מילה ותמונה

1. כלב אחד הגיע לשערי בית הדין בירושלים. ניסו לגרש אותו, לא הצליחו. ניסו לגרש אותו בשנית, לא הצליחו.
בא רב אחד, חכם, טוב לב, איש משכמו ומעלה, ואמר:
"אני יודע מה הכלב הזה עושה פה! זה גלגול נשמות עורך דין אחד רשע, גרר אותי לבית דין אזרחי"
שאלו אותו "מה אתה רוצה לעשות, כבוד הרב? אולי מחילה לכלב, שנשמתו תנוח עדן?"
הרב, רחמן בן רחמן, אמר:
"הבו לי ילדי ירושלים עיר קודשינו, וסיקלוהו".

התמליל הוא פרי דמיוני. הסיפור אמיתי לגמרי.
כלב, בית דין, רב, עו"ד רשע, גלגול נשמות, ילדי ירושלים, סקילה.
הכלב נמלט.
אלו רבנייך ישראל.

2. איש אחד בנתניה נסע עם הכלב באוטו, השאיר אותו באותו והלך לעיסוקיו.
הבן זונה לא חשב לרגע להשאיר חלון פתוח או משהו. התקשרו למשטרה, הפנו למוקד עירוני. אף אחד לא השכיל לנפץ את השמשה ולתת לכלב המסכן שאיפת אוויר אחת שאולי הייתה משאירה אותו בחיים.
התוצאה - בולדוג מפואר זרוק כמו סמרטוט במושב האחורי. מת.

3. אנס אנס תיירת בחמת גדר. קיבל עבודות שירות.
צריך להרחיב?

4. היום אמר או לא אמר בסיוני, לשעבר שגריר מצרים בישראל, שעסקת שליט תחתם תוך שעות. כולנו יודעים שזה לא נכון ולצערנו לא קרה.
אבל רציתי לשאול שאלה שבד"כ אין לי אומץ לשאול בקול רם, כי אני מכיר את השיח הציבורי בישראל:
האם עסקה שכוללת שחרור רוצחים, נוכח הסטטיסטיקה שאומרת שעשרות ישראלים נרצחו בעקבות עסקת סוחר הסמים טננבאום, היא כדאית?

כמוכם, גם אני רוצה לראות את גלעד שליט בבית ועל הנייר גם אני מוכן לשלם "כל מחיר". אבל רק על הנייר, רק במס שפתיים.
אבל בסוף, תודה לאל, לא אני צריך לחיות עם ההשלכות. זה ראש הממשלה שיחתום על העסקה, מי שזה לא יהיה, שיצטרך לחיות איתן.
לא נוח לי עם קריאות רגשיות של "שחרור בכל מחיר". המחיר הזה יכול להיות חיים של הרבה הרבה אנשים.
תגיד לי אתה, שקורא עכשיו - אם אחיך יהרג על ידי מחבל ששוחרר בעסקה, עדיין תטען שהיא הייתה שווה את זה?

5. קשה לי בסופ"ש.
בעבודה אני עסוק, מוערך, תמיד מישהו צריך אותי בשביל משהו.
מחייכים אליי במדרגות, המדהרין מושיטים יד ללחיצה, המהדרות שולחות נשיקה וחיבוק. אנשים שעוברים בקומה תמיד עוצרים להגיד שלום.
אני חשוב, אני נחשב, אני משהו.
בבית, לעומת זאת,הישג השיא שלי הוא פתיחת סתימה, לראשונה בחיי, והרג ג'וק מוזר שעף על גבי עלה, דרך התריסים, הישר אל מרכז הסלון שלי.
הטלפון לא מצלצל, אף אחד לא פונה אליי, צריך אותי או חושב עליי.
לא האמנתי שאי פעם אומר את זה, אבל אני מעדיף להיות בעבודה ולא בבית.

6. בנושא ובטון אחר לגמרי - מצאתי את הפתרון לדילמת הטפנד זיתים -

נקניק, רבותיי, נקניק. שוס.
עכשיו צצה שאלה חדשה - איך מבטאים את שם הממרח המוזר?
(כן, נו. בור קולינרי גמור. ככה זה כשחיים מארוחות במיקרו וסנדוויצ'ים מאוד לא מורכבים).

7. הגענו לפעילים!
אמנם לטבלה המורחבת, אבל נכון לאתמול, אז גיליתי זאת באקראי, מקום טוב באמצע.
מדהים לגלות שבכל פעם שאני מאבד הכל, אני מתרומם גבוה יותר מאי פעם.
זה קרה לי אחרי המוות של ניו, אז התחלתי לחיות.
זה קרה לי בעבודה, כשכבר הייתי על סף עזיבה ועכשיו המצב שלי שם הוא הכי טוב אי פעם.
זה קרה גם עם הבלוג, כשכבר חשבתי שלא אוכל לכתוב יותר, והנה, אנחנו פה.
אז תודה לכם על זה.
מקווה שאצליח לתת לכם סיבה טובה מספיק לבוא שוב.

יש ידיעה בוואלה, שבפלורידה ציינו את "יום הבעיטות ביהודים".
תלמידי בית ספר בעטו בכל התלמידים היהודים.
ניצולת שואה שגרה בסמוך אמרה, כך לפי הכתבה "כששמעתי על זה חשבתי לעצמי: אוי לא, הנה זה חוזר".
כשזה קורה בפלורידה זאת גזענות שמרימה את ראשה המכוער ואנטישמיות שצריכה להניע כל יהודי לעלות לארץ אבותיו.
הבעיה היא שבארץ הקודש כל יום הוא "יום הבעיטות ביהודים".
בימי שישי בערב, לכבוד שבת, זה "יום דקירות היהודים".
אוי, הצביעות הישראלית המוכרת. יודעים להסתכל רק החוצה ולבכות עד כמה אנחנו קורבנות.
עד שלא נתאפס על עצמנו, נפסיק עם הגזענות והאלימות הפושות בכל חלקה ורובד של החברה שלנו, החל ממוסדות החינוך דרך היחס לעובדים זרים או לזרים בכלל ועד החוצפן ב'חצי חינם' שרודה באורזת האתיופית, אין לנו חצי זכות להזדעק על עוולה שנעשית על רקע יהדותינו.
אני לא רוצה לומר שמגיע לנו, אבל... מגיע לנו.
אנחנו עם דוחה שבמקום להביא את הקורבן העצום שלו לפני 70 שנה למקומות טובים וראויים של "לנו זה קרה, לא ניתן שזה יקרה גם לכם", אנחנו מרשים לעצמנו, בשם אותה קורבנות, לעשות מה שבאנו לנו ואז עוד לומר "איך אתם שונאים אותנו? אחרי מה שעשיתם לנו בשואה?!".

היום הזה היה "יוזמה" של תלמידה גזענית שתפסה יותר מדי עוצמה ותאוצה.
התלמידים המעורבים הושעו, ייפי-היי. זה תמיד עשה את ההבדל, להרחיק את הילדים לשלושה ימים מבית ספר.

מצאתי אותי מקנא במישהו שאולי ידע אותך יותר ממני, ואני לא ידעתי אותך כלל.
חשבתי שכבר לא אכתוב עלייך, אבל מה את יודעת, המפלצת הירוקה של הקנאה מתעוררת בי לפעמים.

ביום שבו שבוי מחייך במרירות למצלמה וקולו נשבר מעט במילה "מצויין", במין פרדוקס כפול כזה, זה מרגיש לי רע לחשוב על כל דבר אחר. רע לשמוע מוזיקה, רע לכתוב עלייך, שבכלל לא אכפת לך ובכלל לא תדעי. כמו אותו שבוי שלא ישמע את מיליארדי, מיליארדי המילים שנאמרו עליו, בתפילות, תקוות, שיחות-ארוחת-צהריים ואיפה לא.

ואני מתעסק בעולם הצר והקטן שלי, בארוחת השישי שלי ומנסה בכוח להימנע מלצפות בחדשות. בינתיים זה קל. הן מתחילות ב-20:00 ועכשיו רק 19:20. זה לא אגואיזם, זה לא אפאטיות. זה ניסיון להניח לזה לרגע, כי זה לא שלי ולא שלהם ולא של אף אחד מלבד אבא ואמא שלו.
בבוקר קראתי טוקבקים ואנשים שאומרים ש"חייבים לתת לנו לראות".
כל אחד מנכס לעצמו משהו שלא שייך לו.
כולנו נכנסו לנו ילד שהוא בכלל לא שלנו.
לא נוח לי עם זה. זה גורם לי לזוז בחוסר נוחות בכסא, כשהוא פונה לאבא ולאח ולאחות ומיליוני עיניים נעוצות בו והוא הסמל הלאומי החדש ובכלל לא אכפת לו שזה כזה.
כשאסף רמון נהרג, כולם דיברו עליו. "אסון לאומי" היה מי שקרה לזה. שלחו את עמנואל רוזן להוציא עוד ראיון מאמא שעוד לא יבשו לה הדמעות.
רבאק, די עם זה.
תרבות ה"שלנו" הזאת שחודרת לחייהם של אנשים שבעל כורחם הופכים לגדולים מהחיים מוציאה אותי לעיתים מדעתי.

