מילה ותמונה

הימים האחרונים שלי היו שיעור מאלף בכלכלת חיים קלוקלת.
דחיתי כל ניסיון להתקרב אליי, התנתקתי, פגעתי בכמה אנשים, הכעסתי כמה אחרים.

היום האחרון פשוט הרגיש כמו עץ גבוה מדי שטיפסתי עליו בשם הכעס שלי על כל בני האדם באשר הם.
רציתי להתנצל בפני כל אלה מהשורה השנייה (של הפוסט, לא של החיים). אתם יקרים לי במיוחד ואני קצת... דפקתי את זה.

אני עדיין כועס, אני עדיין עצוב. אני פגוע עד אין קץ.
את מה שעבר עליי בין חמישי לשבת אין לי דרך אחרת להגדיר אלא כהתפרקות, על כל המשתמע מכך.
פיזית, תזונתית, מנטלית, רגשית.
נעלתי את הדלת, סגרתי את החלונות ואחריי המבול.

הבוקר התעוררתי לעולם שלא אכפת לו מכל זה.
הוא רוצה את התוצרת האחרת שלי, המקצועית, וזה די עזר לי לחזור למסלול.
זה ועוד אדם אחד שאמר את מה שאמר בדרך שאמר (כן, את עם הגבס).

אני מרגיש שמלבד ההתנצלות, אין לי יותר מדי מה לומר.
אולי הסבר קטן. אבל ממש קטן, אנחנו לא רוצים שאעלה חזרה לעץ, כל כך מהר.

בתולדות הבלוג היו שלוש נפשות פועלות שהוליכו אותי במסלול הידוע לשמצה בסופו פטיש גדול שנוחת על הראש.
בכל שלושת הפעמים הלכתי בנפש וחפצה וביודעין על מסלול ההתרסקות הזה.
הבעיה היא שהפעם, בדרך, הרחקתי מעליי כמה אנשים שעשו לי טוב במיוחד, ואם הם לא יודעים מי הם, אז זה עוד כשלון שלי בכל הסיפור הזה.

בשבוע האחרון, כשמגדל הקלפים הזה התמוטט ואני עמדתי מול ערימה של... כלום,
יכולתי להודות רק בפני אדם אחד ורק שאני שבור. וזהו. אפילו לא יכול לספר לו למה.
עדיין לא נעים לי ונוח לי לדבר על זה, אבל... זה לא יכול להימשך לנצח.

עדיין,
יותר מדי פעמים היום העיניים שלי התלחלחו ויותר מדי פעמים היום רציתי לעוף מפה ולהתחפר בבונקר הקטן שלי, אבל זה מחיר כבד מדי.
אני עלול להפסיד אנשים טובים שכן רוצים אותי פה, ולשמם, לכבודם ועבורם אני כותב את הפוסט הזה.

הכי כן שיש לי, הכי מרכין ראש ומבקש סליחה על הימים האחרונים שאני יכול.
מכל לבי, ועל אף שאולי הוא מעט מרוקן וחלש עכשיו,
הוא עדיין גדול יותר מהרבה לבבות אחרים שאני מכיר.

אל תטעו. אני די יכול להבטיח שזה יקרה שוב, מתישהו.
תמיד אלך כעיוור אחרי לבי, מאחר ובחיי האפורים הלב הוא מה שמביא את צבעי הקשת לעולם, וגם לבלוג הזה.
אני לא חושב שרבים מכם היו חושבים עליי את מה שהם חושבים לו הייתי אחר.

אני מבטיח לא להיות זהיר ומחושב יותר בעתיד.
מרוב זהירות ומחשבה פספסתי בעבר דברים שהיו יכולים לעשות את החיים שלי טובים פי מאה ולשים אותי היום במקומות שאני רק מפנטז עליהם.

אני כבר לא מדבר במונחים של אהבה, בזה כבר קשה לי להאמין.
אבל ביום שישי האחרון שאלתי את עצמי אם אהיה שוב שמח. רק שמח. אפילו לא "מאושר".
זאת הייתה מחשבה מפחידה במיוחד, כי אמנם אני לא בא בימים, אבל גם לא ממש ילד (למרות שיש מי שמתעקש להתייחס אליי כך. אנא חדלי).

האמונה שלי, זאת שהובילה אותי תמיד, היא שזה צריך לקרות רק פעם אחת שזה נשאר, והכל יהיה בסדר.
בשם האמונה הזאת אני חוזר עכשיו ל'חיים' ולבלוג הזה, כי אדם ששכח אותי כאילו אני מה שמורידים באסלה לא יכול להיות המפתח לשמחה שלי. לפחות לא כרגע.
אדם שהעביר עליי 'ויש' בכזאת קלילות משל הייתי פיסת אבק על אדן חלון, לא יכול להיות זה שאבכה בגללו כ"כ.

וגם זה, יקיריי, אני מבטיח לכם שיקרה שוב.
נו, הטמטום, התמימות, הרגישות והאמונה שזה 'יבוא הפעם' היא חלק מכל הקסם שלנו פה בשנתיים וחצי האחרונות.

רק שחבל לי להאמין שיש כ"כ הרבה אנשים כאלה שלא רואים אותי ממטר.
זה ממש פוגע בדימוי העצמי שלי ומחזיר אותי שנים אחורה.

נו...
זה מיועד להיות פוסט אופטימי יחסית, בואו נגמור אותו יפה.

שוב סליחה ועוד אלף סליחות מכל אחד ואחת מכם.
אני הולך עכשיו לנסות להחזיר לי את מה שאולי הפסדתי.

תחזיקו לי אצבעות.

נוסע, נוסע.
המוזיקה הכי טובה שחיברתי לי אי פעם והציפייה הכי גדולה שציפיתי לי אי פעם התערבבו עם הפחד הכי גדול שהיה לי אי פעם, והכריחו אותי ללחוץ את דוושת הגז. אולי כדי לקרב את הקץ. אולי כי השרירים פשוט מחוץ לשליטתי.

פנים אל מול פנים.
הכבישים המובילים צפונה מוכרים לי עד גבול מסוים. אח"כ הדבר היחיד ששומר אותי בטוח זאת המחשבה על הרגע בו אגיע מחוץ לשערייך. זה מסיח את הדעת מהעובדה שאין לי מושג איפה אני נמצא.

ובינתיים.
הדרך ממשיכה גם אחרי הגבול שאני מכיר, ואני חושש. חלק מהגוף קפוץ ומכווץ ממתח הנסיעה אל הלא נודע שאת.

ועד אז.
באיזור הבטוח שלי, בין בת ים לתל אביב, אני עוד שר עם הרדיו שירים עמוסי רגש. דבר לא מפריע לי עדיין.

מתרחק ומתקרב.
באיזשהו מקום על כביש 2, כשהגוף מתקרב, הנפש שלי מתרחקת. פתאום מכה בי ההכרה שעוד קצת, ממש עוד טיפה, אני כבר לא אהיה רחוק משום בחינה.

חילוץ פקק.
תאונה קטנה נותנת לי אפשרות גדולה לקחת אוויר. בקטע כביש שמעולם לא נסעתי בו על פחות מ-120, אני גולש עכשיו ושואף אוויר. מביט מהצד, מוודא שכולם בסדר וזה רק טמבון שנפל, לפני שאני אומר 'תודה לאל' על כמה שניות לסדר את הנשימה.

משא ומתן.
ביני לביני, אני משכנע את עצמי שהימים האחרונים הם רק אשליה רעה. השתיקות הארוכות בין המילים הקצרות, הן בכלל לא קשורות אליי. אני רצוי. אני רצוי. אני רצוי. זה רק עיכוב. בתמורה לשכנוע שלי אני נותן לי לשיר ברוגע עוד חצי שיר של מאיר אריאל.

צליל וטעם.
רמזור ראשון אחרי דקות ארוכות. זה אומר שזה כבר קרוב. אולי. אני לא באמת יודע. אצלי בראש, הצליל של קולך, זה שלאחרונה היה צרוד, וטעמך, זה שלאחרונה היה כתוב, כבר ממש ממש קרובים.

