מילה ותמונה

היא נפלאה ונהדרת,

היא סקסית ומושכת,

היא מהפנטת ויפהפייה.

היא זקנה וצעירה.

היא חכמה ואינטלגנטית,

היא נעימה ואלגנטית.

היא היסטורית והיא עתידנית.

היא מרגשת ומשמחת.

היא זרה והיא שלי.

היא איטלקיה וברזילאית.

היא קרואטית והולנדית.

היא לפניי ואחריי.

היא הגדולה מכולן.

איזה כיף לשמוע את השדר צועק:

UNO-ZERO MILAN!

על שער היסטורי שהובקע ממש ממש מזמן,

אבל אני עדיין זוכר.

קצת כמו ה"שעעעער! שעעעער! מאיר, תירגע!" המצמרר.

ההיסטוריה שמסביב, ההיסטוריה שתקרה בעוד פחות מעשור,

כשמאלדיני השלישי יעלה על כר הדשא בעקבות סבו הגדול ואביו האגדי,

אין דברים כאלה.

פעם אהבתי אותה בזמן שמילאן שיחקה ברקע.

צעקות ה-rette!rette! הגיעו בדיוק בזמן.

אחד הרגעים הגדולים של מילאן עם גול פשוט מפנדל,

בדיוק באחד הרגעים הגדולים שלי עם ילדה פשוטה שהייתה כל עולמי.

הדרך שבה כל האהבות הגדולות מוצאות דרך להתחבר בערך מאי סוער,

היא מוזרה לפעמים.

כדורגל איטלקי, אחרי ארוחת ערב איטלקית עם ארוס רמאזוטי או אומברטו טוצי ברקע...

אלה ימים שלא שוכחים.

הם רומנטיים, סקסיים, הם מרגשים, הם בלתי נשכחים.

מחר משחק גביע של מכבי נתניה נגד מכבי פ"ת.

הרבה התפתחויות רעות, התחושה בעיקר פסימית.

אני חושב על מילאן ורואה בטלוויזיה ומתאהב מחדש

בואן באסטן, חוליט, בובאן, סאביצ'ביץ', לאונרדו, קאקה, אלברטיני, באג'יו, וואה, רייקארד, נסטה, בילי, סידורף, פירלו, גאטוסו, בארזי ופאולו הגדול מכולם.

UNO-ZERO MILAN

ללא ספק.