מילה ותמונה

אחרי החשש מגורל הכלב,
העצב על הכלב,
ההתאוששות מהטראומה,
פיצוי היתר,
האיזון שהגיע,
זה שלא ראיתי אותך שנים ולא הכרתי אותך באמת כל חיי,
זה שאת לא יודעת מי אני בכלל,
החגים,
סוכות,
סתם אמצע שבוע
או סיום הלימודים,
נגמרו לי כל התירוצים. נשארתי רק עם סיבה אחת יחידה – אני פשוט מאוד רוצה.
ואני יודע, אני יודע, שזה אף פעם לא מספיק.
אבל זה כל מה שנשאר לי עכשיו, אחרי שניסיתי לחפש כל תירוץ אפשרי.
אני פשוט מאוד מאוד רוצה להיות איתך כבר.
אולי זה ייכשל, אולי זה יצליח, אולי זה יעבור מהר ואני אתחרט והיוצרות התהפכו. אני לא יודע, אבל אין לי ספק שאני רוצה לנסות ולהיות שם, בחלל הזה שאת נמצאת בו לגמרי איתי ובשבילי.

הרבה יותר קל לי להאשים את כולם, את יודעת. זה הרבה יותר פשוט.
ניק הורנבי כתב משפט שהיה לי מאוד קל להזדהות איתו ב-"קדחת המגרש":
"לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון".
ואני חושב על זה, ואולי אני באמת גאון והם לא מבינים,
אולי אני באמת סופר מוכשר ולא סתם טכנוקרט מעולה במובן הכי רע של הביטוי הזה,
אולי הנושאים שבדמי והלהט שלי לדבר עליהם חושף אותם במערומיהם ומוכיח שהם, חסרי כל מצפון חברתי וסביבתי שלא מכירים את הצדיק בדורנו חיים אמסלם ולא שמעו על זה שבר-לב האשים את דנינו ויתר ניצבים על זיונים עם א', ב', ה' ו-ט', כשהוא בעצם עשה רק את ש' בנוכחות ר' ולא אכפת להם שמשפחת עופר מוציאה הודעה לקונית ומעצבנת יומיים אחרי ששלושה מעובדיהם מתו במפעלים שלהם.
זה הם!
זה לא אני, זה הם!

וזה לא אני, זאת את.
זאת את כי אני יודע שלא משנה מה אהיה או מה אעשה, את אף פעם לא תהיי קרובה מדי מכדי שיהיה לך אכפת.
כשהייתי עצוב ועלוב או שמח ופורח, את לא היית פה.
כשהייתי גיבור על או הנבל המרושע, את לא ידעת על זה בכלל.
כשהייתי המלך או ליצן החצר, זה בכלל לא עניין אותך.

כך או כך או כך, אני פשוט לא מצליח להתקרב כמו שאני חושב שאני צריך.
אני הראוי, ככה הם אומרים לי כולם.
אלה שמכירים אותי מפה, שראו את נפשי העירומה פעם אחר פעם,
ואלה שהחליפו איתי מילה במסדרון או בהתנחלות הדדית במשרד.
אני הראוי.
"היא" המפסידה.
כל "היא" שלא רצתה להפסיד, לא יכלה לקבל אותי, וכך חלפו השנים ואני מסתבך במקומות שאני לא רוצה, וכולם מבטיחים לי שאת מחכה שם. אבל איפה לעזאזל זה "שם"?

אז ביום חמישי הזה, אחרי שבוע סופר ארוך ומתיש, כשאני פה ותאי המוח שלי שותים מאי-טאי בחוף תאילנדי ומשתקמים לקראת השבוע הבא שיהיה בוודאי כמו השבוע הזה – בלעדייך,
אני לא רוצה להיות חכם. אני מעדיף להיות צודק.
הערב, לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון.

במיומנות של לוליין, הלכתי על הקו הצר של בין לאהוב אותך ללשנוא אותך.
במיומנות של בולע חרבות, הצלחתי לבלוע כל מועקה וכל עלבון שגרמת להם.

הזמן והשתיקות זרקו לי רמזים לגבי המקומות שבהם את יכולה להיות עכשיו.
מציגה מיומנות של בולעת (חרבות) וגמישות של נערת גומי, לשריריו המנופחים של איש אחד שהוא לא אני.

ועל הזין, אני אומר.
אני מוכן להכניס את ראשי ללועו של התנין המורעב שמחכה בכלוב מאחורי הקלעים, ולדעת את האמת.
לא אכפת לי להיפגע, כי הפציעות האלה עוברות ולא אכפת לי להפסיד. כבר הפסדתי בגמר גביע העולם שלי. מה זה משחק אימון?

אני הולך עכשיו על רטרו.
היי סקול סוויטהארט שמופיעה ב'אנשים שאתה עשוי להכיר' בפייסבוק, ולמה לא?
ומישהי שאמרה לפי יותר מחודש "אם זה יעזור לך, אז לך על זה", אז הלכתי על זה,
ורעיון לעוד ספר במהדורה מיוחדת, ולהודיע לאנשים מהעבר הרחוק שהשריד האחרון שלהם בחיי כבר איננו,
ו...
הרבה היסטוריה הייתה פה בשבוע האחרון.

הרבה פיסות עבר ושום דבר שנוגע למחר.
שום דבר שיילך איתי ושום דבר שיגרום לי להרגיש טוב יותר לגבי שום דבר.
אז אני הולך על קווים צרים במיומנות של אלוף.
ואני בולע חרבות במיומנות של צ'יצ'ולינה.
ואני קופץ דרך חישוקי אש כמו אריה עם ביצים מפלדה.
ואני מכניס את הראש ללוע של התנין, כמי שאין לו יותר מה להפסיד.

כמו לוליין על קו צר.
האלוהים התורן מרעיד את האדמה שאני הולך עליה.
אני מוכן להתערב שאני לא נופל הפעם.

זה לוקח הרבה יותר מלהיות הודיני כדי להביס אותי, הרי אני כבר לא מאמין לטריקים האלה.
אני יודע שזה לא באמת להיעלם, אלא רק להסתתר מאחורי וילון ולא באמת להינעל אלא רק בכאילו.
אני עוד לא יודע איך בדיוק, וזה מאוד לא מעניין אותי, אבל אחיזת העיניים הזאת והופעה עמוסת אורות וזוהרת מתוך העלטה לא מרשימה אותי יותר.

דברי איתי אחרי ההופעה שלך, בג'ינס וחולצה.
לא מעניינת אותי הגלימה המנצנצת שלך.

היא אמרה שאני מעצבן ואיך אני בכלל יכול לומר שאני אוהב אותך,
אם אני לא מקדיש 5 דקות מזמני כדי לספר לך את זה.
היא אמרה שזה גג 'הידלקות', כי כשאוהבים מישהו, נלחמים עליו.
ידעתי שהיא צודקת, אבל שגם אין סיכוי שאני אומר לך את זה עכשיו.

אחרי שהיא הלכה שמתי את אלביס קוסטלו בלופ,
ועברתי שורה שורה, וכמעט הכל שם כל כך מתאים.
כמעט.

רק החלק הכתוב, זה שלא נמצא בשיר שלי יש אומר הכל:
אני לא יכול לומר דבר חוץ מ'אני אוהב אותך'.
כל דבר אחר יהיה בזבוז של נשימה.

אבל אני רוצה אותך,
אלה הפרטים המטופשים ששוברים את לבי.
זה איך שאת מגלגלת את העיניים שלך והסיבה שאת מגלגלת אותן.
אני רוצה אותך,
הוא זרק איזו מחמאה מגוחכת לכיוון שלך.
אני רוצה אותך,
ואת היית טיפשה מספיק להאמין לו כשהוא אומר
'אני רוצה אותך'.
אני רוצה אותך,
האמת לא יכולה לפגוע בך, היא כמו החשכה -
בהתחלה זה מפחיד עד העצם, אבל עם הזמן רואים הכל ברור וחד.
אני רוצה אותך.
בואי, תפגעי בי, ואז ניתן לזה להיעלם.
אני רוצה אותך,
אני מפחד שאני לא יודע לאן זה לוקח אותי.
אני רוצה אותך.
אני לא מתבייש לומר שבכיתי עלייך.
אני רוצה אותך.
אני יכול להיות כל כך לא חשוב בשבילך.
אני רוצה אותך,
אף אחד שרוצה אותך לא יכול לרצות אותך יותר.
אני רוצה אותך,
בכל לילה שאני הולך לישון וכשאני מתעורר.
אני רוצה אותך.
אני רוצה אותך.
אני הולך לומר את זה עוד פעם אחת, עד שזה יחלחל.
אני יודע שאני הולך להרגיש ככה עד שתהרגי את זה.
אני רוצה אותך.
אני רוצה אותך.