שתיקה.
אבל עם ההתרגשות, היה גם פחד. הרגשתי את הרעד בבטן שלי כשנזכרתי בכל הנפנופים האחרונים ולא כ"כ הבנתי מה אני עושה פה. את רוצה אותי פה או לא? ואם כן, אז למה בשתיקות שכאלה?

חרדות.
תמיד יש את החשש הזה. פעם אחת משביל גישה שלא מצאתי יצאה דמוית מלאך ששברה לי את הלב, וזאת לא תקופה טובה לשברון לב חדש. אולי צריך לפרסס ולהדרים. אולי... ואולי לא תשברי לי את הלב.

אש.
mr. safety שכמותי, נזהר תמיד ממקומות מסוכנים מדי. מאתגרים שאני לא בטוח לגביהם, מאנשים מסוימים, ממקומות חשוכים מדי. והנה אש אחת שאני קופץ ראש לתוכה, ועל הזין הכל. אמות בכל מקרה. לפחות אוכל לספר שהעזתי.

איש שרצית.
ואני לא יודע אם אוכל להיות. אולי תמיד אהיה הלוזר שהופך לחברה טובה. ואולי, אולי, אולי, אולי זה אני. אני מנסה לשכנע את עצמי שהפעם זאת הפעם האחת שבה צריך לקרות. רק את זה אני מבקש, ואני אדאג לשאר.

מסננת.
הלב שלי מחורר מרמזים סותרים ומשפטים שאני לא מבין. כשאני איתך, ההגנות שלי יורדות, וכשאת יורה, לפעמים אלה כדורים שחודרים.

מסננת 2.
כבר כמה ימים של שתיקה פה והודעות הרגעה מינוריות שם. אני לוקח הכל, זורק לקערה, מערבב ומקבל עיסה שמוציאה אותי קטן, בכל דרך שלא מסתכלים על זה. אבל אמרו לי להילחם, אז אני מנסה לזרוק שיר שמח בפנים. אולי זה יתפח קצת.

משחק מסוכן.
המשאות הכבדים של השבוע האחרון – העבודה הקשה ונדודי השינה גרמו לי לעשות החלטות מוזרות שאולי מתנקמות בי ואולי לא. אני מצטער על כולן. הרי אחת כזאת מוציאה אותי אויב רק בגלל שהעזתי לשלוף את אקדח הצעצוע שלי.

תרגיע.
אחרייך, גם מיקה אומר שאני צריך להירגע ולקחת את זה בקלות. אם הייתי יודע מה זה, אולי היה לי קל יותר. אבל אני מפחד ומבועת ומשחק באש. נכון שאמרתי שאני לא מפחד למות בחומך, אבל אני לא רוצה למות. לא עכשיו, לא אף פעם.

מיקה.
יש אנשים שמזיזים לי את הבטן ויש אנשים שמזיזים לי את הלב ויש שירים שגורמים לי לזוז, כמעט לרקוד. זה קשה בשבילי כמעט כמו להצטלם. כשעברתי ליד המראה חייכתי אליה, כי התמודדתי. כשחזרתי וחלפתי על פניה שוב, ניפצתי אותה. אני מפחד שהבבואה שבה היא אולי אחת הסיבות שבגללן את לא פה.

אחות של מיקה.
אנשים שפעם היו כמוך הפכו להיות חברים טובים. אנשים אהובים כ"כ. אבל את לא יכולה להיות כמוהם. אני לא רוצה שתהיי כמוהם. אני רוצה לספר להם עלייך. לגרום להם לשמוח בשבילי עלייך.

רשמיות.
השבוע החורף תפס פיקוד. חילופי המשמרות התבצעו. אבל הוא עוד חלוד, רואים את זה. כשיבוא לעשות פה סדר ולשטוף את המדרכות ואת המכוניות ואת החלונות ואת הלבבות, אדע אם את קעקוע צרוב בי או ציור של לב על חלון שלא עבר שטיפה הרבה זמן.

