מילה ותמונה

אחרי החשש מגורל הכלב,
העצב על הכלב,
ההתאוששות מהטראומה,
פיצוי היתר,
האיזון שהגיע,
זה שלא ראיתי אותך שנים ולא הכרתי אותך באמת כל חיי,
זה שאת לא יודעת מי אני בכלל,
החגים,
סוכות,
סתם אמצע שבוע
או סיום הלימודים,
נגמרו לי כל התירוצים. נשארתי רק עם סיבה אחת יחידה – אני פשוט מאוד רוצה.
ואני יודע, אני יודע, שזה אף פעם לא מספיק.
אבל זה כל מה שנשאר לי עכשיו, אחרי שניסיתי לחפש כל תירוץ אפשרי.
אני פשוט מאוד מאוד רוצה להיות איתך כבר.
אולי זה ייכשל, אולי זה יצליח, אולי זה יעבור מהר ואני אתחרט והיוצרות התהפכו. אני לא יודע, אבל אין לי ספק שאני רוצה לנסות ולהיות שם, בחלל הזה שאת נמצאת בו לגמרי איתי ובשבילי.

הרבה יותר קל לי להאשים את כולם, את יודעת. זה הרבה יותר פשוט.
ניק הורנבי כתב משפט שהיה לי מאוד קל להזדהות איתו ב-"קדחת המגרש":
"לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון".
ואני חושב על זה, ואולי אני באמת גאון והם לא מבינים,
אולי אני באמת סופר מוכשר ולא סתם טכנוקרט מעולה במובן הכי רע של הביטוי הזה,
אולי הנושאים שבדמי והלהט שלי לדבר עליהם חושף אותם במערומיהם ומוכיח שהם, חסרי כל מצפון חברתי וסביבתי שלא מכירים את הצדיק בדורנו חיים אמסלם ולא שמעו על זה שבר-לב האשים את דנינו ויתר ניצבים על זיונים עם א', ב', ה' ו-ט', כשהוא בעצם עשה רק את ש' בנוכחות ר' ולא אכפת להם שמשפחת עופר מוציאה הודעה לקונית ומעצבנת יומיים אחרי ששלושה מעובדיהם מתו במפעלים שלהם.
זה הם!
זה לא אני, זה הם!

וזה לא אני, זאת את.
זאת את כי אני יודע שלא משנה מה אהיה או מה אעשה, את אף פעם לא תהיי קרובה מדי מכדי שיהיה לך אכפת.
כשהייתי עצוב ועלוב או שמח ופורח, את לא היית פה.
כשהייתי גיבור על או הנבל המרושע, את לא ידעת על זה בכלל.
כשהייתי המלך או ליצן החצר, זה בכלל לא עניין אותך.

כך או כך או כך, אני פשוט לא מצליח להתקרב כמו שאני חושב שאני צריך.
אני הראוי, ככה הם אומרים לי כולם.
אלה שמכירים אותי מפה, שראו את נפשי העירומה פעם אחר פעם,
ואלה שהחליפו איתי מילה במסדרון או בהתנחלות הדדית במשרד.
אני הראוי.
"היא" המפסידה.
כל "היא" שלא רצתה להפסיד, לא יכלה לקבל אותי, וכך חלפו השנים ואני מסתבך במקומות שאני לא רוצה, וכולם מבטיחים לי שאת מחכה שם. אבל איפה לעזאזל זה "שם"?

אז ביום חמישי הזה, אחרי שבוע סופר ארוך ומתיש, כשאני פה ותאי המוח שלי שותים מאי-טאי בחוף תאילנדי ומשתקמים לקראת השבוע הבא שיהיה בוודאי כמו השבוע הזה – בלעדייך,
אני לא רוצה להיות חכם. אני מעדיף להיות צודק.
הערב, לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון.

יש לי משיכה לא מוסברת לילידות פברואר ואמצע-סוף יולי. נורמה ג'ין נולדה בסוף מרץ.

יש לי קטע עם שמות שמתחילים ב'שיר' – שירי, שירן, שירה, שיר וכו'. לנורמה ג'ין, למיתית, לזאת שאני מאוהב בה בסתר עכשיו - לכולן לא קוראים ככה.

'דנות' למיניהן בד"כ משאירות אותי מתוסכל מהרבה בחינות.

אין לי חברים בנים. כאילו, יש לי אחד, ועוד כמה 'ידידים'.

המילה 'ידידים' מביכה אותי. גם 'יזיזה'.

הייתי פעם 'יזיז' של מישהי. בכל פעם שהיא סידרה את החדר, היא אמרה 'הנווד יזיז' וקראה לי. היא גמלה לי היטב...

'ענבל' תמיד יחזיר אותי אחורה וכל ענבל באשר היא תעלה בי קודם כל אסוציאציה של נורמה ג'ין. אח"כ זה עובר ונהרס מסיבות אחרות לגמרי.

בלונדיניות ורוסיות – שני פלחי אוכלוסיה שמעולם לא יצא לי להכיר קרוב מדי. וחבל. פשוט אין כאלה בסביבתי. לפחות לא כאלה שאני מעז לדבר איתן.

