מילה ותמונה

במיומנות של לוליין, הלכתי על הקו הצר של בין לאהוב אותך ללשנוא אותך.
במיומנות של בולע חרבות, הצלחתי לבלוע כל מועקה וכל עלבון שגרמת להם.

הזמן והשתיקות זרקו לי רמזים לגבי המקומות שבהם את יכולה להיות עכשיו.
מציגה מיומנות של בולעת (חרבות) וגמישות של נערת גומי, לשריריו המנופחים של איש אחד שהוא לא אני.

ועל הזין, אני אומר.
אני מוכן להכניס את ראשי ללועו של התנין המורעב שמחכה בכלוב מאחורי הקלעים, ולדעת את האמת.
לא אכפת לי להיפגע, כי הפציעות האלה עוברות ולא אכפת לי להפסיד. כבר הפסדתי בגמר גביע העולם שלי. מה זה משחק אימון?

אני הולך עכשיו על רטרו.
היי סקול סוויטהארט שמופיעה ב'אנשים שאתה עשוי להכיר' בפייסבוק, ולמה לא?
ומישהי שאמרה לפי יותר מחודש "אם זה יעזור לך, אז לך על זה", אז הלכתי על זה,
ורעיון לעוד ספר במהדורה מיוחדת, ולהודיע לאנשים מהעבר הרחוק שהשריד האחרון שלהם בחיי כבר איננו,
ו...
הרבה היסטוריה הייתה פה בשבוע האחרון.

הרבה פיסות עבר ושום דבר שנוגע למחר.
שום דבר שיילך איתי ושום דבר שיגרום לי להרגיש טוב יותר לגבי שום דבר.
אז אני הולך על קווים צרים במיומנות של אלוף.
ואני בולע חרבות במיומנות של צ'יצ'ולינה.
ואני קופץ דרך חישוקי אש כמו אריה עם ביצים מפלדה.
ואני מכניס את הראש ללוע של התנין, כמי שאין לו יותר מה להפסיד.

כמו לוליין על קו צר.
האלוהים התורן מרעיד את האדמה שאני הולך עליה.
אני מוכן להתערב שאני לא נופל הפעם.

זה לוקח הרבה יותר מלהיות הודיני כדי להביס אותי, הרי אני כבר לא מאמין לטריקים האלה.
אני יודע שזה לא באמת להיעלם, אלא רק להסתתר מאחורי וילון ולא באמת להינעל אלא רק בכאילו.
אני עוד לא יודע איך בדיוק, וזה מאוד לא מעניין אותי, אבל אחיזת העיניים הזאת והופעה עמוסת אורות וזוהרת מתוך העלטה לא מרשימה אותי יותר.

דברי איתי אחרי ההופעה שלך, בג'ינס וחולצה.
לא מעניינת אותי הגלימה המנצנצת שלך.

כשעצמתי עיניים וניסיתי להיזכר ממש חזק,
הצלחתי לנחש מתי ריח הבושם שלך עלה באפי לאחרונה.
את הריח עצמו לא הצלחתי להריח.

חשבתי שאיבדתי את דעתי כשביקשתי ממך לשקר לי.
רציתי לומר לך שעכשיו שבור, אבל מחר יהיה בסדר.
אבל לא העזתי להבטיח לך דברים שאני לא יכול לקיים.
הטבע שלי לימד אותי שמה ששבור עכשיו, יתנפץ למיליוני רסיסים מחר ומיליארדי זכוכיות שבורות שיכנסו לנו בכפות הרגליים ויהרגו אותנו עוד שבוע.

חשבתי שכשתצטרכי אותי תקראי לי.
שכשבאמת תרצי מישהו קרוב, תבחרי בי.
כי אני תמיד ניסיתי לעשות רק טוב, גם כשנכשלתי. כי תמיד היה לך נעים בחברתי. כי תמיד היה לך מעניין. כי תמיד החיבוק שלי היה כזה שאפשר להרגיש את הלב שלי פועם ומכה בחזה שלך וזה גורם לך להרגיש אהובה ומרגשת.
אבל לא היית צריכה אותי אף פעם.
היית צריכה אלף אנשים אחרים, אבל אני אף פעם לא הייתי needed.

וזה לא היה הדדי. הו, לא.
מרגע שהפכת לאפשרית, היית הבחירה הראשונה והברירה היחידה.
מכשלא התקיימת לי אף פעם,
נשארתי לבד.

ואני מושיט ידיים באפילה, כל פה ושם.
מנסה לכוון ולהיראות כאילו זה במקרה,
ומקווה שהיד שתגע בשלי תהיה שלך.

ידיים אחרות נגעו ועינגו והרגישו הכי טוב בעולם,
ושנייה ורגע של חרטה מעולם לא עלו בי.
אבל כשרציתי, כשדמיינתי, כשקיוויתי,
תמיד קיוויתי לידיים שלך.

עכשיו אני אחר יותר, רק מחשבה תמימה אחת עוד יש לי.
במחשבה הזאת, שאני מגלגל בראשי כבר מי יודע כמה זמן,
את קורית לי.
הזמן והמקום מבינים שהם לא משנים יותר.
הסביב נעלם והעולם נאלם.
וזה את ואני וזהו.

ואני אשב ואחכה,
או אלחם ואדמם,
ואנדוד ואשב,
בקרח ובאש,
בפחדים ובגבורות,
בנשמתי ובגופי,
בימיי ובלילי,
ברגעיי היפים ובשעותיי הנוראיות,
במה שזה עוד ירצה לקחת ממני,
כדי שכשאני אעמוד לפני הבורא שלי
אוכל להביט בעיניו ולהגיד לו שעשיתי כל מה שיכולתי
ונתתי כל מה שהיה לי,
ועבדתי לפי המתודה המטופשת של שכר ועונש,
והעונש תמיד כאב
והשכר תמיד גרם לי להרגיש כמו זונה מלוכלכת,
כי תמיד הייתי הילד שיושב ומחכה ושותק שיגיע תורו,
וכל מה שקרה זה שמישהו עבר וטפח לו על הראש ואמר לו שהוא בסדר.
אבל כולם חשבו שהוא שבור ודפוק
ואף אחד לא חשב שהוא ראוי
למי שהוא תמיד האמין שכן.

ואומר לו שהוא היה יכול לקחת לי הכל והוא יכול היה לתת לי הכל,
אבל הוא היה כ"כ ציני ומרושע,
כי הוא ידע שבלב שלי, הדבר היחיד בי שלא הזדהם אף פעם,
רציתי רק דבר אחד.
רק אותך.

רק להיות זה שאת צריכה.
לאני שאני, זה כנראה הרבה יותר מדי לבקש.