ליאונה לואיס.
אנשים לא צפויים משאירים לפעמים חותמות לא צפויות, ואנשים אומרים לפעמים דברים שהופכים לקטץ' פרייזס שנשארים שנים, כמו המילים הראשונות שלך אליי. כמו שפליטת ריאליטי אחת מבטיחה לי כבר שנתיים שזה ישתפר עם הזמן, ולמרות שזה לא השתפר, אני משום מה ממשיך להאמין לה.

מטבעות.
יש לי מטבע של שנקל בכיס של הג'ינס שלבשתי אתמול. כשקראתי את ההודעה של אתמול בלילה הייתי נותן לך אותם בשביל שתסכימי לשמוע את המחשבות שלי באותו רגע. penny for your thoughts, שנקל תמורת שלי. הן פשוט קצת פחות חשובות.

מצלמה.
כרטיסי זיכרון, סוללות, מטענים, קוראי כרטיסים זרוקים על יד כוס קפה ריקה ושפרפרת של קרם ידיים שמציל אותי מפגעי מזג האוויר, ואני תוהה אם יש מצלמה שמצלמת רק צבעים, לא דמויות ומעניין מה הצבע שלי עכשיו.

כעס.
הוא בא לבקר פה פעם. נזכרתי בזה אחרי שדיברנו. הלכתי לבקר אצלו. אני לא יודע איפה הוא היה בשלושת הימים האחרונים. אם הוא היה שם, אז שיקרת לי כי אמרת שלא היה זמן. אם הוא הסיבה שלא היה זמן, אז פשוט תפטרי ממני.

ביג לובובסקי.
אחרי ארוחת ערב שכנראה אוותר עליה, כנראה אפעיל את ה-DVD, אסתכל על ה'דוד' ואתהה איך הופכים להיות איש כזה שלא אכפת לו יותר מדי משום דבר. בלי לקחת כל דבר עמוק מדי לבטן, בלי להשאיר את הלב בחוץ כך שכל אחד יכול לבוא ולגעת כאילו הוא היה מר-גמיש זנותי שכזה.

קיצוניות.
תנודות בין שמחה לחרדה, בין שיר שמח מדי לשיר עצוב מדי, ששניהם לא משקפים את מה שאני מרגיש כרגע, מבלבלים אותי מחד ומזינים אותי מנגד, ועכשיו אני בשלב של לזרוק זין ואחרי שתגמר הפיסקה אהיה בשלב ההתנצלות החתלתולית, וזה הכל קורה כי אני פשוט לא יודע כלום!!

ציור.
על הקיר שלי שתי תמונות שאני ציירתי בתקופת הלימודים שלי. מחורבנות מכל בחינה שהיא, אבל נותנות צבע לקיר, וכשנכנסתי לכאן לראשונה, היה חשוב לי שלא יהיה לבן מדי. היו תקופות שהייתי מכניס לחיי אנשים כדי שלא אהיה בודד מדי. עכשיו אני לא לבד ולא בודד ועדיין חסר לי משהו.

לא רוצה לתת לפגוע בי.
רגיש מדי זה רע. פתוח מדי זה רע. מקשיב מדי זה רע. מדבר מדי זה רע. סגור מדי זה רע. שקט מדי זה רע. רועש מדי זה רע. אין לי דרך להגיע אלייך אם את חושבת שאני מדי זה רע.

ללכת.
אני יכול להיות מלך העולם עבור אנשים ומלך הביבים עבור אנשים אחרים. שלא כמו כל האנשים, אני עדיין לא יודע אם אני נועדתי למלוך או להימלך. לפעמים אני יודע שאני יכול לשלוט הכי טוב בעולם שלי. לפעמים אני מבין שתקופת המלוכה שלי הסתיימה, ואני אורז תיק קטן ומסתלק.

שלטים.
לא הצלחתי לאחד בין השלט של הטלוויזיה לשלט של הכבלים. אחד להגביר, אחד לעבור ערוץ. אף אחד מהם לא ממלא את הצורך האמיתי השלם שלי עם הטלוויזיה המזוינת שלי. לא הצלחתי לאחד בין הראש ללב. אחד החליט להילחם עלייך, אחד רוצה להילחם עלייך. אמור להיות פשוט, רק שהבטן אומרת דברים אחרים לגמרי כרגע.

