מילה ותמונה

אני לא יודע אם אני מסוגל להקשיב ליותר מרבע שעה של טרייסי צ'פמן חוץ
מאותו שיר אחד שמתנגן בלופ בנסיעות ארוכות מדי. שיר שמעורר בי זכרון
למרות שגיליתי אותו הרבה אחרי אותם ימים. עוד לפני שחלמנו על מכונית
משלנו או דירה משלנו או קריירה וחיים. מרד נעורים שאף פעם לא היה לי.

ומתוך העבר שרציתי שיהיה לי, הופיעה הנערה שרציתי שתהיה לי. אבל זה
לא משהו שבאמת יכול היה לקרות לי, אתם מבינים. הייתי ילד אחר, והיא
הייתה אמורה להיות הפרום-קווין, אם זה רק היה משהו מקובל בבית הספר
שבו למדתי. ואולי היא הייתה, אני לא יודע. לא הגעתי למסיבת הסיום ההיא.

היי-סקול סוויטהארט דמיונית אמיתית לגמרי, ואני הייתי עלוב נפש מדי מכדי
להיות חשוב, מעניין או משנה. מקום ראשון במצעד ה"מי ייתקע לעצמו כדור
בראש ברגע שיקבל רובה בצבא". לא תקעתי כדור, אבל כנראה שזה בגלל
שמעולם לא באמת קיבלתי נשק. עם השנים היא נשכחה. היו הרבה אחרות.

נורמה ג'ין ונועה, וההיא מפה והירושלמית הנעלמה שסרקה את הצד השני של
העולם וחזרה בדיוק בנקודה הנמוכה והחשוכה של חיי, והייתה האצבע האחת
שהדליקה את האור. ועוד כל מיני אחרות שלאורך הדרך קראתם עליהן בבלוג.
חשובות יותר, חשובות פחות, הגיעו בדרכים לא דרכים ועזבו והסתלקו מהר.

אבל כנראה שזאת דרכם של אלוהים, הקארמה ומארק צוקרברג להעניק לי
הזדמנות שנייה לנצח את המלחמה הראשונה שבאתי איתה עם רוגטקה אל
מול מטוסי קרב חדישים. אז אני מנסה לחפש בי את החלקים המעזים. אלה
שיוכלו לעזור לי לספר לכם למה היא הייתה חשובה אז ולמה חשובה היום.

הייתי צריך רק להסתכל עליה כדי להיות יצירתי מעבר לכל מחסום או עכבה.
היא הייתה הבנאדם היחיד שיכולתי לצייר מהזיכרון, כולל הצלקת ליד הגבה
וידעתי איך ליצור את התחושה של המגע הרך שלה, למרות שאחזתי בידיה
רק פעם אחת בעבר. החזקתי חזק, לא רציתי לעזוב, ידעתי שלא יקרה שוב.

זה היה רגע שחלקנו לפני המון שנים. שני אנשים שכבר לא ממש קיימים כמו
שהתקיימו אז. את הסיפור שלי אתם כבר מכירים. את הסיפור שלה אני עדיין
לומד. אולי לפני שנהיה זקנים מדי מכדי לזכור, אוכל להיות מסוגל שוב לצייר
את פניה מהזיכרון, ולכתוב עליה מעבר לכל מחסום ולא לפחד כל הזמן לצאת
מהמסגרת.

התעוררתי עם כאבים בצד
אחרי שרדפתי אחריה כל הלילה.

רצתי אחרי הצל שלה, היא נעלמה לי בחושך.
רצתי אחר ריח הזיעה שלה והיא נעלמה בגן גדול של פרחים.
רצתי אחרי הקול שלה והיא נעלמה לי בתוך קהל של המון אנשים.
רצתי אחרי הזכרונות שלה, אבל היא נעלמה לי לתוך העתיד.
רצתי ממקום למקום, ותמיד איחרתי ברגע.

התעוררתי זקן ובודד
אחרי שרדפתי אחריה כל החיים.

מישהו משך לי את השמיכה וגל קור הרעיד אותי,
משכתי בחזרה והיא אמרה שקר לה.
חייכתי.
לא נהייתי צעיר יותר, אבל לא הייתי בודד ולא הייתי בלעדיה.
רק בחלום אני עדיין רודף אחריה.

וככה כל בוקר,
התעוררתי מזיע, עצוב, כועס, עלוב, עייף.
ככה, אחרי כל לילה שבו הייתי רץ ורודף ומפסיד ומפסיד,
ובלעדיה, כל הזמן בלעדיה.

לקח לי שנים עד שהבנתי שהיא לא מה שהיה חסר לי.
שלא אחריה רדפתי כל הזמן הזה.
באחד הלילות, כשהזענו ונגענו, ריח הזיעה שלה ותחושת צווארה הלח כנגד שפתיי הרגישו לא נכון.
זה לא היה הריח הנכון. זאת לא הייתה התנוחה הנכונה.
זה פשוט... לא היה טוב.

חשבתי על זה ימים שלמים, ניסיתי לדעת מי זאת שרודפת אותי בחלומות
בהם אני רודף אחריה.

כל פנים מחייכות היו מועמדות.
היו הרבה פנים יפות, אבל לאף אחת לא היה הריח הנכון או הקול הנכון.
the bit ain't bad but the words are all wrong, אמר מישהו טוב ממני.

יום אחד היא באה.
זה היה באוטובוס צפוף ביום חם במיוחד.
והיא הייתה יפה כמו שדמיינתי.
והקול שלה ניגן לי בדיוק בטון הנכון.
הריח שלה שיכר אותי בדיוק במידה.

אבל אחת כזאת, כך קובעים החוקים, היא לגמרי
way out of my league

אז אני ממשיך לרדוף אחריה בחלומות.
אני רואה אותה כל פה ושם, בעיקר פה,
אבל יודע שהיא מאלה שלעולם יישארו רק מילים ומרדפים בחלומות.

כלב זקן לומד לחיות גם עם וסקולאיטיס ואוזניים מדממות.
אני לומד לחיות עם הידיעה שהתאווה החדשה שלי
גדולה עליי בכמה מספרים.
כל אחד והטריק שלו.

שיר על אבא ואז שיר על אמא ואז שיר על זאת שאהבתי ואז שיר על זאת שעזבתי ואז שיר על זאת שרציתי ואז שיר על זאת שאני רוצה ואז שיר עליי.

שירים, שירים, שירים.
כל אחד, מילא פה כמה שורות.
ואז מחקתי הכל וחשבתי על הדבר שאני הכי רוצה עכשיו.

אני רוצה לישון.

שמעון בוסקילה מנעים צלילים שנוגעים באלוהות על אמא שמתה ואני מתגעגע לאמא שלי שהיחסים שלי איתה נהרסו כבר לפני שנים.
שלומי שבת מרטיט את הלב בשיר שגורם לי להתאהב כל פעם מחדש באבא ולהצטער על כל השנים האלה שפספסתי אותו.
וקובי אפללו מזכיר לי נסיעות בכביש 5, ירידה בכביש 40 ואז עוד קצת בדרך רמתיים ואז הלכתי לאיבוד. כשהגעתי, הנמכתי. כשהיא הייתה איתי באוטו לא שמעתי מוזיקה.
הייתי עסוק בלשמוע אותה מדברת על משוררים ועל בית הספר הדמוקרטי.
ולהתאהב.
מאור כהן מזכיר לי את הסוף. אין ימים של חסד, בטח לא בימי חולין. הפעם האחרונה הייתה ביומולדת שלי. הפעם הבאה, אני מקווה, תהיה בשבת. מעולם לא נכנס אדם כל כך עמוק לליבי, אחרי שהיה כאן כל כך מעט זמן. זה לא מניח. זה לא עובר. זה לא נשכח ליותר מיומיים.
אסף אמדורסקי מעמיד פנים שהכל ממש בסדר. כל אחד נכנס לאוטו ונוסע לצד השני של העיר ומתחיל חיים בלי. אני גם התחלתי חיים בלי. בלי תהילה, בלי להצליח לראות מאיפה יבוא לי הסוף הטוב. אבל אני מאמין. גם לי מגיעים ניסים.
שלמה ארצי זורק אותי למחוזות ילדותי. הצעיף של אבא, הספר שקיבלתי במתנה. מזכיר לי רגעים שבהם רקדתי בראשי במיומנות אין קץ, ולרגע שכחתי את כל מה שאני לא.
פבלו רוזנברג מספר לי איך שהיה צריך לתור את כל העולם בשביל למצוא אותה. אומר לי לא לאבד תקווה.
דין דין אביב אומרת שלא צריך לדבר, ואני עושה חשבון שיש אנשים שלא רוצים שאדבר. רק 'תאהב אותי'. 'תחבק אותי'. 'תנשק אותי'. אבל את המילים שלי הם שונאים. ויש כאלה שכל מה שיש לי איתם זה רק המילים שלי. בגללם התאהבו בי, איתן שכחו אותי. אני איש של מילים עבורם. ועדיין לא מצאתי את זאת שתאהב את המילים שלי ואת המגע של ידי ושפתיי. האם היא קיימת? האם זאת מי שאני רוצה שתהיה, וכל מה שצריך זה רק עוד רגע אחד קטן של חסד? הלוואי.
עידן רייכל והחברים שלו מעוררים בי זכרון ישן על שיחת טלפון שנפתחה במילים 'בואי, תני לי יד ונלך' שהובילו לפגישה שנפתחה בלי מילים ועם נשיקה, כמו בסרטים. ואני מחכה עדיין מחכה שהאושר יבוא וירד עליי כמו גשם.

אני מחכה שירד גשם.