מילה ותמונה

1. כלב אחד הגיע לשערי בית הדין בירושלים. ניסו לגרש אותו, לא הצליחו. ניסו לגרש אותו בשנית, לא הצליחו.
בא רב אחד, חכם, טוב לב, איש משכמו ומעלה, ואמר:
"אני יודע מה הכלב הזה עושה פה! זה גלגול נשמות עורך דין אחד רשע, גרר אותי לבית דין אזרחי"
שאלו אותו "מה אתה רוצה לעשות, כבוד הרב? אולי מחילה לכלב, שנשמתו תנוח עדן?"
הרב, רחמן בן רחמן, אמר:
"הבו לי ילדי ירושלים עיר קודשינו, וסיקלוהו".

התמליל הוא פרי דמיוני. הסיפור אמיתי לגמרי.
כלב, בית דין, רב, עו"ד רשע, גלגול נשמות, ילדי ירושלים, סקילה.
הכלב נמלט.
אלו רבנייך ישראל.

2. איש אחד בנתניה נסע עם הכלב באוטו, השאיר אותו באותו והלך לעיסוקיו.
הבן זונה לא חשב לרגע להשאיר חלון פתוח או משהו. התקשרו למשטרה, הפנו למוקד עירוני. אף אחד לא השכיל לנפץ את השמשה ולתת לכלב המסכן שאיפת אוויר אחת שאולי הייתה משאירה אותו בחיים.
התוצאה - בולדוג מפואר זרוק כמו סמרטוט במושב האחורי. מת.

3. אנס אנס תיירת בחמת גדר. קיבל עבודות שירות.
צריך להרחיב?

4. היום אמר או לא אמר בסיוני, לשעבר שגריר מצרים בישראל, שעסקת שליט תחתם תוך שעות. כולנו יודעים שזה לא נכון ולצערנו לא קרה.
אבל רציתי לשאול שאלה שבד"כ אין לי אומץ לשאול בקול רם, כי אני מכיר את השיח הציבורי בישראל:
האם עסקה שכוללת שחרור רוצחים, נוכח הסטטיסטיקה שאומרת שעשרות ישראלים נרצחו בעקבות עסקת סוחר הסמים טננבאום, היא כדאית?

כמוכם, גם אני רוצה לראות את גלעד שליט בבית ועל הנייר גם אני מוכן לשלם "כל מחיר". אבל רק על הנייר, רק במס שפתיים.
אבל בסוף, תודה לאל, לא אני צריך לחיות עם ההשלכות. זה ראש הממשלה שיחתום על העסקה, מי שזה לא יהיה, שיצטרך לחיות איתן.
לא נוח לי עם קריאות רגשיות של "שחרור בכל מחיר". המחיר הזה יכול להיות חיים של הרבה הרבה אנשים.
תגיד לי אתה, שקורא עכשיו - אם אחיך יהרג על ידי מחבל ששוחרר בעסקה, עדיין תטען שהיא הייתה שווה את זה?

5. קשה לי בסופ"ש.
בעבודה אני עסוק, מוערך, תמיד מישהו צריך אותי בשביל משהו.
מחייכים אליי במדרגות, המדהרין מושיטים יד ללחיצה, המהדרות שולחות נשיקה וחיבוק. אנשים שעוברים בקומה תמיד עוצרים להגיד שלום.
אני חשוב, אני נחשב, אני משהו.
בבית, לעומת זאת,הישג השיא שלי הוא פתיחת סתימה, לראשונה בחיי, והרג ג'וק מוזר שעף על גבי עלה, דרך התריסים, הישר אל מרכז הסלון שלי.
הטלפון לא מצלצל, אף אחד לא פונה אליי, צריך אותי או חושב עליי.
לא האמנתי שאי פעם אומר את זה, אבל אני מעדיף להיות בעבודה ולא בבית.

6. בנושא ובטון אחר לגמרי - מצאתי את הפתרון לדילמת הטפנד זיתים -

נקניק, רבותיי, נקניק. שוס.
עכשיו צצה שאלה חדשה - איך מבטאים את שם הממרח המוזר?
(כן, נו. בור קולינרי גמור. ככה זה כשחיים מארוחות במיקרו וסנדוויצ'ים מאוד לא מורכבים).

7. הגענו לפעילים!
אמנם לטבלה המורחבת, אבל נכון לאתמול, אז גיליתי זאת באקראי, מקום טוב באמצע.
מדהים לגלות שבכל פעם שאני מאבד הכל, אני מתרומם גבוה יותר מאי פעם.
זה קרה לי אחרי המוות של ניו, אז התחלתי לחיות.
זה קרה לי בעבודה, כשכבר הייתי על סף עזיבה ועכשיו המצב שלי שם הוא הכי טוב אי פעם.
זה קרה גם עם הבלוג, כשכבר חשבתי שלא אוכל לכתוב יותר, והנה, אנחנו פה.
אז תודה לכם על זה.
מקווה שאצליח לתת לכם סיבה טובה מספיק לבוא שוב.

לא ידעתי לזהות את המרחק מהאוטו לפניי או לזהות את צבע הרמזור.

נהגתי כמו עיוור, עם מסך מימי-מלוח שמכסה את עיניי.

אבל הצמדתי את הדוושה לכביש והאצתי.

קיוויתי שיהיה שם קיר או עץ או משהו.

חזרתי הביתה, ירדתי על ברכיי ובכיתי וחיבקתי כשהוא מכשכש בזנב.

מריח ובודק בסקרנותו הידועה את פשר הבכי.

כמו שהוא מתנהג כשמישהו משתעל והוא נעמד על שתיים ושם יד אחת על הכתף, כמו שואל "הכל בסדר?".

הוא לא ידע שבכיתי עליו.

"עניין של חצי שנה. במקרה הטוב" היא אמרה בלי למצמץ.

עולמי חרב עליי.

אחרי שהעפנו את הגידול הראשון, חזרו שניים נוספים.

שוב ניתוח ואח"כ ביקורות, תרופות, קונוס שלא נכנס למקום שמתחת למיטה והוא מתעקש לשכב בדיוק שם,

טיפטופים, נקזים, כדורים, חרדות, אוכל מיוחד שעולה ים כסף.

איך עוברים את זה בפעם השנייה?

לשמוע שליקירך היקר לך מכל,

החבר היחיד שלך באותה תקופה,

יש 6 חודשים לחיות, בהערכה אופטימית, זה על סף המרסק.

אי אפשר להבין את זה.

כאילו... מה, עוד שבעה חודשים אתעורר והוא לא יהיה שם? הוא לא ירוץ אליי כשאני חוזר הביתה?

לא יישן איתי כפיות בלילות של לבד ולא ייתן לי יד כשירצה להתחנף בשביל שאחלוק איתו את הביסקוויט?

זה מטורף.

אבל צריך להתחיל מהתחלה.

קודם לנתח. אח"כ לעבור את התקופה האיומה והנוראה של ההחלמה.

להסתכל עליו בתקופת ההחלה, כשהוא כחוש וחלש ועם צלקת ענקית זה קורע,

אבל זאת תחושה של ניצחון.

הוא עדיין כאן.

ביקורים שבועיים ולסחוב מגשים של פחיות זה מתיש פיזית ונפשית.

אבל חייבים לעשות את זה.

מישוש כמעט בלתי פוסק, כי אולי יש גוש נוסף חדש.

וחולפת שנה והוא כאן.

ועוד אחת.

ושנתיים וחצי אח"כ.

גיבור וחזק מתמיד.

עד שהילדים הזונות מפוצצים נפצים והוא נבהל ונכנס להיסטריה ולא נותן לי לישון בלילה.

נזכרתי בזה אחרי שבבוקר חבר סיפר לי על הכלב שלו.

אני מכיר את הבומבה שחוטפים כששומעים את התחזיות.

אני מכיר הכל.

תקופה שנואה.

איחולי החלמה וכל התפילות לדוק.

יש לי קטע עם האות נ'.

השם שלי מתחיל ב-נ'.

השם של החברה הכי טובה שלי והאקסית מתחיל ב-נ'.

אני אוהד נתניה.

השם של הכלב שלי מתחיל ב-נ'.

מקום העבודה שלי מתחיל ב-נ'.

לשחקן הכי אהוב עליי הוא נסטה.

גם לדג שלי קראו נסטה.

נ' זה גם 50 בגימטריה. השטר של 50 ₪ הוא השטר השלישי האהוב עליי (אחרי ה-100 החביב וה-200 הנפלא שמחמם לי את הכיס כמו שצריך).

יש לי קטע הוופלות של מן.

מאז שנכנסתי לדירה החדשה, הדבר היחיד הקבוע שיש לי, זה וופלות של מן.

וכן, אני יודע שאומרים וופלים.

תגידו תודה שאני לא מביא לכם את הגרסה הבת ימית של "בפלות".

לא היה לי לחם, חלב או חומוס.

היו לי וופלות של מן.

בהתחלה קניתי 2 חבילות קטנות.

אחר כך אחת גדולה.

במצטבר, זה עולה איזה 60 אגורות יותר, ויש שם יותר וופלות....

נהייתי מומחה כלכלי לענייני וופלות ומבצעים בסופר.

אולי זה בכלל לא הוופלות של מן?

אלה באריזה האדומה, שמתפוררים, ואף פעם לא יוצא אחד בודד, הם תמיד מחוברים...

אבדוק בבית.

נערוך אח"כ במידת הצורך.

יש לי קטע עם אלף.

הוא חמוד.

הוא מצחיק.

הוא שמנמוך.

אולי הוא יכול לעשות בייביסטר לכלב ולארח לו חברה?

יש לי גם תוכנית כלכלית עם אלף.

במלמק זהב לא שווה הרבה.

קצף כן.

אני אומר ניקח מטוס, נעוף למלמק.

ניקח איתנו מזוודה עם מלא מלא סבונים ומקציפים למיניהם.

נעשה טרייד.

נחזור לארץ מפוצצים בזהב.

כל מה שזה יעלה לנו זה שמפו הוואי.

וטיסה.

וחללית.

וטייס.

ודלק.

אבל בקטנה, יהיה לנו מספיק זהב בשביל לכסות הכל.

יש לי קטע עם פרסומות רדיו.

אני פשוט שונא אותם.

יש לי קטע עם סקס.

אין לי כזה בתקופה האחרונה.

יש לי קטע עם אהבה.

אבל לכולם יש קטע עם אהבה.

אבל הקטע שלי הוא שבשנים האחרונות יותר כתבתי עליה מחוויתי אותה.

ברור לכם שיש מצב שאני מבלבל את המוח, ויתכן שאהבה היא בכלל לא כמו שאני מתאר אותה?

עברו שנים מאז שהייתי מאוהב. לך תזכור איך זה מרגיש.

יש לי קטע עם חיילות.

מין פנטזיה כזאת.

לא יצא לי להיות עם חיילת על מדים.

יש משהו נורא סקסי בפרימת החולצה הירוקה, לא?

יש לי קטע אחר שרציתי לכתוב,

אבל הפוסט של שלשום באחלה מומנטום, חבל להרוס...

ראיתם שהגעתי לעמוד הראשי של ישראבלוג?

רגע של עדנה...

ותודה לקוראיי שהביאוני עד הלום.