ואני לא יכול לומר את זה טוב כמוהו, חזק כמוהו, עצוב כמוהו, אמיץ כמוהו.
ואני רוצה אותך לא פחות ממה שהוא רצה אותה, ואני יכול להגיד את זה יותר אמיתי ממנו.

אולי את אפילו קוראת את זה ועכשיו את גם יודעת את זה,
ואז היא כבר לא תוכל לומר שאני לא מסתכן בשביל להגיד לך את מה שיושב עליי הרבה הרבה יותר מדי זמן.

ואני שונא את זה,
את התחושה הזאת שאני הולך איתה לישון.
ואני שונא את זה,
כשאת באה אליי בחלומות.
ואני שונא את זה,
ש...
טוב, אני שונא הרבה דברים.
אחד פחות מכמה שאני רוצה אותך.

אז אתמול הלכתי לישון עם מועקה מעיקה בגרון.
נשכבתי במיטה וההדים של אלביס נתקעו לי בראש אחרי ששמעתי אותו כ"כ הרבה פעמים.
והתעוררתי בבוקר,
והתחושה לא השתנתה בהרבה.
ואני שונא את זה.

מדי פעם, אחת לכמה זמן,
עולה פה מסמך כזה ששם את כל יתר הדברים שקורים פה באור קצת אחר.
כאילו יש את החיים שלי ויש אותך.
וכשהאצבעות שלי מכות על המקלדת במקומות שיוצרים מסמך עלייך,
יתר החיים שלי הרבה פחות חשובים פתאום.
כשזה הפוך, אז הכל נעשה בצלך.
מה שהופך אותך לגדולה באופן שמפחיד אותי.

אולי זה הטעם של עוד שנשארתי איתו לפני שהסתלקת ממני.
אולי זה העובדה שאת האישה הכי יפה ששהיתי במחיצתה.
אולי זה בגלל המילים, המילים, המילים שלך. שיוצאות ברצף ואז מפסיקות. כמו מכונת ירייה. והיית טוענת מחדש ושופכת אותן שוב.
אולי זה בגלל שאנשים גדולים וצעקניים שלובשים חולצות ג'ינס מזכירים לי אותך.
אולי זה המקום הזה שבו הסתכלתי לתוך העיניים שלך, העיניים הגדולות שלך, וידעתי שאני כולי בחזקת עצמי לא יספיק לך.
כ"כ הרבה רצונות ושנאות לאורך כ"כ הרבה זמן עם כ"כ מעט בשר מאחוריהם, זה משהו שלא קרה לי מעולם ואין לי שום רמז שיתחיל להסביר לי למה זה קרה לי ולמה דווקא איתך.

אז אני מדלג הלאה ומנסה.
ויש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן נגמרות, אני בוכה עלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן סוערות, אני נסחף אלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן מתפוצצות, הן מתפוצצות עלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן רוגעות, אני חוסה בצילך.

והן כולן עוברות וחולפות ועל כולן, כולן, כל אחת ואחת מהן,
הייתי מוותר בשביל עוד טיול רגלי של קצר ובהייה בשקנאי שלא ברור לו מה הוא עושה באמצע רעננה.

אולי כי מה שהיא אמרה לי אתמול, שאי אפשר להתחיל חדש לפני שגומרים ישן, נכון.
אבל זה נגמר ואני יודע את זה ואני ממש לא רוצה לשמוע את זה ממך. זה רק הלב שלי שלא מקבל את זה.

והיא צדקה.
לעולם לא אוכל להצדיק את הרגשות שלי, אלה שאני מסווה באומנות ביום יום, אם לא אצעק את הדברים ואקיא אותם החוצה ושכולם ידעו שאני רוצה אותך ואני שונא את זה.
ואני לא מתכוון להילחם עלייך, כי אני לא יכול להרשות לעצמי לילות עצובים, ימים מדכאים ובפנים ריק ושחור.
וכשאני כותב את השורות האלה, שומע את השירים האלה, חושב את המחשבות האלה,
אני כ"כ רוצה להילחם עלייך. אני כ"כ יודע שאעשה הכל.

אם יש משהו שעדיין מביא אותך לפה,
הרגל, המילים שלי או רוח קודש,
אז עכשיו את יודעת שאת לא סתם רגעים בזמן שלי שעברתי.
את רגעים שנשארו.
ואני רוצה אותך.
ואני שונא את זה.
ואני רוצה להילחם עלייך
אבל לא מסוגל למות בשדה הקרב הזה.