מילה ותמונה

1. כלב אחד הגיע לשערי בית הדין בירושלים. ניסו לגרש אותו, לא הצליחו. ניסו לגרש אותו בשנית, לא הצליחו.
בא רב אחד, חכם, טוב לב, איש משכמו ומעלה, ואמר:
"אני יודע מה הכלב הזה עושה פה! זה גלגול נשמות עורך דין אחד רשע, גרר אותי לבית דין אזרחי"
שאלו אותו "מה אתה רוצה לעשות, כבוד הרב? אולי מחילה לכלב, שנשמתו תנוח עדן?"
הרב, רחמן בן רחמן, אמר:
"הבו לי ילדי ירושלים עיר קודשינו, וסיקלוהו".

התמליל הוא פרי דמיוני. הסיפור אמיתי לגמרי.
כלב, בית דין, רב, עו"ד רשע, גלגול נשמות, ילדי ירושלים, סקילה.
הכלב נמלט.
אלו רבנייך ישראל.

2. איש אחד בנתניה נסע עם הכלב באוטו, השאיר אותו באותו והלך לעיסוקיו.
הבן זונה לא חשב לרגע להשאיר חלון פתוח או משהו. התקשרו למשטרה, הפנו למוקד עירוני. אף אחד לא השכיל לנפץ את השמשה ולתת לכלב המסכן שאיפת אוויר אחת שאולי הייתה משאירה אותו בחיים.
התוצאה - בולדוג מפואר זרוק כמו סמרטוט במושב האחורי. מת.

3. אנס אנס תיירת בחמת גדר. קיבל עבודות שירות.
צריך להרחיב?

4. היום אמר או לא אמר בסיוני, לשעבר שגריר מצרים בישראל, שעסקת שליט תחתם תוך שעות. כולנו יודעים שזה לא נכון ולצערנו לא קרה.
אבל רציתי לשאול שאלה שבד"כ אין לי אומץ לשאול בקול רם, כי אני מכיר את השיח הציבורי בישראל:
האם עסקה שכוללת שחרור רוצחים, נוכח הסטטיסטיקה שאומרת שעשרות ישראלים נרצחו בעקבות עסקת סוחר הסמים טננבאום, היא כדאית?

כמוכם, גם אני רוצה לראות את גלעד שליט בבית ועל הנייר גם אני מוכן לשלם "כל מחיר". אבל רק על הנייר, רק במס שפתיים.
אבל בסוף, תודה לאל, לא אני צריך לחיות עם ההשלכות. זה ראש הממשלה שיחתום על העסקה, מי שזה לא יהיה, שיצטרך לחיות איתן.
לא נוח לי עם קריאות רגשיות של "שחרור בכל מחיר". המחיר הזה יכול להיות חיים של הרבה הרבה אנשים.
תגיד לי אתה, שקורא עכשיו - אם אחיך יהרג על ידי מחבל ששוחרר בעסקה, עדיין תטען שהיא הייתה שווה את זה?

5. קשה לי בסופ"ש.
בעבודה אני עסוק, מוערך, תמיד מישהו צריך אותי בשביל משהו.
מחייכים אליי במדרגות, המדהרין מושיטים יד ללחיצה, המהדרות שולחות נשיקה וחיבוק. אנשים שעוברים בקומה תמיד עוצרים להגיד שלום.
אני חשוב, אני נחשב, אני משהו.
בבית, לעומת זאת,הישג השיא שלי הוא פתיחת סתימה, לראשונה בחיי, והרג ג'וק מוזר שעף על גבי עלה, דרך התריסים, הישר אל מרכז הסלון שלי.
הטלפון לא מצלצל, אף אחד לא פונה אליי, צריך אותי או חושב עליי.
לא האמנתי שאי פעם אומר את זה, אבל אני מעדיף להיות בעבודה ולא בבית.

6. בנושא ובטון אחר לגמרי - מצאתי את הפתרון לדילמת הטפנד זיתים -

נקניק, רבותיי, נקניק. שוס.
עכשיו צצה שאלה חדשה - איך מבטאים את שם הממרח המוזר?
(כן, נו. בור קולינרי גמור. ככה זה כשחיים מארוחות במיקרו וסנדוויצ'ים מאוד לא מורכבים).

7. הגענו לפעילים!
אמנם לטבלה המורחבת, אבל נכון לאתמול, אז גיליתי זאת באקראי, מקום טוב באמצע.
מדהים לגלות שבכל פעם שאני מאבד הכל, אני מתרומם גבוה יותר מאי פעם.
זה קרה לי אחרי המוות של ניו, אז התחלתי לחיות.
זה קרה לי בעבודה, כשכבר הייתי על סף עזיבה ועכשיו המצב שלי שם הוא הכי טוב אי פעם.
זה קרה גם עם הבלוג, כשכבר חשבתי שלא אוכל לכתוב יותר, והנה, אנחנו פה.
אז תודה לכם על זה.
מקווה שאצליח לתת לכם סיבה טובה מספיק לבוא שוב.

