מילה ותמונה

שיר על אבא ואז שיר על אמא ואז שיר על זאת שאהבתי ואז שיר על זאת שעזבתי ואז שיר על זאת שרציתי ואז שיר על זאת שאני רוצה ואז שיר עליי.

שירים, שירים, שירים.
כל אחד, מילא פה כמה שורות.
ואז מחקתי הכל וחשבתי על הדבר שאני הכי רוצה עכשיו.

אני רוצה לישון.

שמעון בוסקילה מנעים צלילים שנוגעים באלוהות על אמא שמתה ואני מתגעגע לאמא שלי שהיחסים שלי איתה נהרסו כבר לפני שנים.
שלומי שבת מרטיט את הלב בשיר שגורם לי להתאהב כל פעם מחדש באבא ולהצטער על כל השנים האלה שפספסתי אותו.
וקובי אפללו מזכיר לי נסיעות בכביש 5, ירידה בכביש 40 ואז עוד קצת בדרך רמתיים ואז הלכתי לאיבוד. כשהגעתי, הנמכתי. כשהיא הייתה איתי באוטו לא שמעתי מוזיקה.
הייתי עסוק בלשמוע אותה מדברת על משוררים ועל בית הספר הדמוקרטי.
ולהתאהב.
מאור כהן מזכיר לי את הסוף. אין ימים של חסד, בטח לא בימי חולין. הפעם האחרונה הייתה ביומולדת שלי. הפעם הבאה, אני מקווה, תהיה בשבת. מעולם לא נכנס אדם כל כך עמוק לליבי, אחרי שהיה כאן כל כך מעט זמן. זה לא מניח. זה לא עובר. זה לא נשכח ליותר מיומיים.
אסף אמדורסקי מעמיד פנים שהכל ממש בסדר. כל אחד נכנס לאוטו ונוסע לצד השני של העיר ומתחיל חיים בלי. אני גם התחלתי חיים בלי. בלי תהילה, בלי להצליח לראות מאיפה יבוא לי הסוף הטוב. אבל אני מאמין. גם לי מגיעים ניסים.
שלמה ארצי זורק אותי למחוזות ילדותי. הצעיף של אבא, הספר שקיבלתי במתנה. מזכיר לי רגעים שבהם רקדתי בראשי במיומנות אין קץ, ולרגע שכחתי את כל מה שאני לא.
פבלו רוזנברג מספר לי איך שהיה צריך לתור את כל העולם בשביל למצוא אותה. אומר לי לא לאבד תקווה.
דין דין אביב אומרת שלא צריך לדבר, ואני עושה חשבון שיש אנשים שלא רוצים שאדבר. רק 'תאהב אותי'. 'תחבק אותי'. 'תנשק אותי'. אבל את המילים שלי הם שונאים. ויש כאלה שכל מה שיש לי איתם זה רק המילים שלי. בגללם התאהבו בי, איתן שכחו אותי. אני איש של מילים עבורם. ועדיין לא מצאתי את זאת שתאהב את המילים שלי ואת המגע של ידי ושפתיי. האם היא קיימת? האם זאת מי שאני רוצה שתהיה, וכל מה שצריך זה רק עוד רגע אחד קטן של חסד? הלוואי.
עידן רייכל והחברים שלו מעוררים בי זכרון ישן על שיחת טלפון שנפתחה במילים 'בואי, תני לי יד ונלך' שהובילו לפגישה שנפתחה בלי מילים ועם נשיקה, כמו בסרטים. ואני מחכה עדיין מחכה שהאושר יבוא וירד עליי כמו גשם.

אני מחכה שירד גשם.

הילדים משחקים בחוץ,
ואבא מדבר על געגועים לאמא.

כשהתיישבת לידי הוא שתק לרגע והפסיק לבכות.
אחד הילדים צעק ואני אמרתי לו שלא,
ואבא אמר "עזוב אותו. תן לו לצעוק".
הוא באמת רצה לומר "אתה עוד תתגעגע לזה. תשאף מזה כמה שרק תוכל".

אבא הלך לישון בחדר האורחים והילדים ישבו לארוחת צהריים שבישלנו יחד.
אני שתקתי כל הזמן ואת ידעת שאני לא שקט מבפנים, אבל לא אמרת כלום.
כשאני עמדתי ליד הכיור וחתכתי עוד עגבניה לבכורה, את חיבקת אותי מאחורה, ואני עצמתי עיניים חזק חזק כדי לא לתת לדמעות לצאת החוצה.
נשמתי כמו בתרגילים שלך, לאט ועמוק, והתגברתי.

רציתי להחזיר את אבא הביתה ואת רצית לבוא איתנו.
'ומי ישמור על הילדים?'
'אחותי. היא עוד 3 דקות פה' קבעת ואני כבר הורדתי את התיק של אבא לאוטו ועזרתי לו לרדת במדרגות, לא לפני שנפרד מהילדים ומהכלב.
נסענו ושמענו שלמה ארצי, כמו שאבא אוהב, גם אחרי 50 שנה.
הורדתי אותו בבית, וכשיצא מהאוטו הוא ביקש ממך לצאת כדי שיוכל לחבק אותך.
את יצאת בשמחה, את אהבת את אבא שלי הכי בעולם. הוא כל הזמן היה בצד שלך.
אני ליוויתי את אבא חזרה הביתה.
'אתה צריך עוד משהו, אבא?'
'רק חיבוק ונשיקה ושתשמור עליכם'
רציתי לעזור לו לסדר את הדברים והוא גירש אותי כי לא נותנים לגברת לחכות כ"כ הרבה זמן.

בדרך חזרה החלפנו למוזיקה אחרת, קצת יותר שמחה, והלב שלי נחמץ ואת ידעת את זה, למרות שחייכתי ודיברנו על הילדים.

כמה ימים אח"כ השכנה של אבא התקשרה ואמרה לנו לבוא מהר.
הגעתי, מזיע ומבוהל והפרמדיקים עבדו עליו ואז נהיה שקט ואבא שלי מת.
לא יכולתי להתקשר אלייך ולא יכולתי לעשות כלום.

אני נזכר ביום הזה שהוא היה אצלנו, והילדים שיחקו בחוץ והוא דיבר על הגעגועים לאמא.
כל השנים האלה, והזקן הזקן הזה לא הפסיק לאהוב אותה גם שנים אחרי שמתה.
הוא אמר שהוא לא היה עושה שום דבר אחרת.
לא את הדרך עם אמא ולא את הבחירה לא להילחם חזק מדי אחרי שאמא מתה והוא חלה.
'קיבלתי כרטיס נסיעה למקום של אמא נמצאת בו. אתם צריכים לקבל את זה ולהיפרד ממני כל עוד יש לנו זמן' הוא היה אומר כל הזמן. ועדיין, לא הייתי מוכן לזה. לעולם לא יכולתי להיות מוכן לזה שאבא יעזוב אותי.

אני חושב שהוא ידע שלא יראה אותנו יותר.
הוא הרי לעולם לא היה מבקש ממך לצאת מהאוטו רק בשביל לקבל חיבוק.
לא יודע.
עבר רק שבוע וזה הכל עדיין טרי, אבל אני קצת שמח בשבילו.
לא הייתי רוצה לחיות בלעדייך את כל השנים שהוא חי בלי אמא.
אני עדיין לא מאמין ששניהם לא כאן.
אמא שלי היפה ואבא שלי שנלחם עליה ככה.
עכשיו זאת רק את העוגן שלי.
אל תמותי לי אף פעם, יקירתי.

'כשבאתי לעולם, נולדתי לתוך חטא. לפחות הם חסכו ממני את הצורך לנצח'
ואיתך אני גם לא צריך לנצח, והמזל הגדול שלי הוא שאני גם לא רוצה. את לא חשובה. את לא תהיי זאת שאלחם עליה בפיינל אקט שלי. את לא תהיי זאת שאצטער עליה כשיגיע הזמן שלי להודות בהפסד ולהסתלק מפה. את מסתכלת עליי במבט נעלב ולא מבינה למה אני אומר את מה שאני אומר, אבל במקום להסתכל עליי, תתאמצי שנייה ותסתכלי פנימה. אם תמצאי שביל מואר דרך כל החשיכה, לכי בעקבותיו. התשובה נמצאת בסוף הדרך.

'ביקשת ממני וידוי ואני פרשתי בפנייך את נשמתי'
ונשמתי מלאה בכתמי עישון ויין שנשפך והתעצלתי לנקות.
את פדנטית ופרפקציוניסטית, זה לא בשבילך. 'אני מתביישת בך'.

בוידוי שלך גיליתי שאת הרבה יותר מטונפת ממני.
שום ריאה חולת סרטן מעישון פסיבי לא תהיה מלוכלכת יותר מהתועבה הזאת שלך.
הזיונים, הסמים, ההשתכרויות והקאות בקרנות הרחוב. הירידות לנהגים שנתנו לך טרמפ, השתייה עם זרים שלקחו אותך אח"כ לשירותים והשאירו אותך זרוקה שם על רצפה מטונפת עם שאריות על השפתיים.
אבל חזרת בתשובה. עכשיו את כבר לא עושה את הדברים האלה, אז בסדר.
במקום זה את שופטת אותי על החטאים הקטנים שלי.

'שאלת אם כשאגדל אבין כבר, ואני שאלתי אם אגדל'
והאשמת אותי שאני סופני ואת בשלב הזה של להיוולד מחדש וללמוד ולתקן את החיים שלך ולהסתכל קדימה בתקווה. באחד הלילות כשנתקלתי ב'תקווה' בערוץ הראשון בזפזופ אחרון לפני שינה, אני מוכן להישבע שראיתי את פנייך הקפואות עם מבט עוצמתי בעינייך לכיוון הדגל, כמו קלישאה אולימפית.
שאלתי באמת, כי גיליתי שאני חולה ויתכן שלא אהיה כאן לנצח, ואת חשבת שאני חוזר לימי הסכין והמלחמה שבראש שלי.
אז המלחמה היא אחרת הפעם, היא על משהו הרבה יותר גדול ממני וממך, ולא את, לא את, תהיי זאת שתגידי לי איך להתמודד איתה ואיך להילחם איתה.
את זונה שניקתה חטאים ואני ילד מטומטם שחטא בשביל לרצות אותך, כשאת רצית לשמור על ניקיון כפייך. אבל מה עם הנשמה שלך? היא לא מלאה בכתמים?

'שאלת אותי אם ידעתי אהבה ואיך זה לשיר שיר בגשם'
וסיפרת לי על נשיקות בגשם עם דלת פתוחה של אוטו יקר שמנגן את מיטב הלהיטים הרומנטיים של השנה וכמה נהדר הוא היה. ואיזה קלאסה.
ואני ידעתי אהבה שאת לא יכולה להתחיל להבין ואני שרתי ורקדתי במבול סוחף ובשרב כבד, ובמדבריות של הקיום שלי, אני רחצתי באגם נעורים שאת לעולם לא תדעי. את משמיצה אותי על כמה שאני קטן ואני רואה בעיניים שלך רק קמטים שנגרמו משנים של שנאה ותיעוב.

'כל לילה לפני שאני הולך לישון, אני מפקיד את נשמתי בידיי הבורא, אני מבקש ממנו רק משאלה אחת לפני שאמות - חייתי חיים עד הסוף, עכשיו תן לילד שלך למות כמו גבר'
אני מסתכל לתוך הקנה ויודע שזה האקט האחרון שבשליטתי. מחר בבוקר, בכל מקרה כבר לא אהיה פה. את יושבת לידי מזילה דמעות של תנין שלא הייתי עושה ממנו תיק, ובוכה עליי ומבקשת סליחה על כל השנים האלה שהיית חרא של אמא.

לכי לעזאזל.
אני לא צריך לנסות לנצח בשבילך במלחמות שאני יודע שאני הולך להפסיד בעצמי.
אני פשוט שוכב על המיטה ומחכה לצלצול הפעמון שיבשר על הנוקאאוט.
הדלת שם, תכבי את האור כשאת יוצאת.