מילה ותמונה

אחרי החשש מגורל הכלב,
העצב על הכלב,
ההתאוששות מהטראומה,
פיצוי היתר,
האיזון שהגיע,
זה שלא ראיתי אותך שנים ולא הכרתי אותך באמת כל חיי,
זה שאת לא יודעת מי אני בכלל,
החגים,
סוכות,
סתם אמצע שבוע
או סיום הלימודים,
נגמרו לי כל התירוצים. נשארתי רק עם סיבה אחת יחידה – אני פשוט מאוד רוצה.
ואני יודע, אני יודע, שזה אף פעם לא מספיק.
אבל זה כל מה שנשאר לי עכשיו, אחרי שניסיתי לחפש כל תירוץ אפשרי.
אני פשוט מאוד מאוד רוצה להיות איתך כבר.
אולי זה ייכשל, אולי זה יצליח, אולי זה יעבור מהר ואני אתחרט והיוצרות התהפכו. אני לא יודע, אבל אין לי ספק שאני רוצה לנסות ולהיות שם, בחלל הזה שאת נמצאת בו לגמרי איתי ובשבילי.

הרבה יותר קל לי להאשים את כולם, את יודעת. זה הרבה יותר פשוט.
ניק הורנבי כתב משפט שהיה לי מאוד קל להזדהות איתו ב-"קדחת המגרש":
"לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון".
ואני חושב על זה, ואולי אני באמת גאון והם לא מבינים,
אולי אני באמת סופר מוכשר ולא סתם טכנוקרט מעולה במובן הכי רע של הביטוי הזה,
אולי הנושאים שבדמי והלהט שלי לדבר עליהם חושף אותם במערומיהם ומוכיח שהם, חסרי כל מצפון חברתי וסביבתי שלא מכירים את הצדיק בדורנו חיים אמסלם ולא שמעו על זה שבר-לב האשים את דנינו ויתר ניצבים על זיונים עם א', ב', ה' ו-ט', כשהוא בעצם עשה רק את ש' בנוכחות ר' ולא אכפת להם שמשפחת עופר מוציאה הודעה לקונית ומעצבנת יומיים אחרי ששלושה מעובדיהם מתו במפעלים שלהם.
זה הם!
זה לא אני, זה הם!

וזה לא אני, זאת את.
זאת את כי אני יודע שלא משנה מה אהיה או מה אעשה, את אף פעם לא תהיי קרובה מדי מכדי שיהיה לך אכפת.
כשהייתי עצוב ועלוב או שמח ופורח, את לא היית פה.
כשהייתי גיבור על או הנבל המרושע, את לא ידעת על זה בכלל.
כשהייתי המלך או ליצן החצר, זה בכלל לא עניין אותך.

כך או כך או כך, אני פשוט לא מצליח להתקרב כמו שאני חושב שאני צריך.
אני הראוי, ככה הם אומרים לי כולם.
אלה שמכירים אותי מפה, שראו את נפשי העירומה פעם אחר פעם,
ואלה שהחליפו איתי מילה במסדרון או בהתנחלות הדדית במשרד.
אני הראוי.
"היא" המפסידה.
כל "היא" שלא רצתה להפסיד, לא יכלה לקבל אותי, וכך חלפו השנים ואני מסתבך במקומות שאני לא רוצה, וכולם מבטיחים לי שאת מחכה שם. אבל איפה לעזאזל זה "שם"?

אז ביום חמישי הזה, אחרי שבוע סופר ארוך ומתיש, כשאני פה ותאי המוח שלי שותים מאי-טאי בחוף תאילנדי ומשתקמים לקראת השבוע הבא שיהיה בוודאי כמו השבוע הזה – בלעדייך,
אני לא רוצה להיות חכם. אני מעדיף להיות צודק.
הערב, לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון.