קצוות – מנמוכה ששוקלת 35 ק"ג ועד גבוהה ומלאה. עברתי על כל הקשת. עכשיו אני יודע בדיוק למה אני הכי נמשך.

יין ודריכת ענבים תמיד יזכירו לי את ג'.

הומוסקסואלים – לא מכיר כאלה. לפחות לא שאני יודע. פעם מישהי חשבה שאני כזה, כי לא רציתי לשכב איתה. טעתה.

באמא שלי, טעתה. פשוט לא רציתי אותה.

לבבות שבורים. כן, אפילו אני השארתי כמה מאחוריי. צדק היסטורי, רבותיי, כך הוא נראה.

גברים מפגרים. נשים לא הרבה יותר טובות. נחשפתי לאחרונה לכמה נשים מוזרות במיוחד, הזויות משהו ודוחות לגמרי. כשאשה זרה כותבת לי ושואלת אותי אם היא רוצה להזדיין עם האקס הטרי או התחליף שלו (שוגר דדי, אגב), זה הסימן בשבילי לחתוך את הקשר. וזה רק קצה הקרחון לחרפה של הגועל.

שלושה אנשים אמרו לי מאז יום ראשון שאני כל הזמן שותק ולא מדבר על הדברים.

שני אנשים מאז יום ראשון נעלבו מהשתיקות שלי.

אף אחד מכל האנשים האלה לא יודע את הסיבות האמיתיות לשתיקה שלי. השערות זה סבבה. האמת אצלי בכיס.

מכירים את אלה ש"לא שונאים אף אחד"? אז אני שונא כמה אנשים. כמה מהם אני אפילו לא מכיר, אבל הם עדיין עשו מספיק בשביל לגרום לי להתרסק. כמו רשעי-על, ארכי נבלים חסרי פנים.

מצד שני, once אהבתי אותך, לעד תהיה לך פינה חמה בליבי. זה כולל גם אנשים שהולכים שנים שנים אחורה.

אף פעם לא פגשתי מישהי שקוראים לה רוני והיא לא הייתה ממש ממש יפה.

יש פה אנשים שמדברים איתי במייל ולא יודעים איך קוראים לי או את שם המשפחה שלי. זה מרגיש בטוח.

התחברתי ליותר מדי אנשים מאיזור חיפה. חלק לא יודעים שהתחברתי אליהם, אני רק קורא אצלם (כן, את). חלק מצטערים על זה שהתחברתי אליהם (כן, את). חלק אוהבים אותי בחזרה. מזל שיש גם כאלה.

וגם מב"ש. אבל רק אחת. והיא הרבה דברים, אבל אוהבת אותי - לא...

גם עם חדרה וסביבתה הייתה תקופה שהפציעו אנשים רבים משם. הם בעיקר "הפציעו" (יענו פצעו, נו...).

זה עניין של גיאוגרפיה, תאריכי לידה, שם או סתם מקרה? הרי זה בא בגלים.

ועדיין, במודיעין יושבות פנטזיות גדולות ואהבות ישנות.

וגם באלי כהן 8. או 12. אני לא זוכר איזה מספר זה בדיוק. אבל זה כבר כמעט נצח.

זאת מסופר דוש, מהפוסט של יום שישי, דומה לאיילה מהאח הגדול. אז הסתכלתי על איילה ורציתי לבכות. אין צדק בעולם.

גם לאיילה יש מנטליות של אישה מוכה, מסתבר.

אחד הדברים הכי מעצבנים בעולם, זה שהמקלדת זזה ולוחצים על המקש שליד. אפשר להזיז אותה ס"מ ימינה או שמאלה. אבל עד שעושים את זה, זה מה זה מעיק!

תגובות אנונימיות, כמו שיחות מטלפונים חסויים, קצת מרגשות וקצת מתסכלות. אולי זה מישהו שמכיר, מישהו שיודע, מישהו שרואה. אבל מי?

אחת השאלות האנושיות שהכי מסקרנות אותי, היא איך אנשים שטוענים שהכל בידי שמיים מאשימים אנשים שלא מאמינים במעשיהם. הרי הכל בידי שמיים...
 
אני חווה כרגע מגמה מעניינת של פתיחות. לדבר עם הבלונדינית מקומה שלישית זה הישג. כמעט כמו לדבר עם הבלונדינית מהנהלת חשבונות. יש דברים כ"כ אלמנטאריים שלא באים לי בקלות.

ועדיין, אין לי אומץ לעשות את הטלפון האחד שאני באמת רוצה לעשות.

אורחת הכבוד, שפעם השאירה עקבות אוהבות ומפרגנות, חסרה פה. מדהים, מדהים, מדהים, כמה מהר אנשים יכולים לשכוח מה אתה בשבילם.

