מילה ותמונה

כתבתי שירים והרגשתי חשוב.

עם סיגריה ביד
וכוסית וויסקי ליד,
כתבתי שירים והרגשתי חשוב.

היא נכנסה אל החדר עם חלוק קצת פתוח וקצת שקוף.
מתחת לא לבשה דבר וגם לא ניסתה להסתיר את זה.
היא הניחה ידיים רכות על צווארי, ולרגע הרגשתי נופל.
ציפורניה חרשו ברכות בשערי, ולרגע הרגשתי נודד
בין עננים ושדות ירוקים וכל דימוי של גן עדן שיכולתי לעלות בדעתי.

לקחתי לי רגע להנות, ועוד רגע להישאר.
עצרתי אותה רק רגע אחד לפני שהייתי מתמכר.
"אני צריך לכתוב עכשיו, המילים מחכות לי".
ידיה ירדו מרום ראשי לכיוון ערפי נגעו בקצה גבי ועזבו.
היא נעלמה רק לרגע וחזרה עם מוזיקה.

לאט לאט פרמה את שרוך החלוק
ולאט לאט הזיזה את האגן.
שאפתי אוויר מלוא הריאות,
לגמתי מהוויסקי ועצרתי לראות.

המילים עצובות, אבל הקצב גורם לה לזוז.
פתאום היא עצרה,
יצאה וחזרה,
ומוזיקה אחרת התחילה להתנגן.

בלי לזוז המון, היא הלכה והחלוק גלש לרצפה.
עירומה ניצבה מעליי, ואני נזהר לא לגעת.
היא מתקרבת וטבורה מול אפי.
אני שואף אוויר מלוא הריאות,
וריח גופה מערפל חושיי מלהיות.

היא השעינה אותי לאחור, לגמרי חסר משקל.
התיישבה עליי ורכנה אליי לנשק.
דומם מעוצמתה,
המום מיופייה
ועצוב מעתידי,
אני רק עוצם עיניים ונכנע.

ידיי לצדי גופי, לא מעז לגעת.
יודע שכשאגע, לא אוכל לחזור עוד למילים שלי, שמחכות כ"כ לצאת.

והיא מלטפת את גופי, ומפתה,
ומפשילה מכנסיי ומכניסה,
ושדיה לפניי ועיניי עצומות והריח שלה ואדי הוויסקי מעבירים אותי על דעתי.

"תלחש לי" אמרה,
ואני יכול יכולתי רק לשתוק.
"תלחש לי" ביקשה,
ואני יכולתי רק להסתכל בעיניה.
"תלחש לי" התחננה,
ואני עצמתי עיניים, מתאפק לא להתפרק.

היא נשארה יושבת עליי גם אחרי שגמרנו.
נוטפת, מחבקת ומלטפת,
וידיי מלטפות את גבה וישבנה.

"תגיד לי" היא התחננה, ואני לא העזתי לדבר.
ידעתי מה רצתה לשמוע, ולגמרי הייתי מוכן להגיד,
אבל המילים שלי כמו כעסו עליי, מסרבות לצאת.

בבוקר למחרת, בחדר עם ריח סקס ושינה,
עם סיגריה ביד
וכוס קפה ליד,
גמרתי את השיר שהתחלתי לכתוב,
כמו מודה לראשונה באמת שניסיתי להסתיר כל הזמן.

"אהבתי כבר איננה,
 אהובתי עוד כאן,
 ואני אובד בין ללכת או לשוב,
 עבד למילים שמשאירות אותי חשוב".

איפשהו, לא מאוד רחוק ממך,
יש תיבה
ובתיבה יש מעטפה
ובמעטפה יש מכתב
ובמכתב כתובות המילים הכי טובות שאי פעם כתבתי.
אל תשאלי אותי איך התיבה הזאת הגיעה לשם.

את תדעי שהגיע זמנך לפתוח את התיבה לפי הסימנים שבחוץ.
עוצמת השמש, שאון הרחוב,
מהירות הצעדים של האיש שחולף על פנייך.
צבע הפרח בשמלתה של הילדה שמשתרכת מאחוריו.

את תדעי איך להגיע לתיבה לפי הסימנים.
לפי מפת הכוכבים,
כיוון הרוח ונדידת הציפורים,
גובה הים ילמד אותך על עומק קבורתה.

את תגלי את מילות הקסם לפתיחת התיבה לפי הסימנים שבראשך,
השיר שיתנגן לך.
אם זה שורה ממנו, שורה אחרת של מי ששר
או רק משהו דומה, את עוד תביני.

את תפתחי את התיבה ותוציאי את המעטפה.
הידיים שלך קצת ירעדו -
המילים הטובות ביותר שאי פעם כתבתי בידייך עכשיו.
את תקרעי את המעטפה לאורכה
ומהצד תוציאי את המכתב.

את תקראי ולא תביני.
זה לא מתאים. אולי זה בכלל לא כתוב עלייך.
את תקראי שוב, ובין השורות תזהי את המקום שבו אני נכשלתי תמיד -
הסאבטקסט.
זה יתחיל להתבהר ולהתברר.
את תראי אותך בין האותיות.
את תראי איך הכל מסודר ומדויק, בכתב ידי.
את תראי סימני מחיקה, את תראי איפה התחרטתי
ואיזו מילה החלפתי באיזו מילה,
ושתי שורות אחר כך גם תדעי למה החלפתי.

