מילה ותמונה

זה לא נועד להיות קל יותר, וגם אף אחד לא הבטיח לך שזה יהיה פשוט.
בטח לא אני.

את פערת עיניים נדהמות והלסת שלך נעצרה רק ברצפה כשסיפרתי לך את כל מה שאני יודע.
הדבר היחיד שהצלחת להוציא היה 'אבל לא הייתה אמור לגלות. מאיפה אתה יודע?'.
כן...
זאת הייתה הבעיה. שגיליתי משהו שלא הייתי אמור לגלות.
אמרתי את כל מה שיש לי, אזרתי אומץ להטיח בך את האמת האמיתית שלי, וגירשתי אותך.
אחרי שהלכת לא הרגשתי רע מדי או טוב מדי.
גם לא הקלה או מועקה. הרגשתי כמו... כמו בכל ערב.

אז, וזה תמיד השלב הזה,הבנתי שזה כבר לא משנה.
שמה שזה לא היה שהיה בינינו, נגמר ואין לי שום עניין להשיב אותו.
אני יודע שאחרי הבטחות לנצח ושבועות לעולמים זה לא היה אמור לקרות,
אבל בתתי הסעיפים של ההבטחות והשבועות האלה, לא היה כתוב בשום מקום שבו את תעשי את הדברים שעשית מאחורי גבי.
גם לא באותיות הקטנות של ההסכם הרגשי הזה בינינו.

את רקמת זמן רב מדי מזימות מרושעות מדי מאחורי גבי.
חשבת שכל עוד אני לא יודע עליהן, זה בסדר. אפשר להמשיך בהצגה הזאת.
החלק הכי מדהים היה שגם אחרי שהנחנו את הקלפים על השולחן and I called your bluff,
לא היית מוטרדת בכלל מהפגיעה בי והכעס שלי, אלא רק מזה שגיליתי שעשית כזה.

אבל אולי מצד שני זה באמת לא היה ענייני.
הרי מלבד אמירות ריקות מתוכן כמו "אני אוהבת אותך", ארוחות אצל ההורים ודירה אחת שחלקנו יחד,
לא באמת היה לנו משהו במשותף.
לא יודע. אולי אני קצת מגזים באינטרפרטציה שלי לגבי כל הזמן הזה שהיינו יחד.

העסקים המפוקפקים שלך עם האנשים המפוקפקים שלך מעולם לא היו ענייני ולא דרשתי לדעת את מה שלא רצית לספר.
אבל כשזה כלל מציצה בנסיעה על 140 קמ"ש באילון, הו, זה מיי פאקינג ביזנס.
אני זוכר את אותו ערב.
את חזרת ורצת פנימה. עד שהועלתי בטובי להרים את האף מהספר, שמעתי את דלת האמבטיה נטרקת.
עפת לך כסופה, כמו שלומי 'פצע' במרוץ שדה בכיתה ח'.
דפקתי בדלת ושאלתי אם הכל בסדר, ואת רק אמרת ש'כן, כן. כבר יוצאת'.
התנהגת מוזר כל הערב ואני לא כ"כ הבנתי ולא כ"כ ייחסתי חשיבות.
מי כמוני יודע שיש ערבים ששומרים קצת מרחק. רוצים מעט שקט ולבד.
כשבאתי לנשק אותך בלילה, רק נשיקת לילה טוב, סובבת את הראש.
זה אף פעם לא קרה לפני כן.
שאלתי מה קרה, שאלתי מה קרה היום.
את גמגמת משהו לא ברור על יום קשה.
"את משקרת".
התווכחת איתי ואמרת שמה פתאום ולמה אני אומר ככה והרחבת את הסיפור הלא ברור שלך על היום הקשה.
חשבת שאם תכניסי שמות ומקומות, אני אתבלבל.
"את משקרת"
"טוב. אני משקרת. לילה טוב"

שמעתי אותך בוכה בלילה.
ראיתי אותך קמה.
שמעתי אותך מקלידה על המחשב.
חיכיתי לך עד שתשובי וכשהגעת חיבקתי אותך.
את אימצת אותי אלייך.

