מילה ותמונה

כתבתי שירים והרגשתי חשוב.

עם סיגריה ביד
וכוסית וויסקי ליד,
כתבתי שירים והרגשתי חשוב.

היא נכנסה אל החדר עם חלוק קצת פתוח וקצת שקוף.
מתחת לא לבשה דבר וגם לא ניסתה להסתיר את זה.
היא הניחה ידיים רכות על צווארי, ולרגע הרגשתי נופל.
ציפורניה חרשו ברכות בשערי, ולרגע הרגשתי נודד
בין עננים ושדות ירוקים וכל דימוי של גן עדן שיכולתי לעלות בדעתי.

לקחתי לי רגע להנות, ועוד רגע להישאר.
עצרתי אותה רק רגע אחד לפני שהייתי מתמכר.
"אני צריך לכתוב עכשיו, המילים מחכות לי".
ידיה ירדו מרום ראשי לכיוון ערפי נגעו בקצה גבי ועזבו.
היא נעלמה רק לרגע וחזרה עם מוזיקה.

לאט לאט פרמה את שרוך החלוק
ולאט לאט הזיזה את האגן.
שאפתי אוויר מלוא הריאות,
לגמתי מהוויסקי ועצרתי לראות.

המילים עצובות, אבל הקצב גורם לה לזוז.
פתאום היא עצרה,
יצאה וחזרה,
ומוזיקה אחרת התחילה להתנגן.

בלי לזוז המון, היא הלכה והחלוק גלש לרצפה.
עירומה ניצבה מעליי, ואני נזהר לא לגעת.
היא מתקרבת וטבורה מול אפי.
אני שואף אוויר מלוא הריאות,
וריח גופה מערפל חושיי מלהיות.

היא השעינה אותי לאחור, לגמרי חסר משקל.
התיישבה עליי ורכנה אליי לנשק.
דומם מעוצמתה,
המום מיופייה
ועצוב מעתידי,
אני רק עוצם עיניים ונכנע.

ידיי לצדי גופי, לא מעז לגעת.
יודע שכשאגע, לא אוכל לחזור עוד למילים שלי, שמחכות כ"כ לצאת.

והיא מלטפת את גופי, ומפתה,
ומפשילה מכנסיי ומכניסה,
ושדיה לפניי ועיניי עצומות והריח שלה ואדי הוויסקי מעבירים אותי על דעתי.

"תלחש לי" אמרה,
ואני יכול יכולתי רק לשתוק.
"תלחש לי" ביקשה,
ואני יכולתי רק להסתכל בעיניה.
"תלחש לי" התחננה,
ואני עצמתי עיניים, מתאפק לא להתפרק.

היא נשארה יושבת עליי גם אחרי שגמרנו.
נוטפת, מחבקת ומלטפת,
וידיי מלטפות את גבה וישבנה.

"תגיד לי" היא התחננה, ואני לא העזתי לדבר.
ידעתי מה רצתה לשמוע, ולגמרי הייתי מוכן להגיד,
אבל המילים שלי כמו כעסו עליי, מסרבות לצאת.

בבוקר למחרת, בחדר עם ריח סקס ושינה,
עם סיגריה ביד
וכוס קפה ליד,
גמרתי את השיר שהתחלתי לכתוב,
כמו מודה לראשונה באמת שניסיתי להסתיר כל הזמן.

"אהבתי כבר איננה,
 אהובתי עוד כאן,
 ואני אובד בין ללכת או לשוב,
 עבד למילים שמשאירות אותי חשוב".

כשהסתכלתי עליהן וחשבתי עלייך,
ידעתי שלמרות שיפות, יפות הן, לא את הן.
אז הזימה שטפה אבל הדופק לא הואץ והדם לא זרם,
והכי הרבה מבטים קיבל דווקא השעון שלי.

מפה לשם מצאתי את עצמי תקוע בפקק בלב איזו עיר,
מקשיב למילים של איזה שיר,
ויודע שצריך להודות שאי אפשר להאיץ מדי ולהיכנס בקיר שממול.

כשנכנסתי הביתה והדלקתי את האור,
ידעתי שאת מאירה בית אחר, הכל השתנה ברגע.

מיליון בנות יפות, יפות ואף אחת מהן היא לא את, אז הלכתי הביתה.
איש אחד שאולי תרצי שיהיה לך האיש האחד, ואני לא מצליח להאמין שזה יהיה אני.

אחרי החשש מגורל הכלב,
העצב על הכלב,
ההתאוששות מהטראומה,
פיצוי היתר,
האיזון שהגיע,
זה שלא ראיתי אותך שנים ולא הכרתי אותך באמת כל חיי,
זה שאת לא יודעת מי אני בכלל,
החגים,
סוכות,
סתם אמצע שבוע
או סיום הלימודים,
נגמרו לי כל התירוצים. נשארתי רק עם סיבה אחת יחידה – אני פשוט מאוד רוצה.
ואני יודע, אני יודע, שזה אף פעם לא מספיק.
אבל זה כל מה שנשאר לי עכשיו, אחרי שניסיתי לחפש כל תירוץ אפשרי.
אני פשוט מאוד מאוד רוצה להיות איתך כבר.
אולי זה ייכשל, אולי זה יצליח, אולי זה יעבור מהר ואני אתחרט והיוצרות התהפכו. אני לא יודע, אבל אין לי ספק שאני רוצה לנסות ולהיות שם, בחלל הזה שאת נמצאת בו לגמרי איתי ובשבילי.

הרבה יותר קל לי להאשים את כולם, את יודעת. זה הרבה יותר פשוט.
ניק הורנבי כתב משפט שהיה לי מאוד קל להזדהות איתו ב-"קדחת המגרש":
"לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון".
ואני חושב על זה, ואולי אני באמת גאון והם לא מבינים,
אולי אני באמת סופר מוכשר ולא סתם טכנוקרט מעולה במובן הכי רע של הביטוי הזה,
אולי הנושאים שבדמי והלהט שלי לדבר עליהם חושף אותם במערומיהם ומוכיח שהם, חסרי כל מצפון חברתי וסביבתי שלא מכירים את הצדיק בדורנו חיים אמסלם ולא שמעו על זה שבר-לב האשים את דנינו ויתר ניצבים על זיונים עם א', ב', ה' ו-ט', כשהוא בעצם עשה רק את ש' בנוכחות ר' ולא אכפת להם שמשפחת עופר מוציאה הודעה לקונית ומעצבנת יומיים אחרי ששלושה מעובדיהם מתו במפעלים שלהם.
זה הם!
זה לא אני, זה הם!

וזה לא אני, זאת את.
זאת את כי אני יודע שלא משנה מה אהיה או מה אעשה, את אף פעם לא תהיי קרובה מדי מכדי שיהיה לך אכפת.
כשהייתי עצוב ועלוב או שמח ופורח, את לא היית פה.
כשהייתי גיבור על או הנבל המרושע, את לא ידעת על זה בכלל.
כשהייתי המלך או ליצן החצר, זה בכלל לא עניין אותך.

כך או כך או כך, אני פשוט לא מצליח להתקרב כמו שאני חושב שאני צריך.
אני הראוי, ככה הם אומרים לי כולם.
אלה שמכירים אותי מפה, שראו את נפשי העירומה פעם אחר פעם,
ואלה שהחליפו איתי מילה במסדרון או בהתנחלות הדדית במשרד.
אני הראוי.
"היא" המפסידה.
כל "היא" שלא רצתה להפסיד, לא יכלה לקבל אותי, וכך חלפו השנים ואני מסתבך במקומות שאני לא רוצה, וכולם מבטיחים לי שאת מחכה שם. אבל איפה לעזאזל זה "שם"?

אז ביום חמישי הזה, אחרי שבוע סופר ארוך ומתיש, כשאני פה ותאי המוח שלי שותים מאי-טאי בחוף תאילנדי ומשתקמים לקראת השבוע הבא שיהיה בוודאי כמו השבוע הזה – בלעדייך,
אני לא רוצה להיות חכם. אני מעדיף להיות צודק.
הערב, לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון.