מילה ותמונה

כל החטאים כולם נמחלו לי כבר, עת שילמתי מחיר שלא הולם את פשעיי.
כמו מאסר עולם על גניבה ממכולת, כך שילמתי ביקר לי על עוולות קטנות שעשיתי.
חובות על חטאים קדמונים כבר שילמתי, וחובות על חטאים גדולים לא היו לי.
ובכל זאת, הקארמה, אלוהים, החיים או מי שלא יהיה המעניש, לקח ממני את המחיר הכבד מכל.

ועכשיו אני רוצה לגבות את החוב שהקיום חייב לי.
לחטוא כמו אחרון הבני זונות בבר שכוח אל, איפה שלחיים אין ערך והאפס הוא מלך*.
אני רוצה לזיין, להשתכר, להסתמם, לגנוב ולדרוש את מה שהם חייבים לי.

אז כשתכנסי בדלתי, אשכח את המוסר.
אדביק אותך לקיר, כמו שהבטחתי לך, וארים את חצאיתך ואקרע את תחתונייך, כמו שאני יודע שאת רוצה.
כמו שאת מתחננת אליי כבר ימים.
ואת תשכחי מאיפה באת ואני אשכח לאן אני הולך,
ואת כל מה שמצטבר כבר חודשיים, אשחרר בתוכך.

ונתנקה ונתלבש,
ונשב ונשתוק
ואת תסתכלי עליי ותתהי "מה לעזאזל עשיתי",
ואסתכל עלייך ואחשוב "ממש לא אכפת לי".
את תשימי עליי ראש, כמו למצוא נחמה דווקא בתוך הצער שלך,
ואני אלטף אותך, כמו בוזז שמתבשם מהשלל לא-לו.

את תפתחי את פיך ותתנצלי על איך שאת, ותנשקי אותי כדי לפצות.
ידיי יחפנו שדייך ואני אתעלם מכל מחסום או משבר מוסרי שיש בסיטואציה.
הפעם אני לא מתחרט. אני הולך עד הסוף.
השבועות שלך הן הבעיות שלך.

כשאת פה את שלי ואני לגמרי אגואיסט.
אטעם אותך כי אני צמא לך.
ואגע בך כי מגע עורך נעים לידיי.
ואזיין אותך כי אני צריך להרגיש אותך סביבי.
את תגמרי כי אני אוהב את הרעד שלך.
ואת תחייכי כי אני אוהב את החיוך שלך.
אני אחטא בשבילי, רק בשבילי.

בפעם הבאה אחשוב רק עלייך.
עכשיו אני רוצה לגבות את החוב ששייך לי.
את האהבה שמגיע לי לקבל.

*כנאמר ב"גשם כבר עומד ליפול" הרלוונטי מאי פעם במציאות העגומה שלנו.

במיומנות של לוליין, הלכתי על הקו הצר של בין לאהוב אותך ללשנוא אותך.
במיומנות של בולע חרבות, הצלחתי לבלוע כל מועקה וכל עלבון שגרמת להם.

הזמן והשתיקות זרקו לי רמזים לגבי המקומות שבהם את יכולה להיות עכשיו.
מציגה מיומנות של בולעת (חרבות) וגמישות של נערת גומי, לשריריו המנופחים של איש אחד שהוא לא אני.

ועל הזין, אני אומר.
אני מוכן להכניס את ראשי ללועו של התנין המורעב שמחכה בכלוב מאחורי הקלעים, ולדעת את האמת.
לא אכפת לי להיפגע, כי הפציעות האלה עוברות ולא אכפת לי להפסיד. כבר הפסדתי בגמר גביע העולם שלי. מה זה משחק אימון?

אני הולך עכשיו על רטרו.
היי סקול סוויטהארט שמופיעה ב'אנשים שאתה עשוי להכיר' בפייסבוק, ולמה לא?
ומישהי שאמרה לפי יותר מחודש "אם זה יעזור לך, אז לך על זה", אז הלכתי על זה,
ורעיון לעוד ספר במהדורה מיוחדת, ולהודיע לאנשים מהעבר הרחוק שהשריד האחרון שלהם בחיי כבר איננו,
ו...
הרבה היסטוריה הייתה פה בשבוע האחרון.

