פעם, בסביבות גיל 16, כשרק נחשפתי לפלאי המחשב והאינטרנט, הכרתי לא מעט נערות.
הקשר, תמים שכמותו, התבסס אחרי השיחה הראשונה על משלוח דואר.
באמת היינו יושבים פעם וכותבים מכתבים בכתב ידינו, דפים על דפים, הולכים לדואר, מדביקים בול ומשלשלים בתיבה האדומה (או הצהובה?... אז לא הייתי בטוח ועודני לא בטוח היום).
ידענו שכמה ימים אחר כך יחכה לנו משהו בדואר.
מעטפה לבנה עם בול והשם שלי באותיות כתובות בעט.
וההתרגשות של לפתוח את המכתב ולגלות בו 3 דפים עמוסים לעייפה במילים שנכתבו במיוחד בשבילי ולפעמים גם תמונה, כדי שנדע עם מי אנחנו מדברים.
עוד לפני שחשבתי על מייל, עוד לפני שהיה פייסבוק או כל רשת חברתית אחרת.
ככה התנהלו הקשרים הרחוקים.
לעיתים נדירות זה הבשיל לפגישה. רוב הפעמים זה הסתכם בשעות בטלפון.
לפעמים מ-22:00 עד עלות השחר.
זה היה עידן אחר.
מילים שנכתבות ומילים שנאמרות ומילים שנשמעות. לא מילים שמוקלדות.
נורמה ג'ין באה ופתחתי את תיבת המייל שמשרתת אותי עד היום (לא זאת של הבלוג, שאתם מתעלמים ממנה כ"כ יפה! אלא הרשמית שלי), בערך בגיל 19 וחצי. פחות חודש ועוד 3 ימים, אם אתם רוצים לדייק. אבל מי זוכר, אה?
מאז הדואר היחיד שקיבלתי היה מהבנק או מהביטוח או מקופ"ח. ומאז שעברתי דירה זה חשבונות וחשבונות וחשבונות.
הכל עם השם שלי מוקלד על, ושום דבר שכתוב בכתב יד.
עד הערב.
ידעתי שזה הולך להגיע ובדקתי את התיבה.
הוצאתי את המעטפה הצהובה, עפתי הביתה, הנחתי אותה על כוורת הספרים שלי ונכנסתי להתקלח, כי הגעתי מהליכה ולא רציתי לקרוא את זה מזיע.
התקלחתי מהר ופתחתי את המעטפה,
וגלויה ירוקה עם רימון אדום, עם אבקת זהב מנצנצת, ממש כמו פעם.
אותיות שכתובות בכתב יד, שמאחלות לי אחלה שנה שבעולם, טובה ופשוטה, מלאה בכל מה שצריך וקצת יותר. שאהיה מאושר.
כ"כ פשוט, אקט כ"כ פשוט ומתוכנן (שהרי נתתי את כתובתי), ועדיין, כ"כ מרומם נפש ומשמח.
ואתם קוראים יקרים, תכתבו מדי פעם מכתב. זה כיף לכתוב. זה פשוט אדיר לקבל (אני למשל אשמח...).
תשמחו מישהו ככה. זה כ"כ קל ודורש מכם כ"כ מעט.
נ.ב.
אני יודע שמאחורי החזות הקשוחה יש בך רכות קסומה. תשמרי עליה, היא הולמת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
