מילה ותמונה

לקראת סוף כיתה ח' הוחלט על ידי מי שהוחלט שבית הספר שלנו ישתתף בבחינה מדגמית בספרות.
לצורך המשימה החשובה, שלחו אלינו את סיגל.
סיגל למדה את הכיתות הנמוכות בבית הספר ולא ממש הכרנו אותה לפני כן.
די מהר היא הפכה לחביבת הבנים ולשנואת הבנות.
איכשהו היה לי איתה חיבור יוצא דופן.
זה התחיל מכיכוב בשיעורים שעברנו איתה (אבל לא חכמה. בכיתה ח' כיכבתי בכל התחומים במסגרת בית ספר), המשיך בישיבה משותפת בהפסקות (הראשונה והאחרונה שבגללה וויתרתי על המשחק של הפסקת 10), ונגמר בלהישאר איתה עד אחרי שעות הלימודים ושיחות ארוכות בטלפון ומפגשים אחר צהריים בגן הציבורי, כשיצאה עם ילדיה.

באחד הימים עזרתי לה לקשט את הכיתה שלה למסיבת סוף שנה.
בשלוש וחצי בית הספר היה ריק. רק היא, אני והשומר שבשער.
שמענו שלמה ארצי בקולי קולות והיא המליצה לי על השיר הזה ו"תקשיב לשורה הזאת".
כשהתנגן 'ירח' היא יצאה מהכיתה בסערה.
הלכתי לראות מה קרה והיא בכתה בחדר המורים ואמרה לי להמשיך בכיתה ושהיא תכף תחזור.
כשנרגע וחזרה שאלתי אותה מה קרה ומדוע בכתה.
היא סיפרה לי על אדם מת שאהב את השיר ואיך שלפעמים הוא גורם לה לבכות ככה, כי זה לא מאוד ישן ולא לגמרי עבר.
בלי יותר מדי פרטים.
מאז אותו יום 'ירח' זה השיר של סיגל.

בסוף אותה שנה סיגל קנתה לי כמתנת פרידה את היומן הראשון שלי ועט.
הבלוג, אגב, הוא היומן השני שלי. בין לבין נכתבו מאות מאות דפים. חלק עדיין שמורים אצלי. בפעם האחרונה שעברתי עליהם הייתה לפני 3-4 שנים, וכשעברתי דירה פשוט הכנסתי את הקופסא עם הניירות לארגז. הם עדיין בארגז, אגב.

היום שלמה ארצי חוגג יומולדת 60,
וכל מי שקורא פה לאורך זמן יודע כמה אני חושב שהאיש הזה הוא יוצר ענק וגאון.
יש לי זכרונות שהולכים שנים אחורה ששיריו שזורים בהם.
אהבות, אכזבות, נסיעות עם אבא.
את השמות כולם מכירים וגם את השירים שאני הכי אוהב לא חסכתי מכם אף פעם בשיר או בציטוט.

הספר שלו 'שירים' לימד אותי רבות על תהליך הכתיבה שלו.
לפעמים זה סתם משהו שבא לו כשהוא רוכב על אופנוע ברחובות תל אביב.
לפעמים זה מתוך כאב לב גדול.
קצת כמו כולנו, אתם לא חושבים? אבל אף אחד לא מודה בזה. כולם רוצים להיות כותבים מתוך השראה אלוהית.
לפני כיפור קניתי את ספרו "עוד לא שבת" שמבוסס על תוכנית הרדיו שלו בגלי צה"ל.
קטעים, קטעים, חתיכות, חתיכות,
גיליתי את התובנות ואיך הוא רואה את העולם ואת היכולת לנסח דברים כ"כ מופשטים במילים כ"כ ברורות.

מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול?
אני רוצה להיות כותב כמו שלמה ארצי.

הוא לא סופר. הוא לא משורר.
הוא פשוט כותב.

אילו יכולתי לברך את שלמה ארצי הייתי מאחל לו שימצא מישהו שיהיה עבורו, מה שהוא עבור כ"כ הרבה אנשים אחרים.
אני לא מדבר על זמר כאידול נערץ.
אני מדבר על איש שאומר את הדברים הכי פשוט, לפעמים הכי מופשט שאפשר, ומשמח כל כך הרבה אנשים בדרכו במשך כ"כ הרבה שנים.
לעולם לא אוכל לכתוב כמוהו, אני מודה.