מדבקות בחיתוך אותיות.
על דלת החנות, ממש מתחת לגלריה, במדבקות החדשות שעשינו לכבוד הגברת מיאו-מיאו, התקלפה האות w. בהתחלה היא נראתה כמו v, אבל אח"כ גם היא קצת השתנתה ונראתה כמו L. זה סתם נראה לי סמלי איך ניצחון הופך להכרזה על ניצחון ונגמר בתבוסה. הדפוס סידר את זה, אבל איך אני יכול לסדר?

רצונות.
המחשבות שמתחלפות לא משנות את העובדה שאני שולח תדירות מבט לכיוון הסלולרי שלי. מחכה שהאור יידלק והוא יצפצף ויגיד לי שלא עשיתי טעות גדולה מדי.

תשובות.
את התהיות שלי אני שומר לעצמי, כי אני יודע שלשאלות יהיה מחיר כבד מדי. אני נוסע נוסע צפונה מכאן ואני לא יודע מי או מה מחכה לי שם. ממלכה או עוד שברון לב לאוסף.

בטלפון

היא: עד מתי?

ג'וני: לתמיד

היא: תמיד זה הרבה זמן

ג'וני: זה עדיין לא מספיק

היא: ביקשתי סליחה

ג'וני: זה לא עוזר לי

היא: עוד מעט כיפור

ג'וני: שמחת זקנתי

היא: חייבים לסלוח. אלוהים יכעס.

ג'וני: אז שאלוהים יסלח.

היא: זה לא כזה נורא, מה שעשיתי. כולה...

ג'וני: "כולה"? את לא מתביישת?

היא: נו, מה אתה רוצה שאומר?

ג'וני: אני רוצה שתביני מה עשית.

היא: אני מבינה. תסלח לי.

ג'וני: את לא מבינה את חושבת שזה "כולה..."

היא: נו, אני מצטערת.

ג'וני: אמרתי לך, זה לא עוזר לי שאת מצטערת.
היא: נו... ג'וני.. בבקשה.

ג'וני: אני חייב לסיים.

בבית של ג'וני

היא: זאת אני. אני יכולה לעלות?
ג'וני: בואי.
היא: אני לא יוצאת מפה עד שאנחנו מסיימים את הסיפור הזה.
ג'וני: סיימנו.
היא: זה לא סיום. זה בריחה.
ג'וני: זו לא בריחה, זה הדבר היחיד שאת ראויה לו ממני.
היא: אל תשחק אותה קשוח. אני יודעת שאתה מת לחבק אותי עכשיו.
ג'וני: באותה מידה שאני מת לזרוק אותך מהחלון. את שניהם אני לא הולך לעשות.
היא: אל תהיה רע, נו. התנצלתי 1000 פעם.
ג'וני: את יכולה להחזיר את הזמן לאחור? לא לעשות את זה שוב?
היא: לא...
ג'וני: אז 1000 סליחות ועוד 1000 סליחות לא יעזרו לי.

היא: ג'ון...

ג'וני: את יודעת שאני אוהב אותך ושזה קשה לי. אבל אני חייב לשמור עליי.

היא: זה לא יקרה שוב.

ג'וני: איך אוכל לדעת?

היא: כי אני נותנת לך את המילה שלי.

ג'וני: גם בפעם הקודמת נתת לי את המילה שלך.

היא: היי. זה לא פייר. אתה יודע ש...

ג'וני: שמה? מה לא פייר? שאת עושה את הדברים האלה ואח"כ אני לא סולח?

היא: זה לא מה שבאתי לומר.

ג'וני: אני חושב שעדיף שתלכי.

היא: אני לא רוצה.

ג'וני: את חייבת.

היא: אני לא זזה מפה.

ברחוב

ג'וני: היי.

היא: היי...

ג'וני: הרבה זמן.

