מילה ותמונה

חשבתי עלייך כשאמרתי את התפילות שלי.
ביקשתי שאלוהים יעניש אותך בי,
שיתאכזר אלייך, ומכל האנשים בעולם,
יגרום לך לרצות אותי.

שתסתכלי במראה ותחשבי שאני האיש
שיעשה אותך מאושרת
ואת לעולם לא תדעי שאת עושה טעות,
כי אני לא מספיק.
לא הייתי, לא אהיה. אני לא גם עכשיו.

אני לא מזיין כמו התייר ההולנדי שפגשת בגסטהאוס בתאילנד
ולא אקפוץ איתך ממטוס כמו ההוא מהצפון.
אני רק אכתוב לך פתק לשים לך על הכרית
ואשלח לך SMS שמספר שאני מת להגיע הביתה ולהניח עלייך ראש
ואגרום לך לחייך ולהרגיש שמצאת את האיש של חייך.

ואת תספרי לכולם שאת מאושרת,
וכולם יגידו לך שהעיניים שלך זוהרות מאז שאת איתי.
ואת תלכי לישון בלילה ותחלמי על ילדים רצים בגינה
וכלבים נובחים בגינה, ופרחים פורחים בגינה
ואותי שוכב על הדשא בגינה,  
מזמין אותך להשתזף איתי מהשמש שיורדת על הגינה.

ותתעוררי ותגלי סנדביץ' שהכנתי לך לפני שיצאתי לעבודה,
ומים לקפה שכבר חיממתי ופתק עם הבטחה
שאפצה בערב על הנשיקה שפספסת בבוקר.
ואת תריחי את הפתק, ויהיה לו הריח שלי
ומולקולות הריח יעלו במעלה אפך ויגרו את המוח שלך לחשוב
שאני האיש שאת רוצה להיות איתו כל חייך.

אני אשאר ער איתך כשיהיו לך נדודי שינה,
ואני לא אבקש שתקריבי את שנתך כשאני לא אוכל להירדם.
אני אלך איתך לאן שתרצי, וזה יהיה ממש בסדר אם לא יתחשק לך לבוא איתי.

את תסתכלי על התמונות שלנו ולא תראי את הלב המכוער שלי,
אלא את הפנים של האיש שאת בטוחה שאת אוהבת.
את לא תדעי לעולם שאת פה רק בגלל שרימיתי
והתפללתי לאלוהים וביקשתי ממנו להיות העונש שלך
על כל החטאים שעשית.

היא אמרה שאני מעצבן ואיך אני בכלל יכול לומר שאני אוהב אותך,
אם אני לא מקדיש 5 דקות מזמני כדי לספר לך את זה.
היא אמרה שזה גג 'הידלקות', כי כשאוהבים מישהו, נלחמים עליו.
ידעתי שהיא צודקת, אבל שגם אין סיכוי שאני אומר לך את זה עכשיו.

אחרי שהיא הלכה שמתי את אלביס קוסטלו בלופ,
ועברתי שורה שורה, וכמעט הכל שם כל כך מתאים.
כמעט.

רק החלק הכתוב, זה שלא נמצא בשיר שלי יש אומר הכל:
אני לא יכול לומר דבר חוץ מ'אני אוהב אותך'.
כל דבר אחר יהיה בזבוז של נשימה.

אבל אני רוצה אותך,
אלה הפרטים המטופשים ששוברים את לבי.
זה איך שאת מגלגלת את העיניים שלך והסיבה שאת מגלגלת אותן.
אני רוצה אותך,
הוא זרק איזו מחמאה מגוחכת לכיוון שלך.
אני רוצה אותך,
ואת היית טיפשה מספיק להאמין לו כשהוא אומר
'אני רוצה אותך'.
אני רוצה אותך,
האמת לא יכולה לפגוע בך, היא כמו החשכה -
בהתחלה זה מפחיד עד העצם, אבל עם הזמן רואים הכל ברור וחד.
אני רוצה אותך.
בואי, תפגעי בי, ואז ניתן לזה להיעלם.
אני רוצה אותך,
אני מפחד שאני לא יודע לאן זה לוקח אותי.
אני רוצה אותך.
אני לא מתבייש לומר שבכיתי עלייך.
אני רוצה אותך.
אני יכול להיות כל כך לא חשוב בשבילך.
אני רוצה אותך,
אף אחד שרוצה אותך לא יכול לרצות אותך יותר.
אני רוצה אותך,
בכל לילה שאני הולך לישון וכשאני מתעורר.
אני רוצה אותך.
אני רוצה אותך.
אני הולך לומר את זה עוד פעם אחת, עד שזה יחלחל.
אני יודע שאני הולך להרגיש ככה עד שתהרגי את זה.
אני רוצה אותך.
אני רוצה אותך.