אבל לו יכולתי לכתוב לו,
הייתי כותב שמתוך כ"כ הרבה אנשים,
אולי הכי הרבה אני כותב בגללו.
זה הרצון להיות מסוגל לרגש כמו ש'ירח' שלו ריגש את סיגל.

ביום שאכתוב משהו ואומר "הו, זה בסגנון של שלמה ארצי", אדע שעשיתי את זה.

יומולדת שמח, איש זר-מוכר.

לאחרונה נזכרתי בליאון.
לא, לא זה מ'האח הגדול'. אנחנו קצת יותר עמוקים מזה.
גם לא ליאון מהסרט 'ליאון', שהוא סרט אגדה, חובה ופשוט אי אפשר להסביר אותו במילים.
התכוונתי לליאון מ'חתולי הרעם'.
החבורה היחידה שהייתה מנצחת גם את חבורת 'צוות לעניין' אפילו אם יקבלו שחקן חיזוק בדמותו של מקגיוור (סעמק, לא מצליח לרשום את השם שלו, אבל כולכם מכירים).
ואז שטתי במחוזות הזכרון לכל החבורה:
הזקן שאני לא זוכר את שמו.
טיגרה (הטיגריס), פנתרו (הפנתר), צ'יטרה (נו, אני צריך לגלות לכם?) והשניים האהובים עליי – בנגלי (הבנגלי) ופומירה, שאני כמעט בטוח שהיא הייתה פומה, אבל אני לגמרי בטוח שהיא הייתה שווה (חוץ מעניין פאות הלחיים...).
זה הזכיר לי גיבורי על נוספים מאותה תקופה -
פומיקי
טיפטיפ וטיפטיפון
טוב טוב הגמד ואחיו דןדין (איך רציתי שתהיה לי חיית מחמד כמו זריזי!)
רובימא, שאף אחד לא באמת זוכר חוץ ממני.
שמש
הדבורה מאיה
נילס האגדי (נכון אקה מזכירה את גולדה מאיר?!)
בל וסבסטיאן
עמיקו
דנבר הדינוזאור האחרון (ריספקט)
צעירי בוורלי הילס
בלינקי ופינקי
הנעלולים
דביבוני היער הירוק
בזיק ויויו
הזרבובים
רוני וליטל (תמיד הייתי לטובת הרשע, בסיפור הזה)
בינבה (או בימבה? אני עד היום לא יודע)
סוסוני הפלא (חדי קרן צבעוניים ומתקתקים להפליא, אין דברים כאלה וחבל שכך)
מוש השור
ערי הזהב הנסתרות, עם השיר המרגש שהיה בפתיחה ובסיום
רוב דמויות רכבת ההפתעות, במיוחד הכלב המעופף (הוא פשוט היחיד שאני ממש ממש זוכר ובטוח שהוא משם)
טאו טאו האגדי, עם הסיפורים היפים של אמא שלו
כוח המחץ, שאם הייתה יחידה כזאת בצה"ל – אליה הייתי רוצה להתגייס.
מקרון 1, שאם הייתה יחידה כזאת בנאס"א – אליה הייתי רוצה להתגייס (עם עדיפות ברורה לכוח המחץ... רק השם שלהם עושה לי צמרמורת).

אין פואנטה לפוסט הזה ולרשימה הזאת.
פשוט נזכרתי בליאון.
לא זה מ'האח הגדול' וגם לא זה מהסרט 'ליאון'.
אלא ליאון הראשון, אבי גיבורי הפעולה והאנימציה של ילדותי,
אז הנה לכם סקירה מחיי התרבותיים עד גיל 12, בערך, אני מניח, פלוס מינוס.

לפני עידן המחשב וכשלא היו מרשים לנו להישאר כשכבר מחשיך.
לפני כל הזבל שמשודר היום בטלוויזיה.
הטובים היו מנצחים, הרעים, אם בכלל היו כאלה, היו מפסידים.

בטוח יש עוד שהייתי יכול לדלות מהזיכרון או לרמות ולחפש בגוגל, אבל הלכתי על המקור – האחורה הזמין של המוח.
היה נעים להיזכר...

ונסיים בקריאת
thunder
thunder
thunder cats
OOOO!!