מילה ותמונה

כתבתי שירים והרגשתי חשוב.

עם סיגריה ביד
וכוסית וויסקי ליד,
כתבתי שירים והרגשתי חשוב.

היא נכנסה אל החדר עם חלוק קצת פתוח וקצת שקוף.
מתחת לא לבשה דבר וגם לא ניסתה להסתיר את זה.
היא הניחה ידיים רכות על צווארי, ולרגע הרגשתי נופל.
ציפורניה חרשו ברכות בשערי, ולרגע הרגשתי נודד
בין עננים ושדות ירוקים וכל דימוי של גן עדן שיכולתי לעלות בדעתי.

לקחתי לי רגע להנות, ועוד רגע להישאר.
עצרתי אותה רק רגע אחד לפני שהייתי מתמכר.
"אני צריך לכתוב עכשיו, המילים מחכות לי".
ידיה ירדו מרום ראשי לכיוון ערפי נגעו בקצה גבי ועזבו.
היא נעלמה רק לרגע וחזרה עם מוזיקה.

לאט לאט פרמה את שרוך החלוק
ולאט לאט הזיזה את האגן.
שאפתי אוויר מלוא הריאות,
לגמתי מהוויסקי ועצרתי לראות.

המילים עצובות, אבל הקצב גורם לה לזוז.
פתאום היא עצרה,
יצאה וחזרה,
ומוזיקה אחרת התחילה להתנגן.

בלי לזוז המון, היא הלכה והחלוק גלש לרצפה.
עירומה ניצבה מעליי, ואני נזהר לא לגעת.
היא מתקרבת וטבורה מול אפי.
אני שואף אוויר מלוא הריאות,
וריח גופה מערפל חושיי מלהיות.

היא השעינה אותי לאחור, לגמרי חסר משקל.
התיישבה עליי ורכנה אליי לנשק.
דומם מעוצמתה,
המום מיופייה
ועצוב מעתידי,
אני רק עוצם עיניים ונכנע.

ידיי לצדי גופי, לא מעז לגעת.
יודע שכשאגע, לא אוכל לחזור עוד למילים שלי, שמחכות כ"כ לצאת.

והיא מלטפת את גופי, ומפתה,
ומפשילה מכנסיי ומכניסה,
ושדיה לפניי ועיניי עצומות והריח שלה ואדי הוויסקי מעבירים אותי על דעתי.

"תלחש לי" אמרה,
ואני יכול יכולתי רק לשתוק.
"תלחש לי" ביקשה,
ואני יכולתי רק להסתכל בעיניה.
"תלחש לי" התחננה,
ואני עצמתי עיניים, מתאפק לא להתפרק.

היא נשארה יושבת עליי גם אחרי שגמרנו.
נוטפת, מחבקת ומלטפת,
וידיי מלטפות את גבה וישבנה.

"תגיד לי" היא התחננה, ואני לא העזתי לדבר.
ידעתי מה רצתה לשמוע, ולגמרי הייתי מוכן להגיד,
אבל המילים שלי כמו כעסו עליי, מסרבות לצאת.

בבוקר למחרת, בחדר עם ריח סקס ושינה,
עם סיגריה ביד
וכוס קפה ליד,
גמרתי את השיר שהתחלתי לכתוב,
כמו מודה לראשונה באמת שניסיתי להסתיר כל הזמן.

"אהבתי כבר איננה,
 אהובתי עוד כאן,
 ואני אובד בין ללכת או לשוב,
 עבד למילים שמשאירות אותי חשוב".

חשבתי עלייך כשאמרתי את התפילות שלי.
ביקשתי שאלוהים יעניש אותך בי,
שיתאכזר אלייך, ומכל האנשים בעולם,
יגרום לך לרצות אותי.

שתסתכלי במראה ותחשבי שאני האיש
שיעשה אותך מאושרת
ואת לעולם לא תדעי שאת עושה טעות,
כי אני לא מספיק.
לא הייתי, לא אהיה. אני לא גם עכשיו.

אני לא מזיין כמו התייר ההולנדי שפגשת בגסטהאוס בתאילנד
ולא אקפוץ איתך ממטוס כמו ההוא מהצפון.
אני רק אכתוב לך פתק לשים לך על הכרית
ואשלח לך SMS שמספר שאני מת להגיע הביתה ולהניח עלייך ראש
ואגרום לך לחייך ולהרגיש שמצאת את האיש של חייך.

ואת תספרי לכולם שאת מאושרת,
וכולם יגידו לך שהעיניים שלך זוהרות מאז שאת איתי.
ואת תלכי לישון בלילה ותחלמי על ילדים רצים בגינה
וכלבים נובחים בגינה, ופרחים פורחים בגינה
ואותי שוכב על הדשא בגינה,  
מזמין אותך להשתזף איתי מהשמש שיורדת על הגינה.

ותתעוררי ותגלי סנדביץ' שהכנתי לך לפני שיצאתי לעבודה,
ומים לקפה שכבר חיממתי ופתק עם הבטחה
שאפצה בערב על הנשיקה שפספסת בבוקר.
ואת תריחי את הפתק, ויהיה לו הריח שלי
ומולקולות הריח יעלו במעלה אפך ויגרו את המוח שלך לחשוב
שאני האיש שאת רוצה להיות איתו כל חייך.

אני אשאר ער איתך כשיהיו לך נדודי שינה,
ואני לא אבקש שתקריבי את שנתך כשאני לא אוכל להירדם.
אני אלך איתך לאן שתרצי, וזה יהיה ממש בסדר אם לא יתחשק לך לבוא איתי.

את תסתכלי על התמונות שלנו ולא תראי את הלב המכוער שלי,
אלא את הפנים של האיש שאת בטוחה שאת אוהבת.
את לא תדעי לעולם שאת פה רק בגלל שרימיתי
והתפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו להיות העונש שלך
על כל החטאים שעשית.

עלי שלכת נופלים ומתגלגלים על המדרכה.
כל נבואותייך התגשמו.
עלי שלכת נופלים ומתגלגלים על המדרכה,
כמו אנחנו בשרידי הזיכרון שעוד נשאר.

עלי שלכת באדום וזהב יורדים עלינו כמו גשם
בשדה ענק מתחת לעץ אחד, שהחליט להתפשט איתנו.
הנשימות שלך עוד מהדהדות מהדהדות,
כשעלי שלכת באדום וזהב נתלים בשערך.

עלי שלכת עוד מעט יבואו אליי שוב,
ואת רחוקה ואני לא יודע איפה, בדיוק כשאני הכי צריך אותך.
בכיתי נהר  עלייך ועליו, וסלחתי על הכל לך ולעצמי,
כשראיתי עלה שלכת נח בשלווה על מים שקטים, אחרי הכאב שבנפילה.

עלי שלכת נופלים ומתגלגלים על המדרכה,
כל הדרך ממני אלייך. כל נבואותייך התגשמו עכשיו
כשעלי שלכת נופלים ומתגלגלים על המדרכה,
ואני שוב עומד כשאצבעות רגליי צמודות לאצבעות רגלייך.

עלי שלכת שיורדים עליי בכל שנה,
מזכירים לי תמיד שאת לעולם תהיי הדבר הזה שאני לא מסוגל להבין.
עלי שלכת, בכל שנה על אותו שביל,
ולך אין זמן ומקום, מלבד תמיד בליבי.