את תקפלי את המכתב ותחזירי אותו למעטפה.
את המעטפה תכניסי עמוק עמוק לתוך התיק.
תכנסי לאוטו ותסעי אליי. תשמעי את השיר שלנו בלופ כל הדרך.
תקללי את החניון הארור שמאחורי הבית שלי שאין בו מקום אחד לרפואה,
בגלל אידיוט שתופס שלושה מקומות.
את תחסמי אותי ותעלי. זה בסדר. את פה, אין לי לאן לנסוע.

תסובבי את המפתח שנתתי לך והכלב ינבח.
אני אסתובב במיטה, ואגיד "ניו, די, באמ'שך" ואכסה את ראשי בכרית.
אבל הוא ימשיך, אשמע צעדים ומלמול לא ברור והמיטה שלי תזוז.
בקצה מישהו יישב, ואני אבהל.

אסתובב ואת תחייכי. תלטפי את פניי.
'מצאתי'
'ו...'
'את המילים הכי יפות בינינו כתבת במכתב. אני רק אוהבת אותך'.
את תנשקי אותי על המצח ותחבקי אותי.

אחרי כמה רגעים את תורידי נעליים ותעיפי את הג'ינס על הכסא ותשני איתי.
כשנתעורר נעשה קפה, נוריד ערגלית תות או עבאדי
ונתחיל את הכל מחדש, אבל מנקודת התחלה אחרת לגמרי.

שיר על אבא ואז שיר על אמא ואז שיר על זאת שאהבתי ואז שיר על זאת שעזבתי ואז שיר על זאת שרציתי ואז שיר על זאת שאני רוצה ואז שיר עליי.

שירים, שירים, שירים.
כל אחד, מילא פה כמה שורות.
ואז מחקתי הכל וחשבתי על הדבר שאני הכי רוצה עכשיו.

אני רוצה לישון.

שמעון בוסקילה מנעים צלילים שנוגעים באלוהות על אמא שמתה ואני מתגעגע לאמא שלי שהיחסים שלי איתה נהרסו כבר לפני שנים.
שלומי שבת מרטיט את הלב בשיר שגורם לי להתאהב כל פעם מחדש באבא ולהצטער על כל השנים האלה שפספסתי אותו.
וקובי אפללו מזכיר לי נסיעות בכביש 5, ירידה בכביש 40 ואז עוד קצת בדרך רמתיים ואז הלכתי לאיבוד. כשהגעתי, הנמכתי. כשהיא הייתה איתי באוטו לא שמעתי מוזיקה.
הייתי עסוק בלשמוע אותה מדברת על משוררים ועל בית הספר הדמוקרטי.
ולהתאהב.
מאור כהן מזכיר לי את הסוף. אין ימים של חסד, בטח לא בימי חולין. הפעם האחרונה הייתה ביומולדת שלי. הפעם הבאה, אני מקווה, תהיה בשבת. מעולם לא נכנס אדם כל כך עמוק לליבי, אחרי שהיה כאן כל כך מעט זמן. זה לא מניח. זה לא עובר. זה לא נשכח ליותר מיומיים.
אסף אמדורסקי מעמיד פנים שהכל ממש בסדר. כל אחד נכנס לאוטו ונוסע לצד השני של העיר ומתחיל חיים בלי. אני גם התחלתי חיים בלי. בלי תהילה, בלי להצליח לראות מאיפה יבוא לי הסוף הטוב. אבל אני מאמין. גם לי מגיעים ניסים.
שלמה ארצי זורק אותי למחוזות ילדותי. הצעיף של אבא, הספר שקיבלתי במתנה. מזכיר לי רגעים שבהם רקדתי בראשי במיומנות אין קץ, ולרגע שכחתי את כל מה שאני לא.
פבלו רוזנברג מספר לי איך שהיה צריך לתור את כל העולם בשביל למצוא אותה. אומר לי לא לאבד תקווה.
דין דין אביב אומרת שלא צריך לדבר, ואני עושה חשבון שיש אנשים שלא רוצים שאדבר. רק 'תאהב אותי'. 'תחבק אותי'. 'תנשק אותי'. אבל את המילים שלי הם שונאים. ויש כאלה שכל מה שיש לי איתם זה רק המילים שלי. בגללם התאהבו בי, איתן שכחו אותי. אני איש של מילים עבורם. ועדיין לא מצאתי את זאת שתאהב את המילים שלי ואת המגע של ידי ושפתיי. האם היא קיימת? האם זאת מי שאני רוצה שתהיה, וכל מה שצריך זה רק עוד רגע אחד קטן של חסד? הלוואי.
עידן רייכל והחברים שלו מעוררים בי זכרון ישן על שיחת טלפון שנפתחה במילים 'בואי, תני לי יד ונלך' שהובילו לפגישה שנפתחה בלי מילים ועם נשיקה, כמו בסרטים. ואני מחכה עדיין מחכה שהאושר יבוא וירד עליי כמו גשם.

אני מחכה שירד גשם.