שבועיים אחר כך רבנו בריב גדול ואז את הטחת את "אתה זוכר את אותו ערב שהתנהגתי מוזר?...".
סיפרת לי את כל הסיפור ואני הקשבתי קשב רב לפרטים שאת כ"כ לא רצית לספר לי.
סבלתי כ"כ, אבל ידעתי שאת סובלת יותר.
המזוכיזם שפגע בי היה כאין וכאפס לעומת הסאדיזם שיצא ממני.

מה הוא לבש.
איזה צבע היו התחתונים.
כמה מהר הוא נסע.
איזה אוטו יש לו בכלל.
מי יזם את המגע הראשון?
של מי היה הרעיון?
מי פתח לו את המכנסיים, את או הוא?
הוא תפס לך את הראש?
מה היה הגודל?
כמה עמוק הכנסת?
ירדת עד למטה?
הוא גמר תוך כדי נסיעה?
בלעת או ירקת?

חליפה.
שחור.
140.
הונדה.
הוא.
שלו.
אני.
לא.
בינוני.
הכל.
כן.
מתחת לבית.
ירקתי.

שתקתי.
ניסיתי להיראות 'קול', אבל הידיים שלי רעדו, זיעה קרה כיסתה את פניי ואני מניח שגם האדמתי מזעם.
"תגיד משהו..."
"בואי... בואי... בואי נתרחק הלילה. את יכולה לנסוע להורים שלך ונדבר מחר?"

נסעת
ולא חזרת יותר. זה היה הסוף.
ניסינו לדבר אבל לא הצלחתי לסלוח.
רצית לחזור הביתה, אבל לא הסכמתי לקבל אותך.

עבר הזמן ונפגשנו.
- היי. אתה נראה טוב.
- תודה.
- מה קורה איתך?
- מממ... לא יודע... חי.
- עבר הרבה זמן.
- כן.
- תרצה אולי... נלך לשתות כוס קפה, מתישהו?
- לא נראה לי.
חייכת במבוכה ואני חושב שניסית לשכנע אותי בזמן שאני הסתלקתי משם.

שלחת לי סמס שלא עניתי לו ומייל שאחריו הזמנתי אותך אליי.
התיישבת על הספה, ביקשת לשתות, ניסית לדבר.
"אח"כ. קודם תקשיבי לי.
אל תשאלי אותי איך, אבל אני יודע הכל. אני יודע מה היה התפקיד שלך שם. אני יודע למה קודמת ואיך זה קרה מהר כ"כ. אני יודע הכל.
אם הייתי יודע את זה לפני כן, בחיים לא הייתי מתקרב אלייך. אבל שוב אני יודע מאוחר מדי, ואולי זאת אשמתי שלא התעקשתי לדעת והאמנתי לך שהכל רגיל וסתם עמוס.
את זונה לא קטנה."

זה היה החלק שבו העיניים שלך נפערו והלסת נפלה על הרצפה.
נשמות טהורות יש בכל מקום, בובה.

בחיים שלי לא תיארתי לעצמי שנתגלגל ככה.
ריב הזוי, בזוי, אלים מילולית שקבר הכל.
ואת יודעת מה, אני כ"כ שמח שהריב הזה קרה.
ולחשוב שהיום היה יכול להיות לנו ילד,
אם לא הכל היה מתפוצץ בגלל ששכחתי
להדליק לך את הדוד.

'כשבאתי לעולם, נולדתי לתוך חטא. לפחות הם חסכו ממני את הצורך לנצח'
ואיתך אני גם לא צריך לנצח, והמזל הגדול שלי הוא שאני גם לא רוצה. את לא חשובה. את לא תהיי זאת שאלחם עליה בפיינל אקט שלי. את לא תהיי זאת שאצטער עליה כשיגיע הזמן שלי להודות בהפסד ולהסתלק מפה. את מסתכלת עליי במבט נעלב ולא מבינה למה אני אומר את מה שאני אומר, אבל במקום להסתכל עליי, תתאמצי שנייה ותסתכלי פנימה. אם תמצאי שביל מואר דרך כל החשיכה, לכי בעקבותיו. התשובה נמצאת בסוף הדרך.

'ביקשת ממני וידוי ואני פרשתי בפנייך את נשמתי'
ונשמתי מלאה בכתמי עישון ויין שנשפך והתעצלתי לנקות.
את פדנטית ופרפקציוניסטית, זה לא בשבילך. 'אני מתביישת בך'.

בוידוי שלך גיליתי שאת הרבה יותר מטונפת ממני.
שום ריאה חולת סרטן מעישון פסיבי לא תהיה מלוכלכת יותר מהתועבה הזאת שלך.
הזיונים, הסמים, ההשתכרויות והקאות בקרנות הרחוב. הירידות לנהגים שנתנו לך טרמפ, השתייה עם זרים שלקחו אותך אח"כ לשירותים והשאירו אותך זרוקה שם על רצפה מטונפת עם שאריות על השפתיים.
אבל חזרת בתשובה. עכשיו את כבר לא עושה את הדברים האלה, אז בסדר.
במקום זה את שופטת אותי על החטאים הקטנים שלי.

'שאלת אם כשאגדל אבין כבר, ואני שאלתי אם אגדל'
והאשמת אותי שאני סופני ואת בשלב הזה של להיוולד מחדש וללמוד ולתקן את החיים שלך ולהסתכל קדימה בתקווה. באחד הלילות כשנתקלתי ב'תקווה' בערוץ הראשון בזפזופ אחרון לפני שינה, אני מוכן להישבע שראיתי את פנייך הקפואות עם מבט עוצמתי בעינייך לכיוון הדגל, כמו קלישאה אולימפית.
שאלתי באמת, כי גיליתי שאני חולה ויתכן שלא אהיה כאן לנצח, ואת חשבת שאני חוזר לימי הסכין והמלחמה שבראש שלי.
אז המלחמה היא אחרת הפעם, היא על משהו הרבה יותר גדול ממני וממך, ולא את, לא את, תהיי זאת שתגידי לי איך להתמודד איתה ואיך להילחם איתה.
את זונה שניקתה חטאים ואני ילד מטומטם שחטא בשביל לרצות אותך, כשאת רצית לשמור על ניקיון כפייך. אבל מה עם הנשמה שלך? היא לא מלאה בכתמים?

'שאלת אותי אם ידעתי אהבה ואיך זה לשיר שיר בגשם'
וסיפרת לי על נשיקות בגשם עם דלת פתוחה של אוטו יקר שמנגן את מיטב הלהיטים הרומנטיים של השנה וכמה נהדר הוא היה. ואיזה קלאסה.
ואני ידעתי אהבה שאת לא יכולה להתחיל להבין ואני שרתי ורקדתי במבול סוחף ובשרב כבד, ובמדבריות של הקיום שלי, אני רחצתי באגם נעורים שאת לעולם לא תדעי. את משמיצה אותי על כמה שאני קטן ואני רואה בעיניים שלך רק קמטים שנגרמו משנים של שנאה ותיעוב.

'כל לילה לפני שאני הולך לישון, אני מפקיד את נשמתי בידיי הבורא, אני מבקש ממנו רק משאלה אחת לפני שאמות - חייתי חיים עד הסוף, עכשיו תן לילד שלך למות כמו גבר'
אני מסתכל לתוך הקנה ויודע שזה האקט האחרון שבשליטתי. מחר בבוקר, בכל מקרה כבר לא אהיה פה. את יושבת לידי מזילה דמעות של תנין שלא הייתי עושה ממנו תיק, ובוכה עליי ומבקשת סליחה על כל השנים האלה שהיית חרא של אמא.

לכי לעזאזל.
אני לא צריך לנסות לנצח בשבילך במלחמות שאני יודע שאני הולך להפסיד בעצמי.
אני פשוט שוכב על המיטה ומחכה לצלצול הפעמון שיבשר על הנוקאאוט.
הדלת שם, תכבי את האור כשאת יוצאת.