ביום שהחזירו את אלדד רגב ז"ל ואהוד גולדווסר ז"ל, הזלתי דמעה כמו כל אחד אחר.
כשאילן רמון נהרג הרגשתי חוסר אונים, כי האיש הראשון שלנו בחלל הביא היה לי למייג'ור טום, ומייג'ור טום תמיד גורם לי לבכות.
כשבנו נהרג מלמלתי כמו לא מעטים – "זה לא יכול להיות".
גלעד שליט נכלל בכל משאלה פרטית שלי בשיחה פרטית שלי עם אלוהים פרטי שלי.
אבל המשאלה הפרטית שלי הוא שהוא יחזור להיות גלעד שליט ממצפה הילה ולא גלעד הבן של כולנו.

אני לא נכנס בכלל לדיון אם זה משרת או לא משרת את החזרתו או כל דבר כזה, כי אני מבין בזה בדיוק כמוכם, אבל כשמגיע מכתב וכל ערוץ טלוויזיה / אתר אינטרנט / עיתון מביא גרפולוג כדי שינתחו, וכשמביאים מומחים לשפת גוף לכל אתר וערוץ טלוויזיה כדי שינתח... זה לא התפקיד שלנו לדעת את זה. זה כ"כ מיותר לי, לך ולך, כי זה כל כך פולשני.
אבא שלו צריך לדעת את זה. אמא שלו צריכה לדעת את זה. ראש הממשלה ואנשיו הממונים על כך. שר הבטחון, הרמטכ"ל ואנשיהם.
כשאני רואה 4 כותרות באתרים שונים שמנתחים את שפת הגוף שלו, זה הופך את זה לצהוב וזה לא ראוי.
יונית לוי אמרה שעוד כמה ימים, אחרי שכל אזרח בישראל יראה את הקלטת הזאת בכל מהדורת חדשות באשר היא, היא תהפוך לריקה מתוכן. היא צודקת וזה מכעיס אותי כי זה לא צריך להיות ככה.
נועם שליט אמר לפני שבועיים, בטקס שערכה מכבי ת"א לבנו לפני המשחק מול בני יהודה, שהוא לא בטוח שגלעד היה נהנה מזה. הוא היה נבוך ומתבייש.

גלעד שליט הוא לא "שלנו". אין לנו זכויות עליו. הוא לא רוצה להיות "הבן של כולנו". הוא רוצה להיות הבן של נועם ואביבה.
אחרי שראיתי את הקלטת מצאתי עצמי בסוג של מצוקה (שהרי הכל יחסי).
אני רואה את הילד הזה שלא מבין מה נפל אליו ואיך הוא הפך להיות סמל של מאבק של 60 שנים, ורואים שזה גדול עליו. תראו לי ילד אחד בן 23 שזה לא גדול עליו. כשרואים אותו מדבר, אין אחד שלא חושב שצריך לעשות הכל בשביל להוציא אותו משם, אבל שנייה אח"כ מבינים שזה לא כ"כ פשוט, ואלוהים, איזה מזל שלא אני צריך להחליט.
התקווה שלי היא שבראש השנה הבא לא נצטרך יותר לקוות שהוא יהיה עם המשפחה שלו, אלא לא נחשוב עליו יותר מדי, חוץ ממחשבה אחת – "איזה טוב זה שגלעד בבית".

ואולי אני טועה וזה כן המאבק של כולנו ועכשיו יצאתי דביל על סף הלא-מתעניין, שזה הדבר הכי נוראי שתוכלו לומר עליי בשלב הזה של החיים.
כדי שגלעד שליט לא יהפוך למיתוס שברור לי שהוא לא רוצה להיות, הקלטת הזאת הייתה צריכה להישאר בארבע אמותיהם של הוריו.
כשזה נהיה צהוב, כשזה נהיה "שלנו", זה הופך את גלעד לנינט, וזה אסון נוראי ועוול עצום לילד אחד ממצפה הילה, שרק רוצה לחזור הביתה.

ובין מחשבה אחת לאחרת על גלעד שליט, אני מדפדף לבלוג שלך ורואה תגובה של מישהו שיודע יותר ממה שאני יודע.
זה מוזר לי שאני יודע יותר מדי על מה שאני חושב להיות צריך חשאי ולהיגמר מזמן, ויודע מעט מדי על מה שרציתי לדעת יותר מהכל ואף פעם לא התחיל.
היפוך גורל שגורם לי להרגיש מחורבן פעמיים.
גם אישית וגם לאומית.