היא: כן... הרבה זמן. מה חדש?

ג'וני: לא הרבה... פה ושם, את יודעת.

היא: במצב רוח פרטני, אה?

ג'וני: כמו תמיד, לא?

היא: סוף סוף אתה מחייך אלייך.

ג'וני: בכל זאת, שנים. טינה זה לא בריא לעור הפנים.

היא: אז סלחת לי?

ג'וני: מממ... אני צריך לחשוב על זה.

היא: תרשום את מספר הטלפון שלי אם החלטת לסלוח.

ג'וני: את רעבה?

היא: זה אומר שאתה סולח לי?

ג'וני: אני אוכל כשאני כועס?

היא: לא רעבה, אבל אם כבר, לאפה. שני שיפודים. הרבה צ'יפס וחריף.

ג'וני: דיאטה?

היא: כלב.

אחרי שכל האורחים הלכו

היא: בעלי.

ג'וני: אשתי.

היא: היה לי מדהים.

ג'וני: אני שמח לשמוע.

היא: לא נהנית?

ג'וני: את יודעת שאני לא אוהב את המסיבות האלה.

היא: אז למה הסכמת?

ג'וני: כי רצית, מה זאת אומרת?

היא: אתה יודע שאם היית אומר, אפשר היה למצוא פתרון אחר.

ג'וני: לא היית סולחת לי.

היא: צודק. אבל זה שום דבר שלאפה עם שני שיפודים לא היה פותר.

בלילה במיטה

ג'וני: את יודעת שאני אוהב אותך?

היא: אני יודעת. גם אני אוהב אותך.

ג'וני: אל תעשי את זה שוב לעולם.

היא: השתגעת? ולאבד אותך?

ג'וני: את כבר לא תאבדי אותי, אבל פשוט אל תעשי את זה.

היא: לא אעשה. אין סיכוי.

ג'וני: אני אוהב אותך.

היא: גם אני, בוב.

בבית החולים, אחרי הלידה של הג'וניור

היא: תראה איזה יפה הוא.

ג'וני: כמו אמא שלו.

היא: יש לו את העיניים שלך.

ג'וני: לא... אני חושב שהוא רואה משהו.

היא: די, נו...

ג'וני: אני צוחק. אבל הוא כולו את.

היא: הוא יותר יפה.

ג'וני: אף אחד לא יותר יפה ממך.

בבית חולים, על ערש דווי

היא: אל תעזוב אותי.

ג'וני: אני לא זז מכאן.

היא: כואב לי.

ג'וני: אני יודע... אני יודע...

היא: תעזור לי.

ג'וני: איך?

היא: תהרוג אותי.

ג'וני: אל תדברי שטויות. את תהיי בסדר.

היא: אני עייפה.

ג'וני: תשני. אני כאן.

היא: אל תלך.

ג'וני: לא הולך לשום מקום. תנוחי, בובה. תנוחי.

בחלום

ג'וני: ביקשת שלא אעזוב, בסוף עזבת אותי את.

היא: תסלח לי.

ג'וני: אני מוכרח לסלוח לך. כבר לא מכיר דרך אחרת.

היא: אני אוהבת אותך.

ג'וני: אז תחזרי.

היא: אתה יודע שאי אפשר.

ג'וני: זה החלום שלי. הכל אפשרי. תחזרי.

היא: וכשתתעורר?

ג'וני: עדיין ארגיש אותך איתי. עד הלילה הבא.

היא: אוי, ג'וני.

ג'וני: בובה... הבטחת שלא תעזבי שוב.

היא: אני יודעת. אבל מה כבר יכולתי לעשות? זה כרסם בי.

ג'וני: הלוואי שיכרסם בי. אני רוצה לבוא אלייך כבר.

היא: אל תדבר שטויות! מה עם הילדים?

ג'וני: יש להם את הנשים והבעלים והילדים.

היא: ולך יש אותם!

ג'וני: אבל אני צריך אותך.

היא: אני אתך. תאמין לי שאני איתך. אני צריכה ללכת עכשיו...

ג'וני: בובה...