הגשם שפעם הסתיר דמעות ואיים להטביע,
היום נופל על קצה אפי ונותן בי חיים.
אחרי שהבנתי שטעיתי, אחרי שהבנתי את כל מה שהפסדתי,
ביקשתי שתמחל לי על המילים הרעות שבחרתי ועל מיליארד הטעויות שלי.
כרתנו בריתות שלא נוכל לעמוד בהן, אבל הן הרגישו נכון.
אהבות נשגבות נולדו במקומות שלא היה להן סיכוי.

הגשם שפעם היה נופל ושוטף הכל לתעלות ביוב,
היום נופל בשביליי והופך אותם לנהרות שוקקים וחיים.
אחרי שהבנתי שאת תפילותיי כיוונתי למקומות הלא נכונים,
ביקשתי שתעמוד על המשמר רק לרגע, כשאני יוצא מדעתי בפעם האחרונה.
היא שמרה עליי שלא אלך רחוק מדי
כשאני נוגע שוב בפצעים הפתוחים.

אני צריך את אהבתה, אהבתה הנשגבת,
של זאת שתדע לסלוח לי על עיוורוני.
זאת שתתן לי אהבה שתזכיר לי למה התעוררתי בבוקר,
שלא תשבר, שלא תברח, שלא תתייאש, גם כשלרגע אחד אני שוכח
את אהבתה הנשגבת.

אני צריך את אהבתה, אהבתה הנשגבת,
כי אני בוחר שבילים חדשים עכשיו
ואני רוצה לדעת לאן בדיוק ללכת.
שבאורה ובעורה,
בהילתה וניחוחה,
היא תסמן לי את אבני הדרך.

אני כבר לא מפחד יותר ואין לי מה להשאיר מאחור יותר.
התיק ארוז והלב מוכן למסע
אל אהבתה, אהבתה הנשגבת.

היום הזה משאיר איתו מטענים.

****

הטיסה שלה תמריא עוד כמה שעות וממש קיוויתי שייצא לנו לדבר,
אבל יצא רק להתכתב.
אני קצת מאוכזב אבל הרבה שמח על עוד כמה דקות של "יחד".
האמא הפולנייה שבי יוצאת, ואני חרד לה.
הם ילדים גדולים ויודעים לשמור על עצמם, אבל אני צריך שהיא תחזור בחתיכה אחת.
מהיום ועד ה-1.8 - כל יום עוד פעימת לב אחת חזקה, כדי לאזן את הפולסים של האדמה שרועדת ביותר מדי מקומות בחודשים האחרונים.

****

הלב השבור שלה מוזר לי.
אני לא כ"כ מצליח להבין למה היא עושה את זה לעצמה.
כלומר, אני אלוף בלהיתקע במקומות רעים, אלוף בלא להצליח לשחרר. עם השנים למדתי שכל התאהבות היא הגדולה בזמנה, וכל אהבה היא בלתי מנוצחת בחייה.
היא יפה וחכמה ותמצא אהבה אחרת ברגע. רבים עוד יפלו לרגליה.
והיא סקסית, אלוהים. היא משגעת אותי.

****

היה מוזר לדבר איתה.
זה היה קצר ודי קולע.
בוטה. בוטה זאת המילה.
בעדינותה ורכותה היא כמובן נזהרה בכבודי ואני די בטוח שכשלתי בלשוני כי זה תמיד קורה לי איתה.
היא חברה נהדרת ואני הרבה פחות.
אבל אני לא יכול להשתנות עם כיוון הרוח. לא אוכל להסתכל על עצמי במראה.

****

רגע של לחץ - שהוויזה לא עוברת ואתה יודע שיש לך כסף.
למה, כמה, מי, איפה, מתי.
כלום.
"העסקה לא מאושרת".

****

הידיים רעדו לי כל היום.
מהתרגשות,
מכעס,
מעצב,
מפרידה,
מקרבה,
ממסע,
מגילוי,
ממגע,
מחיוך,
ממילה,
מרגש,
מגוף,
ממך,
ממך.

****

היום הזה נגמר
ואני עם הלשון בחוץ.
שמח ושבור.