אתמול קראתי איזה ממורמרת אחת ב-YNET על זה ש"אם יהיו בחדר מסויים 1000 מלאות וכוסית אחת, ישר כל הגברים יקרקרו סביבה". כאילו שאם באותו חדר ממש יהיה כוסון על אחד ו-1000 שמנמנים, הן לא ילכו ישר לעברו. די לצביעות הנשית! (ואמרו לי שאני לא שמן, אז אין לי אינטרס בעניין).

איך בנאדם ('רב', עלק. רב עם כולם, אולי) שמטיף נגד גזענות ואלימות אומר להורים לשבת שבעה על הבת שלהם שיצאה מהארון?

היא דיברה ודיברה והתחננתי שתשתוק.
לא במילים, כמובן. לא העזתי לומר לה את זה.
גייסתי את כל כוחות הנפש שלי ופניתי לכל היישויות האלוהימיות המוכרות לאדם,
ופשוט התחננתי שתסתום את הפה ולא תוסיף אף לא מילה אחת נוספת.

"מה מסתתר בתוך שנייה מתוקה / כשזה עמוק את יודעת" זמזמתי בדואט עם האני הפנימי שלי,
וניסיתי להתעלם מכל מה שאמרה.

"מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה / כשהוא רחוק את לבבבדדד" הגעתי לקליימקס הראשון של השיר, והיא לא סתמה את הפה אפילו לרגע.  נאום חוצב להבות, עמוס האשמות ודי משולח רסן בכל מה שקשור לשפיכת דמי בצורה די מכוערת. אני המשכתי לשיר ולקוות שהיא תסתום כבר.

אחרי כמה דקות של המשכת הטחות שבינתיים טובלו בדמעות והתמסכנות רבתי,
עלה בי חשק עז לסלט של אחת המסעדות שבהן אני בד"כ אוכל.
בהתחלה לא הבנתי למה, כי אני בד"כ לא נוגע בו, הוא פשוט בא עם מה שאני מזמין, אבל תוך כדי חשבתי על זה וגם הבנתי -
הסלט הזה ירוק ברובו, שזאת הסיבה שאני לא אוכל אותו. מה שהזכיר לי את המילים שלה שהיו הסיבה לזה שלא הקשבתי לה בכלל.
אבל בסלט הזה פזורות עגבניות שרי קטנות ונהדרות. הג'סטות הקטנות, החיוך בזווית הפה, כשאני אומר "כן, אני מבין", היד שנוגעת בכל פעם שאני מאבד עניין, כמו אומרת "תקשיב לי, בבקשה, אני צריכה שתקשיב לי עכשיו", ממש כמו השרי שקורצת "תאכל אותי, בנאדם. תאכל אותי כאילו אין מחר".
אבל גם עגבניות השרי האלה, גם כשהן נגועות ברוטב, הן קטנות ובטלות בשישים וגם כך נחתכו בידיים מיומנות לחתיכות קטנות מדי שממעיטות את ההנאה מהן.

בסוף האנלוגיה המטופשת הזאת חייכתי וזה כנראה התלבש למשהו שהיא אמרה, כי היא חייכה בחזרה מבעד לדמעות. לפחות הפעם לא יצאתי אידיוט.

לא רציתי להפסיק אותה באמצע השוונג, אז נשארתי עד הסוף.
כשהיא לקחה הפסקה ושאלה "אין לך מה להגיד?" קמתי והחלפתי מוזיקה. לא. לא היה לי מה להגיד. לא הקשבתי לך ואין לך שום דבר חשוב מספיק שאת יכולה לומר לי במצב הזה.

שמתי את פאבלו רוזנברג.
הבחור עושה קיטש ברמות של מייקל בולטון, אבל הוא עושה את זה עם טאץ' לטיני, מה שהופך את זה לקצת פחות קשה לאוזן ותמיד קצת מזכיר לי את החיוך הירושלמי שלי. למרות שהיא בטח שונאת את פאבלו רוזנברג.
התיישבתי לידה, אחזתי בידיה והפלאתי בשקרים על זה שאני לא כועס או פגוע, רק צריך זמן לחשוב.
בראש שלי זה נשמע ככה: "תראי, תשמעי, תקשיבי, ידה ידה ידה, כבר אמרו באיזה שעה פרק האיחוד של סיינפלד?"

כשהחשיך ביקשתי שתלך. אני לא רוצה שתסע מאוחר מדי הביתה, כי יום ארוך, כבישים רטובים ונהגים שיכורים וכל מיני כאלה.
חיבוק אחרון ליד הדלת ושחררתי אותה לדרכה בידיעה ברורה שאני לא הולך לראות אותה שוב וזה מרגיש כמו שחרור.

התיישבתי לכתוב עליה עם מוזיקה שמחה באוזניים ומועקה בלב שהולכת וקטנה ומתפוגגת עד שמתאיידת לחלוטין.
זוגתי לערב זה, כוס תה מהביל, מענגת את חיכי והאישה ללא פנים הכי יפה בעולם כותבת לי הרבה מילים לקרוא, והכל בסדר. הכל ממש ממש בסדר.

הייתי צריך את יום החופש כדי לגרש את גברת "אימה מפני העתיד" ולשחרר את הלפיתה העצומה שלה על מבושיי.