אני לא מאמין וכשאני המאמין הכי גדול, היא לא באה, כי גם יש מי שמאמין במשיח ומה זה עוזר להם? זאת אמונה עיוורת, משוללת כל יסוד מלבד סיפורים שעברו מדור לדור.

אבל אני יודע שיש אותה לאחרים, ובגלל זה אני כועס כ"כ ומאוכזב כ"כ. זה לא שאני פחות טוב מאחרים. זה שאני הרבה יותר טוב מאחרים.

השיר הכי רומנטי בעולם עבר חלף לו מזמן במעמקי הפלייליסט והחלטתי לא לחזור אליו כי הוא עושה לי רע ומזכיר לי את כל האנשים שרציתי ולא ראו אותי ממטר.

ואולי אני לא מבין כלום בפוקר, אבל אני מבין במסעות ואולי הגיעה העת לומר שלום לכל מי שלא רצה שלא אהיה לבד בעוד שישי בערב אחד ולא הייתי מספיק חשוב לו בשביל שירים טלפון או יענה לטלפון או כל דבר אחר כזה באיזה ideal tuesday. עוד מעט יש לי יומולדת וזה 3 ימי הולדת לפני הדד ליין ההוא שהצבתי לעצמי, ואם יש אלוהים (עוד לא החלטתי. יש או אין?) אז הוא יעזור לי ואם אין אלוהים, אז שאלוהים יעזור לי.

השיר הכי רומנטי בעולם ייאש לי את הצורה ביום שישי מעצבן בחומו שמכריח אותי להדליק מזגן שאצטרך אח"כ לשלם בשעות נוספות שאני מקבל במקום שלא משלם לי מספיק.

אבל יש גם כמה אנשים שאני מכיר שמאושרים עכשיו. מה זה אומר עליי שאני לא מאושר בשבילם? הרי הם מאושרים עם אנשים שהם לא אני, בזמן שיכולתי לעשות אותם מאושרים לא פחות. באיזה סרט לא משהו של שחקנית לא משהו אמרו משהו בסגנון "ציפור, גם כשהיא נופלת קפואה לאדמה לא מרחמת על עצמה. היא רק מנסה לשרוד". ואני הציפור, מעולם לא ריחמתי על עצמי, הייתי עסוק בהענשה עצמית על כל המשפטים המפגרים שאמרתי בחיי, על כל השתיקות בדיוק כשהייתי צריך לומר משהו, על כל הפעמים שאיחרתי בקצת, בשבוע, ביום, על כל הדברים שלא הייתה לי שליטה עליהם.

השיר הכי רומנטי בעולם עושה לי בחילה.

רציתי להתקשר אלייך, אבל אני יודע שלא תעני לי, אז בשביל מה? גם ככה אין לי משהו חשוב לומר.

רציתי שהשיר הכי רומנטי בעולם יהיה חשוב, אבל מי שואל אותי. אני הכי טוב שאני יכול להציע. למה אני היחיד שחושב שאני לא כזה רע?

נכנסתי הביתה בריצה ונעלתי את הדלת.

איגפתי את התריסים.

ניתקתי את הטלפון.

הורדתי מעליי את כל הבגדים שמזוהמים בך ונכנסתי להתקלח.

הורדתי מעליי שתי שכבות של עור,

חיסלתי סבון ובקבוק שמפו.

קירצפתי את עצמי עד כדי פציעה.

כל זמן שהיה עליי הריח המזוין שלך, לא יכולתי להפסיק.

יצאתי עירום ורטוב ונכנסתי למיטה.

שעת צהריים, הבית חשוך ואני מתחת לשמיכה.

לא בוכה ולא ישן.

שוכב וסובל בשקט.

אחרי שעות של דממה חזרתי לציוויליזציה.

הדלקתי טלוויזיה ונתתי למנורות הרחוב לשפוך אורן לתוך הבית.

הדלקתי את הטלפון ונכנסתי לבדוק הודעות.

________________________________________________

אמרת "סליחה" ולא הוספת כלום.

תמיד "סליחה" בלי להוסיף כלום.

אבל "סליחה" בלי כלום לא פותרת לי את הבעיה,

לא מוחקת אותך מהראש שלי,

ולא הופכת אותך לטיפה פחות ממה שהיית.

וזאת הבעיה שלי, אני מניח.

לאחרונה הסתבכתי יותר מדי עם כאלה שהן לא-נכונות בעליל.

כאלה ש"בדיוק" הכירו מישהו, כאלה שמישהו מעברן "בדיוק" חזר, ועוד כל מיני כאלה.

ודווקא כשמתחיל להיווצר עיוות קטן בזווית השפה, מין מתיחה כזאת משתי הקצוות,

איך אתם קוראים לזה... חיוך...  דווקא אז, קורים "בדיוק" כל הדברים האלה.

אז אני אומר – די.

חידלו מלשגע אותי, חידלו מלספר לי עד כמה הוא נפלא ונהדר,

ותפסיקו להתנצל, כי זה שווה לקליפת השום הטבועה בשלג דאשתקד.