הרבה פיסות עבר ושום דבר שנוגע למחר.
שום דבר שיילך איתי ושום דבר שיגרום לי להרגיש טוב יותר לגבי שום דבר.
אז אני הולך על קווים צרים במיומנות של אלוף.
ואני בולע חרבות במיומנות של צ'יצ'ולינה.
ואני קופץ דרך חישוקי אש כמו אריה עם ביצים מפלדה.
ואני מכניס את הראש ללוע של התנין, כמי שאין לו יותר מה להפסיד.

כמו לוליין על קו צר.
האלוהים התורן מרעיד את האדמה שאני הולך עליה.
אני מוכן להתערב שאני לא נופל הפעם.

זה לוקח הרבה יותר מלהיות הודיני כדי להביס אותי, הרי אני כבר לא מאמין לטריקים האלה.
אני יודע שזה לא באמת להיעלם, אלא רק להסתתר מאחורי וילון ולא באמת להינעל אלא רק בכאילו.
אני עוד לא יודע איך בדיוק, וזה מאוד לא מעניין אותי, אבל אחיזת העיניים הזאת והופעה עמוסת אורות וזוהרת מתוך העלטה לא מרשימה אותי יותר.

דברי איתי אחרי ההופעה שלך, בג'ינס וחולצה.
לא מעניינת אותי הגלימה המנצנצת שלך.

היא מתהלכת מצד לצד, חסרת סבלנות ועצבנית במיוחד.
תשוקתי לך כלואה כמו חיה בתוך כלוב.
מרוסנת ומשותקת בתוך ד' אמותיה,
כבושה לתוך עצמה.

לפעמים את עוברת, מתגרה ומגרה.
תשוקתי מתנפלת על קירות הכלוב,
מוציאה אפה דרך הסורגים,
שואפת ריחה של עוד טיפה, עוד טיפה
מהזיעה הקרה שבצווארך.

הכלוב רועד, והיא צועקת,
את מחייכת בסיפוק ומסתלקת.
הלילה יורד, היא מתיישבת בפינה וגוועת.

וכשתשוקתי גוועת ואני משתלט,
אני שונא את איך שאת מתנהגת.
את משכרת ומשקרת. את מפתה ואז הורגת.
הבחירות שעשיתי לגבייך היו הגיוניות לי.
אם להישרף, אז מחומך. אם להיחנק, אז מאצבעותייך.
אם למות מרעל, אז מזה הנוטף משפתייך.
אם נידונתי לגיהנום מסוג כל שהוא,
לפחות שהלשון הארסית שתלקק אותי ותהרוג אותי בעונג,
תהיה שלך.

אם אמות לך ולא אהיה לך,
אני יודע שאחסר לך,
ואני יודע שתבכי עליי ואבוא,
ותבכי לי,
על שבחרתי למות לך.

הפנים שלך יאדימו ויירטבו,
הדמעות יזלגו ואמרח אותן עם האצבע.
ארחיק שיערות שיידבקו ללחייך.
את תמשכי באפך,
ואני אתאמץ לא לחייך.

אתקרב אלייך לאט לאט.
אהיה אלייך קרוב קרוב.
ארגיש את נשימתך כבדה כבדה.
אריח את דמעותייך מלוחות מלוחות.
אלקק את לחייך לאורך דמעה אחת שברחה,
לאט לאט, מזווית השפתיים עד הריסים.

ואז אתרחק.
אלך.
אמות לך בשנית.

ואעשה זאת שוב ושוב.
ואת תבכי ותשנאי
ותקללי ותשרטי.
ואמשיך למות לך אלף מיתות
עד שתודי שאת מחייכת בגללי
ושאת חושבת עליי
ושאת רוצה אותי.

מעבר לכל רציונל מפוקפק שאת מתגאה בו כל כך
עם כל הסיבות להשאיר אותי בחוץ,
אני יודע שאת רוצה שחלק ממני יפעם בתוכך.