ואני לא יכול לומר את זה טוב כמוהו, חזק כמוהו, עצוב כמוהו, אמיץ כמוהו.
ואני רוצה אותך לא פחות ממה שהוא רצה אותה, ואני יכול להגיד את זה יותר אמיתי ממנו.

אולי את אפילו קוראת את זה ועכשיו את גם יודעת את זה,
ואז היא כבר לא תוכל לומר שאני לא מסתכן בשביל להגיד לך את מה שיושב עליי הרבה הרבה יותר מדי זמן.

ואני שונא את זה,
את התחושה הזאת שאני הולך איתה לישון.
ואני שונא את זה,
כשאת באה אליי בחלומות.
ואני שונא את זה,
ש...
טוב, אני שונא הרבה דברים.
אחד פחות מכמה שאני רוצה אותך.

אז אתמול הלכתי לישון עם מועקה מעיקה בגרון.
נשכבתי במיטה וההדים של אלביס נתקעו לי בראש אחרי ששמעתי אותו כ"כ הרבה פעמים.
והתעוררתי בבוקר,
והתחושה לא השתנתה בהרבה.
ואני שונא את זה.

מדי פעם, אחת לכמה זמן,
עולה פה מסמך כזה ששם את כל יתר הדברים שקורים פה באור קצת אחר.
כאילו יש את החיים שלי ויש אותך.
וכשהאצבעות שלי מכות על המקלדת במקומות שיוצרים מסמך עלייך,
יתר החיים שלי הרבה פחות חשובים פתאום.
כשזה הפוך, אז הכל נעשה בצלך.
מה שהופך אותך לגדולה באופן שמפחיד אותי.

אולי זה הטעם של עוד שנשארתי איתו לפני שהסתלקת ממני.
אולי זה העובדה שאת האישה הכי יפה ששהיתי במחיצתה.
אולי זה בגלל המילים, המילים, המילים שלך. שיוצאות ברצף ואז מפסיקות. כמו מכונת ירייה. והיית טוענת מחדש ושופכת אותן שוב.
אולי זה בגלל שאנשים גדולים וצעקניים שלובשים חולצות ג'ינס מזכירים לי אותך.
אולי זה המקום הזה שבו הסתכלתי לתוך העיניים שלך, העיניים הגדולות שלך, וידעתי שאני כולי בחזקת עצמי לא יספיק לך.
כ"כ הרבה רצונות ושנאות לאורך כ"כ הרבה זמן עם כ"כ מעט בשר מאחוריהם, זה משהו שלא קרה לי מעולם ואין לי שום רמז שיתחיל להסביר לי למה זה קרה לי ולמה דווקא איתך.

אז אני מדלג הלאה ומנסה.
ויש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן נגמרות, אני בוכה עלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן סוערות, אני נסחף אלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן מתפוצצות, הן מתפוצצות עלייך.
יש תקופות שיש סערות חדשות וכשהן רוגעות, אני חוסה בצילך.

והן כולן עוברות וחולפות ועל כולן, כולן, כל אחת ואחת מהן,
הייתי מוותר בשביל עוד טיול רגלי של קצר ובהייה בשקנאי שלא ברור לו מה הוא עושה באמצע רעננה.

אולי כי מה שהיא אמרה לי אתמול, שאי אפשר להתחיל חדש לפני שגומרים ישן, נכון.
אבל זה נגמר ואני יודע את זה ואני ממש לא רוצה לשמוע את זה ממך. זה רק הלב שלי שלא מקבל את זה.

והיא צדקה.
לעולם לא אוכל להצדיק את הרגשות שלי, אלה שאני מסווה באומנות ביום יום, אם לא אצעק את הדברים ואקיא אותם החוצה ושכולם ידעו שאני רוצה אותך ואני שונא את זה.
ואני לא מתכוון להילחם עלייך, כי אני לא יכול להרשות לעצמי לילות עצובים, ימים מדכאים ובפנים ריק ושחור.
וכשאני כותב את השורות האלה, שומע את השירים האלה, חושב את המחשבות האלה,
אני כ"כ רוצה להילחם עלייך. אני כ"כ יודע שאעשה הכל.

אם יש משהו שעדיין מביא אותך לפה,
הרגל, המילים שלי או רוח קודש,
אז עכשיו את יודעת שאת לא סתם רגעים בזמן שלי שעברתי.
את רגעים שנשארו.
ואני רוצה אותך.
ואני שונא את זה.
ואני רוצה להילחם עלייך
אבל לא מסוגל למות בשדה הקרב הזה.

