מילה ותמונה

זמרת צועקת מדי אומרת דברים שאני מסכים איתם לגמרי.

אנשים שרציתי לאהוב עכשיו אני רק רוצה לשכוח.

ביום שבת רגיל כזה, שגרת כדורגל שחוזרת לחיינו מזכירה לי את המקום היחיד שקיבל אותי בלי לשפוט אותי.

הוא ירד מכר הדשא עם הראש למטה.

הכניסה לחדר ההלבשה הייתה ממש מתחת ליציע שלנו.

כשהוא הגיע אלינו, שרנו את שמו בקול גדול, והוא הרים את הראש ומחה לנו כפיים.

תמונה קלאסית. אבל העדפתי להודות לו ולא לצלם.

אז חזרתי הביתה מזיע מדי, שזוף מדי, מפסיד מדי.

אבל התגעגעתי להיות חלק מהמון ולא זר בתוכו.

זמר עם מבטא שר בחרוזים שיר קיטשי מדי שלא עושה לי כלום.

אנשים שרציתי לאהוב לא רוצים שאוהב אותם.

ביום שבת חם כזה, אני מודה לאבא שלי על זה שלימד אותי לאהוב משהו בצורה הזאת. ללא תנאים, ללא מגבלות.

אהבה שלא תשליך אותי ממנה לעולם.

תמונה אחת עם אנשים מחייכים עשתה לי כ"כ רע.
תמונה אחת עם הקפטן מרכין ראש אחרי הפסד, גרמה לי להרגיש כ"כ שייך.

אני לא עצוב שהפסדנו.

אני עצוב שראיתי את התמונה הרעה, שהחזירה אותי למציאות הזאת שלי.

חיים משבת לשבת.

ביתר הזמן...

יש לי שתי ידיים.

מחזיקות,

כותבות,

חותכות,

פותחות,

מזיזות דברים.

אותן שתי ידיים

שמחר יחזיקו את הראש כשהאנטיוכוסים יביאו גול,

ירימו ידיים גבוה כשהמלך בניון הראשון ישווה וינצח,

ימחאו כפיים חזק יותר כשדדי וקלמי ואיתי שלנו יעשו את הדברים הנכונים,

ירעדו בדקות האחרונות,

ויעלו למעלה באושר או יחזיקו את הפנים באכזבה.

אותן שתי ידיים

חזקות

ודי שריריות

ויציבות

שמרימות

הרבה יותר משהרימו אי פעם.

אותן שתי ידיים

שכתבו מיליארד מילים,

מיליון משפטים,

אלף קטעים,

מאה שווים,

עשרה מושלמים,

אחד עלייך.

אותן שתי ידיים

שבלילה הזה מכל הלילות, לו היית בו,

היו מלטפות את פנייך,

ומעבירות אצבע על חיוכך,

וליטוף עדין על עינייך,

ועל צווארך,

ותומכות לו היית לוחש על אוזנך,

ופורמות כפתורייך.

אחד

אחד

אחד

באיטיות מרגיזה

ומושכות כנפי בגדייך לאחור,

וחושפות גופך לפניי.

ואותן שתי ידיים

היו נושאות אותך מסלוני אל חדרי,

מספתי אל מיטתי,

וחוקרות גופך ומקדמות לשוני.

אותן שתי ידיים

שהיו מכסות אותך אחרי שהיית נרדמת,

ומלטפות אותך עד שאני הייתי נרדם.

אותן שתי ידיים

שתמכו בראשי היום בצהריים כששכבתי במיטה עם העיניים לתקרה

וחשבתי על כל מה שאני רוצה שיקרה,

וחוץ משעתיים קסומות, ארורות או משמימות במוצאי שבת,

את תמיד היית שם.

ואותן שתי ידיים

פרוסות לקראתך

מחכות לבואך

ו...

אין לי סוף טוב...

שיישאר ככה.

היא נפלאה ונהדרת,

היא סקסית ומושכת,

היא מהפנטת ויפהפייה.

היא זקנה וצעירה.

היא חכמה ואינטלגנטית,

היא נעימה ואלגנטית.

היא היסטורית והיא עתידנית.

היא מרגשת ומשמחת.

היא זרה והיא שלי.

היא איטלקיה וברזילאית.

היא קרואטית והולנדית.

היא לפניי ואחריי.

היא הגדולה מכולן.

איזה כיף לשמוע את השדר צועק:

UNO-ZERO MILAN!

על שער היסטורי שהובקע ממש ממש מזמן,

אבל אני עדיין זוכר.

קצת כמו ה"שעעעער! שעעעער! מאיר, תירגע!" המצמרר.

ההיסטוריה שמסביב, ההיסטוריה שתקרה בעוד פחות מעשור,

כשמאלדיני השלישי יעלה על כר הדשא בעקבות סבו הגדול ואביו האגדי,

אין דברים כאלה.

פעם אהבתי אותה בזמן שמילאן שיחקה ברקע.

צעקות ה-rette!rette! הגיעו בדיוק בזמן.

אחד הרגעים הגדולים של מילאן עם גול פשוט מפנדל,

בדיוק באחד הרגעים הגדולים שלי עם ילדה פשוטה שהייתה כל עולמי.

הדרך שבה כל האהבות הגדולות מוצאות דרך להתחבר בערך מאי סוער,

היא מוזרה לפעמים.

כדורגל איטלקי, אחרי ארוחת ערב איטלקית עם ארוס רמאזוטי או אומברטו טוצי ברקע...

אלה ימים שלא שוכחים.

הם רומנטיים, סקסיים, הם מרגשים, הם בלתי נשכחים.

מחר משחק גביע של מכבי נתניה נגד מכבי פ"ת.

הרבה התפתחויות רעות, התחושה בעיקר פסימית.

אני חושב על מילאן ורואה בטלוויזיה ומתאהב מחדש

בואן באסטן, חוליט, בובאן, סאביצ'ביץ', לאונרדו, קאקה, אלברטיני, באג'יו, וואה, רייקארד, נסטה, בילי, סידורף, פירלו, גאטוסו, בארזי ופאולו הגדול מכולם.

UNO-ZERO MILAN

ללא ספק.