אבא שלי חתום על כרטיס אדי.
גם אמא שלי.
אני גם רוצה, אבל יש לי כמה בעיות בדרך שאני צריך לפתור.
קודם כל, אני מפחד.
זה פחד לא רציונלי (כמו רוב הפחדים, תכל'ס), לא מבוסס ושלא שמעתי על מישהו אחר שמבטא את הפחד הזה, כך שאני גם מניח שהוא די דבילי.
הפחד שלי הוא... להיות על שולחן ושיוציאו ממני חתיכות מהגוף.
כן, כן, ברור לי שאני מת ולא ארגיש. אבל אחרי שנים רבות מדי של התעסקות עם המוות (מחשבתית, יצירתית ואפילו הליכה על הקצה בשלב מסוים), אני פשוט לא רואה את עצמי כמת. אני יודע שזה יקרה, אבל לא מסוגל לראות עצמי מוטל על שולחן כמו גוש סטייק לפני שמגישים ללקוח.
אני יכול לראות את העולם הבא שלי. אני יכול לראות את הנשימה האחרונה שלי. אני לא יכול לראות אותי מת.
בגלל זה, אני לא יכול לדמיין שיוציאו ממני את הכבד. מה אם אתעורר פתאום?
כן, זה טיפשי כמו שזה נשמע, אבל פחד זה פחד זה פחד.
הבעיה השנייה שלי היא שיש אנשים שאני פשוט חושב שלא ראויים להצלה, וכשאתה חותם על כרטיס אדי, אתה כמו נשבע שבועת היפוקרטס ואתה לא יכול לומר "לו אתן ולהוא לא". אלא נותנים למי שנותנים.
אני לא איש רע, בדיוק כמו שאני לא איש טיפש, אבל קשה לי לחשוב שרוצח או אנס או עושק שהרס חיים של אנשים יחיה בגללי. זכות הפושעים זה אחלה (לא), אני הרבה יותר חושב שצריך לדאוג לזכות הקורבנות, וחלק מזה, זה לא לקיים ולא לתת חיים במתנה מבשרי-שלי לפושע.
זה לונג שוט. עוד לא שמעתי על פושע סדרתי ומסוכן שנזקק וקיבל השתלה כזאת.
אבל כשחושבים על המוות ועל תרומת איברים, חושבים על הרבה דברים יצירתיים. אני לפחות.
אני לא מיזנטרופ.
אבל חרדי שקורא לחייל מג"ב נאצי וגסטפו ויורק עליו ומשליך אבנים, לא ראוי לו שיקבל את הקרנית שלי או את הציפורן החודרנית לשעבר שלי. פשוט ככה.
בכל מה שנוגע לתרומות יש לי משנה ברורה וסדורה.
אני לא תורם כסף שאני לא יודע לאן הוא מגיע. עקרונית.
אני מעדיף לתת מוצרים. אני מעדיף לתת שקית אורז ובקבוק שמן ולא מטבע של עשרה שקלים.
אני גם לא אוהב ש'מכריחים' אותי לתרום וגורמים לי להרגיש רע אם אני לא עושה את זה.
אני תמיד בעד לתרום קודם כל לבעלי חיים. אני די משוכנע שיצר האדם רע ויודע שיצר החיה טוב.
אני מאמין יותר בהתנדבות ועשייה מבתרומה כספית. לצערי, במסגרת חוסר העשייה של חיי, זה משהו שאני תמיד דוחה ל'פעם הבאה'. זה מגעיל אותי, אבל זה עובר לי (וזה לכשעצמו מגעיל אותי).
אבל תרומת איברים זה עניין אחר. פה אין בכלל ספק. זאת תרומה שצריכה להיעשות.
זה מצחיק אותי שאף אחד לא באמת יודע מה קורה אחרי המוות, ושני הצדדים משתמשים בטיעונים הפוכים לגמרי לאותה מטרה.
יש את אלה שאומרים שאחרי שהנשמה עולה לגן עדן זאת עוד מצווה גדולה שעושים וזכות גדולה וכו'.
יש את אלה שאומרים שאחרי שהגוף מת... זהו. אין דבר כזה נשמה, ולכן זה לא משנה מה עושים עם הגוף, ואם זה לא משנה, אז למה לא להיות אדם טוב ולתת הזדמנות שנייה למישהו אחר.
אני עוד לא יודע לאיזה אסכולה אני שייך. אני יודע שאני מפחד וזה בכלל לא קשור לעניין הדתי.
זה המעשה הנכון האבסולוטי. במיוחד במצבי.
אני לא יודע אם יהיו לי ילדים, אז אולי הכבד, הריאה, הלב והקרנית שלי יתנו לי עוד קצת חיים גם אחרי שאמות ולא אמחה באחת מהכדור וההיסטוריה.
אני לא מרבה במעשים טובים בזמן האחרון. אני בעיקר דואג ליכולת שלי לשלם שכ"ד בחודש הבא.
אני לא עושה דברים שהבטחתי לעצמי שאעשה.
אני לא בן טוב, אח טוב או חבר טוב מדי.
אני לא איש טוב מדי.
אבל אני עדיין מפחד.
אני מקווה שלפני שאמות, אאזור את האומץ ואחתום.
ואני מקווה שאחרי שאמות, מישהו יחיה בגללי.
אני מקווה שהוא יהיה איש טוב וראוי.
אני מקווה שהוא יוכל לומר תודה להורים שלי או לאחותי, כי זאת כל המשפחה שלי כרגע וגם להם מגיע רגע של נחת.
אני בעיקר מקווה שאספיק אחתום לפני שאמות.
אחרת מה אוכל לומר שעשיתי טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