כשהסתכלתי עליהן וחשבתי עלייך,
ידעתי שלמרות שיפות, יפות הן, לא את הן.
אז הזימה שטפה אבל הדופק לא הואץ והדם לא זרם,
והכי הרבה מבטים קיבל דווקא השעון שלי.

מפה לשם מצאתי את עצמי תקוע בפקק בלב איזו עיר,
מקשיב למילים של איזה שיר,
ויודע שצריך להודות שאי אפשר להאיץ מדי ולהיכנס בקיר שממול.

כשנכנסתי הביתה והדלקתי את האור,
ידעתי שאת מאירה בית אחר, הכל השתנה ברגע.

מיליון בנות יפות, יפות ואף אחת מהן היא לא את, אז הלכתי הביתה.
איש אחד שאולי תרצי שיהיה לך האיש האחד, ואני לא מצליח להאמין שזה יהיה אני.

אחרי החשש מגורל הכלב,
העצב על הכלב,
ההתאוששות מהטראומה,
פיצוי היתר,
האיזון שהגיע,
זה שלא ראיתי אותך שנים ולא הכרתי אותך באמת כל חיי,
זה שאת לא יודעת מי אני בכלל,
החגים,
סוכות,
סתם אמצע שבוע
או סיום הלימודים,
נגמרו לי כל התירוצים. נשארתי רק עם סיבה אחת יחידה – אני פשוט מאוד רוצה.
ואני יודע, אני יודע, שזה אף פעם לא מספיק.
אבל זה כל מה שנשאר לי עכשיו, אחרי שניסיתי לחפש כל תירוץ אפשרי.
אני פשוט מאוד מאוד רוצה להיות איתך כבר.
אולי זה ייכשל, אולי זה יצליח, אולי זה יעבור מהר ואני אתחרט והיוצרות התהפכו. אני לא יודע, אבל אין לי ספק שאני רוצה לנסות ולהיות שם, בחלל הזה שאת נמצאת בו לגמרי איתי ובשבילי.

הרבה יותר קל לי להאשים את כולם, את יודעת. זה הרבה יותר פשוט.
ניק הורנבי כתב משפט שהיה לי מאוד קל להזדהות איתו ב-"קדחת המגרש":
"לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון".
ואני חושב על זה, ואולי אני באמת גאון והם לא מבינים,
אולי אני באמת סופר מוכשר ולא סתם טכנוקרט מעולה במובן הכי רע של הביטוי הזה,
אולי הנושאים שבדמי והלהט שלי לדבר עליהם חושף אותם במערומיהם ומוכיח שהם, חסרי כל מצפון חברתי וסביבתי שלא מכירים את הצדיק בדורנו חיים אמסלם ולא שמעו על זה שבר-לב האשים את דנינו ויתר ניצבים על זיונים עם א', ב', ה' ו-ט', כשהוא בעצם עשה רק את ש' בנוכחות ר' ולא אכפת להם שמשפחת עופר מוציאה הודעה לקונית ומעצבנת יומיים אחרי ששלושה מעובדיהם מתו במפעלים שלהם.
זה הם!
זה לא אני, זה הם!

וזה לא אני, זאת את.
זאת את כי אני יודע שלא משנה מה אהיה או מה אעשה, את אף פעם לא תהיי קרובה מדי מכדי שיהיה לך אכפת.
כשהייתי עצוב ועלוב או שמח ופורח, את לא היית פה.
כשהייתי גיבור על או הנבל המרושע, את לא ידעת על זה בכלל.
כשהייתי המלך או ליצן החצר, זה בכלל לא עניין אותך.

כך או כך או כך, אני פשוט לא מצליח להתקרב כמו שאני חושב שאני צריך.
אני הראוי, ככה הם אומרים לי כולם.
אלה שמכירים אותי מפה, שראו את נפשי העירומה פעם אחר פעם,
ואלה שהחליפו איתי מילה במסדרון או בהתנחלות הדדית במשרד.
אני הראוי.
"היא" המפסידה.
כל "היא" שלא רצתה להפסיד, לא יכלה לקבל אותי, וכך חלפו השנים ואני מסתבך במקומות שאני לא רוצה, וכולם מבטיחים לי שאת מחכה שם. אבל איפה לעזאזל זה "שם"?

אז ביום חמישי הזה, אחרי שבוע סופר ארוך ומתיש, כשאני פה ותאי המוח שלי שותים מאי-טאי בחוף תאילנדי ומשתקמים לקראת השבוע הבא שיהיה בוודאי כמו השבוע הזה – בלעדייך,
אני לא רוצה להיות חכם. אני מעדיף להיות צודק.
הערב, לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון.