מילה ותמונה

ניסיתי לכתוב משהו מיוחד, שיר או מכתב.

אבל נדמה לי שאת כל הדברים הטובים כבר אמרו,

ואת המשמעות כבר פיצחו.

ברדיו פרסומת מזעזעת ומביכה שגורמת לי לרצות לדפוק את הראש בקיר,

ובטלפון מישהו חופרת שגורמת לי לרצות לשים לה את הפרסומת המזעזעת כצליל המתנה.

אם אני סובל, אני לוקח את כולם איתי.

אבל הלך הרוח הזה לא טוב מספיק כדי שאכתוב משהו מיוחד, שיר או מכתב.

עצמתי עיניים ושרטטתי את הפנים שהיו אחראיות לכל מחשבה יצירתית שהייתה לי בימים האחרונים.

זה משהו בחיוך הרחב והשיער שנופל על הפנים.

היא סיפרה לי שיש לה נסיגת חניכיים ושרופא השיניים שלה נמצא בבניין שלי ממש.

אבל לא שכחה להזכיר את אביב.

תמיד יש אביב.

אחרי כל חורף יש אביב.

(ואלה מכם המכירים אותי מבינים את הדימוי המסתתר כאן)

אז גם זה לא ממש עוזר לי כדי שאוכל לכתוב משהו מיוחד, שיר או מכתב.

נזכרתי במילים האחרונות של ההיא ואת הבדיחה שסיפר לי ההוא.

בקטע המרגש שקראתי שם ובתגובה המוזרה שקיבלתי כאן (ומחקתי).

נזכרתי ונתחתי כי אני לא תמיד מצליח להבין איך מתוך כלום, מתוך שורה או מילה של שיר של מישהו אחר יוצאים דברים גדולים,

אבל מהחוויות שלי אני לא מצליח להביא שום דבר מיוחד, שיר או מכתב.

אז אני מנתח ובוחן וחוקר וחופר ונובר.

ועוד קצת.

וכלום.

חוויות שמורכבות מ-6 בינוניים, 5 יהלומים ואלוף עולם על הקווים והתכתבות מפוקפקת עם מישהי שכל ילדותינו הייתה מתחת לאף שלי ולא ידעתי את זה ועכשיו מאוחר מדי, אלה ממש לא חוויות שיעיפו אותי מעבר לגבולות היומיומי המוכר.

שום כאב לב, שום מושלמת שתשבור אותי ומעורערת שתגמור אותי.

שום אושר עילאי, שום מושלמת שתסחף אותי ותגרום לי להתאהב בה עד כלות שתגמור איתי.

בזבזתי את כל הקרדיט שהיה לי כאן עם די הרבה אנשים ואני מניח שעכשיו אני מכה על חטא.

לא תמיד באשמתי, אגב.

הבזבוזים.

יותר מדי פעמים המחירים שהציבו בפניי היו גבוהים מדי,

ואני, שופוהוליק מטורף של מילים זולות, מוכן לשלם.

הכל בשביל החוויה החדשה שתברא אותי מחדש

תוליד אותי

תטהר אותי

תסחוף אותי

תביית אותי

תריב איתי

תפגע בי

תפגע ממני

תסלח לי

תבקש שאשוב

תהיה שלי

ותהיה של אף אחד אחר אף פעם

ותוציא ממני את אותו משהו מיוחד, שיר או מכתב,

שאני כ"כ רוצה לכתוב עכשיו.

והשנים עוברות והחוויות מתמעטות,

והמילים מתחילות להיגמר.

אני תוהה כמה קיום יש למקום הזה כשאין מילים.

כמה אפשר לשאול איך ואיפה וכמה אפשר להעלות זכרונות של דברים שקרו לפני שנים.

היתכן שהיישות הזאת שאני מקיים כאן,

זאת שהיא ג'וני, זאת שהיא ג'ימי נעליים, זאת שהיא האני-שאתם-מכירים,

לא ראויה להתקיים?

כי אם אחרי שנתיים ושלושה רבעים וקצת יותר מ-300 פוסטים נגמרות לי המילים,

אז אולי אני לא עמוק או מעניין כמו שחשבתי מלכתחילה?

יש אנשים שמתקיימים פה שנים.

אני שורד ימים.

מעולם לא הייתי מהנשברים ופורשים. תמיד ידעתי לנשוך שפתיים ולהמשיך עד הסוף,

אבל כשאין סוף מוגדר וברור,

כשיש לי רק שאיפה אחת וגם אותה אני לא מצליח להביא, אז מה הטעם?

מה כבר ביקשתי?

חוויה אחת שתעזור לי לכתוב משהו מיוחד, שיר או מכתב.

זה באמת כ"כ מסובך?

פסנתר וכינור.

זה כל מה שג'וני היה צריך כדי להתאהב בה.

עלי שלכת אדמדמים על אבני רחוב פריזאיות,

אידית פיאף בגירסה המודרנית,

והפנים המושלמות שלה.

כוס קפה בשאנז אליזה,

טיול ברחובות שהוא רק קרא עליהם בספרים.

גארי מור שר עליהם עם גיטרה.

ג'וני היה צריך רק פסנתר וכינור.

הוא לא התארח בבית מלון אלא בביתה שלה.

הנוף שהשתקף היה כמעט לא הגיוני.

עם בקבוק יין ריק  ושאנסונים ברקע,

אהבה לא הייתה מעולם מעשה נכון כ"כ.

בבוקר ארוחת ערב מפוארת של אומלט-גבינה-ריבה וכוס קפה.

פרח על המגש.

הכסאות לבנים, הקירות לבנים, השטיח לבן, השמיים לבנים.

ג'וני הרגיש כמו בקטלוג.

פסנתר וכינור וג'וני מתאהב,

ואז השיר התחלף וגיטרה עצבנית צעקה על אלוהים.

 כל כך קל ללכת לאיבוד בתוך השירים.