מילה ותמונה

דפקתי בדלתך ונתת לי להיכנס.
ביקשת שארגש, אז הורדתי את המעיל.

ישבתי בלי הכסות הכי גדולה שלי בעולם שלך, ביום שהוא קר מדי או חם מדי, אני לא לגמרי מסוגל להחליט.
שמעתי את קולך מחדר אחר, אבל לא ראיתי את פנייך.
הקראתי לך מילים שחשבתי ונגעתי בלבך. ככה המילים שאמרת לי אמרו.
סיפרת לי שאת מחייכת,
ותהיתי אם אוכל לראות את החיוך שלך.
הסתכלתי על זכוכיות וחלונות. לא ראיתי השתקפות.
ואולי זה עדיף ככה.

כי ככל שאני חושב על זה,
פחות ופחות אני מאמין שיכולתי לעמוד בפנייך כשאת מחייכת בגללי.
בטח הייתי מושיט יד ונוגע בפנייך.
אולי הייתי מניח את קצה האצבע שלי על קצה השפה שלך. במקרה.
לא הייתי רוצה להפריע לחיוך שלך, אז הייתי לוקח אוויר ומתאפק.

ואם החיוך הרחב היה הופך לחיוך רגיל,
והמבט בעיניים היה הופך למבט מזמין,
והיד שעל השולחן הייתה הופכת ליד שנוגעת,
הו אז,
הייתי נותן לפעימות הלב לדחוף אותי לכיוונך והייתי עוצר רגע, רגע לפני שהשפתיים נפגשות.

ומה היה קורה אז, אני לא יודע.
לא ראיתי את פנייך כשהקראתי לך מילים שחשבתי. אני לא באמת יודע אם נגעתי בלבך.
אבל אם היית מחייכת את החיוך הרחב שדמיינתי בראשי,
אז הכל היה יכול להיות ממש ממש בסדר.

דפקתי בדלתך ונתת לי להיכנס.
ביקשת שארגש, אז הורדתי את המעיל.
עכשיו אני רוצה לראות שוב את החיוך שלך,
זה שפספסתי כשהיית קרובה.
זה שהיה מוכר ביום יום,
אבל עכשיו הוא חדש ואחר כ"כ.

אם הייתי מחכה עוד קצת לפני שהלכתי,
אולי היא הייתה מנשקת אותי שוב ולבי היה נשבה בה.
אבל חיכיתי עוד דקה ועוד אחת, והיא לא נישקה.
כמה זמן הייתי אמור עוד לחכות?

נסעתי הביתה בידיעה שענן האבק שעולה מהדרך הלא סלולה
לא יתפזר בגבול הזה שבינינו.
נסעתי הביתה בידיעה שיותר לא אדע מה קורה איתה
ועם מי היא נמצאת ואם היא שמחה או מתגעגעת אליי.
זה היה... עצוב, אני חושב, אבל משחרר, נדמה לי.

הגעתי הביתה מבולבל
ומבלי משים, נגעתי בקצות אצבעותיי בשפתיי היבשות.
העברתי את הלשון וטעמתי בפעם האחרונה את השפתון שלה.

זאת הייתה נשיקת פרידה שאף פעם לא נישקתי,
משפתיה של מישהי שאף פעם לא באמת שכחתי.

וזאת התקופה הזאת בשנה, כשהבית קצת ריק והרחוב קצת שקט והשירים קצת עצובים,
שמזכירה לי אותה.
ואני בודק תמיד, אחת לשבוע, אם יש חדש,
אבל ענן אבק סמיך מדי לא נותן לי לראות כלום מלבד צללית,
שיכולה להיות כל אחד וכל אחת מהאנשים שבצד הזה של הענן.

וזאת התקופה הזאת בשנה, שבא אני לא יכול להיות שמח מדי או עצוב מדי,
או כועס מדי או סולח מדי.
אני סתם חי וחושב עליה רק כשהשיר שלה מתנגן בווליום הנכון.

ובאמצע היום העברתי לשון על השפתיים והטעם היה מלוח, כמו של דמעה,
אבל אני יודע שלא בכיתי.
ברגע של רומנטיקה, תהיתי אם זאת התקופה הזאת בשנה שהיא בוכה עליי,
ואני טועם את הדמעות.

כי זה היה קשר כזה קרוב, שלא צריך לדבר כדי לדעת.
ולפני שהייתה בוכה, תמיד הייתי מחבק אותה. תמיד רגע לפני.
ולפעמים הדמעות שלה הרטיבו את החולצה שלי, לפעמים את הצוואר ולפעמים את הלחי.
ופעם אחת, לפני שהלכתי,
היא ביקשה שאשאר עוד קצת. רק עוד כמה דקות.
אולי היא הייתה מנשקת אותי והייתה שובה את לבי לתמיד
ואולי היא הייתה בוכה על לחיי ודמעה אחת הייתה גולשת לשפתיי ומשחררת אותי ללכת.
לעולם לא אדע,
אבל כמה זמן אני אמור לחכות למשהו שפשוט לא קורה?

שיר על אבא ואז שיר על אמא ואז שיר על זאת שאהבתי ואז שיר על זאת שעזבתי ואז שיר על זאת שרציתי ואז שיר על זאת שאני רוצה ואז שיר עליי.

שירים, שירים, שירים.
כל אחד, מילא פה כמה שורות.
ואז מחקתי הכל וחשבתי על הדבר שאני הכי רוצה עכשיו.

אני רוצה לישון.

שמעון בוסקילה מנעים צלילים שנוגעים באלוהות על אמא שמתה ואני מתגעגע לאמא שלי שהיחסים שלי איתה נהרסו כבר לפני שנים.
שלומי שבת מרטיט את הלב בשיר שגורם לי להתאהב כל פעם מחדש באבא ולהצטער על כל השנים האלה שפספסתי אותו.
וקובי אפללו מזכיר לי נסיעות בכביש 5, ירידה בכביש 40 ואז עוד קצת בדרך רמתיים ואז הלכתי לאיבוד. כשהגעתי, הנמכתי. כשהיא הייתה איתי באוטו לא שמעתי מוזיקה.
הייתי עסוק בלשמוע אותה מדברת על משוררים ועל בית הספר הדמוקרטי.
ולהתאהב.
מאור כהן מזכיר לי את הסוף. אין ימים של חסד, בטח לא בימי חולין. הפעם האחרונה הייתה ביומולדת שלי. הפעם הבאה, אני מקווה, תהיה בשבת. מעולם לא נכנס אדם כל כך עמוק לליבי, אחרי שהיה כאן כל כך מעט זמן. זה לא מניח. זה לא עובר. זה לא נשכח ליותר מיומיים.
אסף אמדורסקי מעמיד פנים שהכל ממש בסדר. כל אחד נכנס לאוטו ונוסע לצד השני של העיר ומתחיל חיים בלי. אני גם התחלתי חיים בלי. בלי תהילה, בלי להצליח לראות מאיפה יבוא לי הסוף הטוב. אבל אני מאמין. גם לי מגיעים ניסים.
שלמה ארצי זורק אותי למחוזות ילדותי. הצעיף של אבא, הספר שקיבלתי במתנה. מזכיר לי רגעים שבהם רקדתי בראשי במיומנות אין קץ, ולרגע שכחתי את כל מה שאני לא.
פבלו רוזנברג מספר לי איך שהיה צריך לתור את כל העולם בשביל למצוא אותה. אומר לי לא לאבד תקווה.
דין דין אביב אומרת שלא צריך לדבר, ואני עושה חשבון שיש אנשים שלא רוצים שאדבר. רק 'תאהב אותי'. 'תחבק אותי'. 'תנשק אותי'. אבל את המילים שלי הם שונאים. ויש כאלה שכל מה שיש לי איתם זה רק המילים שלי. בגללם התאהבו בי, איתן שכחו אותי. אני איש של מילים עבורם. ועדיין לא מצאתי את זאת שתאהב את המילים שלי ואת המגע של ידי ושפתיי. האם היא קיימת? האם זאת מי שאני רוצה שתהיה, וכל מה שצריך זה רק עוד רגע אחד קטן של חסד? הלוואי.
עידן רייכל והחברים שלו מעוררים בי זכרון ישן על שיחת טלפון שנפתחה במילים 'בואי, תני לי יד ונלך' שהובילו לפגישה שנפתחה בלי מילים ועם נשיקה, כמו בסרטים. ואני מחכה עדיין מחכה שהאושר יבוא וירד עליי כמו גשם.

אני מחכה שירד גשם.