במשך שנים שימשתי כ"חברה הכי טובה", וזה יצא מכל החורים.

אשמח לדבר עם כולם, אשמח להתכתב עם כל אחד ואחת מכן,

אבל ממש, ממש, לא מעניין אותי מי מחבק אתכם בזמן שאתם כותבים לי.

בטח לא אחרי שאתם מבקשים יפה כ"כ את המגע הענוג שלי.

ואת יודעת בדיוק מי את, וגם לך זה לגמרי ברור מי את.

כן, כן. את.

שתיכן.

כן, זה לגיטימי ולא, זה לא הוגן, וכן, אני יודע שהעולם לא הוגן ולא, זה ממש לא מעניין אותי.

מאלה שדופקים על דלת ביתי אני מצפה שירצו להתארח ולא ישתמשו בי כתחנת רכבת.

אני לא זונת תשומת לב שלכן, יקירותיי.

דמיינו לעצמכם את התמונה הבאה:
תוכנית טלוויזיה בנושא ספורט באיזה ערוץ אירופאי.
בואו נאמר – סקיי ספורט האנגלי, בתקופה שבה אברהם גרנט אימן בצ'לסי.
יושב לו איזה ג'ורג' אחד ואומר:
מה מביאים לפה מאמן ישראלי? הוא אפס! אין לנו מספיק מאמנים אנגלים שצריך להביא לכאן מאמן ממדינה קטנה ומסכנה כמו ישראל?
שיתעסק בדברים שהוא מבין בהם וייל להכות ערבים במחסומים.
שיעזוב אותנו בשקט, הישראלי הזה!

הו, אז, קמים משרד החוץ, מחלקת ההסברה של משרד החוץ, איגוד המאמנים בישראל, ההתאחדות לכדורגל, עיתוני הספורט, תוכניות הטלוויזיה השונות וגם איזו תוכנית רדיו או שתיים וזועקים כולם יחד בקול גדול:
הגזענות והאנטישמיות גואה. תראו איך הם דיברו על המאמן הישראלי!
בושה וחרפה.
מילא הייתה ביקורת מקצועית, אבל לפסול אותו רק בגלל שהוא ישראלי?!
לא נעבור שוב את השואה!

והנה, אתמול, ולמעשה בכל חצי השנה האחרונה, מתנהל מסע גזעני מכוער ונטול קשר למציאות נגד המאמן הגרמני של מכבי נתניה,
אלוף העולם, ברשותכם, לותר מתיאוס.

"הוא שחצן, הוא מתנשא, הכדורגל הישראלי לא צריך מאמנים זרים, יש מספיק מאמנים ישראלים טובים".
"שיחזור לגרמניה"
"אין גרמניה אחרת"
"שלא יטיף לנו מוסר"
ועוד אמירות שפר כאלה ואחרות.
הדוברים: מאמנים ישראלים כושלים (ניר לוין, למשל, שלכלך גם על לואיס פרננדז הצרפתי), תוכניות טלוויזיה עם בהמות שעסוקות רק בלצעוק ועוד.

שנאת זרים? אצלנו?

לא...

שנאת זרים היא רק נגד יהודים.
היהודים והישראלים, כפרה עליהם, הם יודעים יותר טוב מכולם.
הזרים גזענים.
אנחנו צודקים.

בתור ישראלי ויהודי, אני מתבייש בכל פעם שקורה דבר כזה.
כל ישראלי שנתקל בביקורת וסירוב ישר הופך להיות קורבן לאנטישמיות ולגזענות האירופאית.
זר שנתקל בביקורת וסירוב על רקע זרותו הלאומית לעומת הישראלים, זה בסדר.

לגיטימי.

די לצביעות,
די לגזענות.
אנחנו לא טובים יותר מאף עם אחר.
תראו את היחס לאתיופים – הכיתות הנפרדות, הגנים הסגורים בפניהם.
תראו את המוסדות שמסרבים לקבל ילדים עם פיגור שכלי או מגבלה כלשהי.
תראו את היחס של החרדים לכל מי שאינו כמוהם.
תראו איך מתייחסים כאן לזר ולשונה.

אני, כאוהד מכבי נתניה, שולח מכאן מסר ללותר מתיאוס,
אלוף עולם, אלוף אירופה, שחקן השנה בעולם, אחד מ-3 השחקנים הגדולים ביותר ממעצמת הכדורגל הגרמנית,
אחד מ-10 השחקנים הגדולים והמעוטרים בהיסטוריה של הכדורגל –

תתעלם מהאנשים הקטנים והחשוכים והצבועים האלה.
אוהדי מכבי נתניה גאים ושמחים שיש לנו מאמן כמוך.

ועיתונאים קטנים, מאמנים כושלים ופוליטיקאים מחורבנים –

תסתמו את הפה שלכם כשאתם מדברים על שנאת זרים.

עדיף שתסתכלו במראה ותראו את היחס שלכם לכל מה שלא כמוכם.

מגעילים שכמותכם.