אחרי שהתברר שגם כרישת הקלפים האחרונה שיקרה,
גיליתי שמפות של מספרים מנבאות עתיד לא-בודד.

אני לא מאמין בנבואות, ואילו הייתה נבואה שכן הייתי מאמין לה זו הייתה ההיא מדצמבר 2012,
אבל זה מצחיק לראות איך זה השפיע עליי.

אותה אחת שניבאה לי במספרים (כן, כן, אני יודע שזאת לא נבואה, אבל זאת מילה הרבה יותר מעניינת מ'קריאה' או מה שזה לא יהיה...),
גילתה עליי דברים שלא גיליתי לה, ואני נותן לה על זה את הקרדיט ושולח לה את אהבתי על הנימה האופטימית והמחשבה בכלל, למרות שהיום הזדעזעתי לגלות שהיא לא מכירה את 'נרקוד נשכח' האגדי.

בכל מקרה, אותה מפת מספרים אומרת שאתחתן אי שם באוגוסט בעוד שנתיים.

ואני רוצה לשחק משחק.
אני רוצה להעמיד את כל המועמדות במעגל ואני אעמוד במרכז.
אני אעצום עיניים ואושיט את האצבע שלי קדימה.
אני אסתובב ואסתובב והרמקולים ינגנו
עד ששלמה ארצי יאמר:
"בודדת את נודדת" ואז אעצור.
"בלי להקה בלי עדר" ואפקח את העיניים.
"כמוני מפחדת" אתקרב אליה.
"להזדקן לבד בחדר" אטה מעט את ראשי ואשאל בלי מילים ורק אם חיוך מה היא חושבת על העניין.
היא תסכים כמובן ותתרגש מאוד ואת ההמשך הקיטשי להפליא אני נותן לכם להשלים לבד.

טוב, זה לא משחק טוב, כשאני חושב על זה,
אבל אני מנצח...

אני לא יכול שלא לחשוב אם זאת מישהי שאני כבר מכיר.
אני מסתכל על מישהי מסוימת ומאוד רוצה לשאול אותה "זאת את?" והיא כמובן לא תבין על מה אני מדבר ואני אחייך.
אני יכול לחשוב על כמה שאני לא רוצה שהן יהיו אותה אחת.
לא ברע, אני אוהב אותן, אחרת לא היו בחיי, אבל... לא אוהב בצורה הזאת או לא עד כדי כך אוהב.

אילו הייתה לי בחירה חופשית וידיעה שהבחירה שלי תתגשם,
הייתי עוזב הכל ומתרחק מפה, ובודק למי לבי באמת באמת שייך.
אולי זאת תהיה המיתית שאני עורג אליה כבר 17 שנה. אולי נורמה ג'ין שלפני יומיים כולנו הבנו שהיא עדיין במערכת. אולי מישהי מהעת החדשה. אולי מישהי שקוראת עכשיו את המילים האלה, אולי מישהי שפעם קראה פה וכבר לא.
אולי היא בכלל עוד לא נכנסה לחיי.
לא יודע.
אבל זה היה יכול להיות מעניין.

ואולי זה יהיה כמו תמיד.
אני אמצא אותה.
"בודדת את רוקדת,
שולטת בצעדייך,
לפתע את מועדת,
אני ניגש אלייך"
ואהיה זה שעוזר לקום ומחייך ומקשיב ומחבק ועושה את כל הדברים האלה שאני עושה.
ונתקרב והיא תתאהב בי כמו שאני מאוהב בה.

ואז לא נדבר יומיים-שלושה, מסיבה זו או אחרת, וכשנדבר היא תהיה קצת קרירה ופתאום אגלה ש
"המצלמה ננעלת
והצלם גונח
הוא יעשה לך ילד
אחר כך יתפכח"
ואולי היא תבוא אליי, כי אני אוהב אותה מספיק כדי לקבל אותה גם עם ילד של איש אחר ולבלוע את העלבון ההוא.
וייקח לי זמן לסלוח, אבל אסלח בסוף. כי היא תאהב אותי באמת הפעם. רק אותי.
ולפעמים קצת אחשוש ולפעמים לא אהיה לגמרי בטוח והיא תמיד תרגיע אותי ותאמר לי שזה בסדר ואאמין לה.
וזה לא תמיד יהיה קל.

אבל הסוף יהיה טוב.
הסוף יהיה:
"אני קרוב שוב אל הבית.
משמאל מטע זיתים.
אני ברגע של שתיקה
כותב ממך שירים.
את תרקדי בג'ינס שלך
אני על הספה אלמד -
*זה הנווד, ניצח כאן במלחמה"

(*תעבדו על זה עם הלחן, בסוף זה תופס)