אחת המגיבות שאלה אותי לא מזמן אם אני מאמין באלוהים.
אני חושב שאני יודע את התשובה.
בהתחשב בזה שאין לי ספק שהדת היא המצאה של כמה הזויים, שמשה לא חצה את ים סוף, שישו לא הלך על המים ושמוחמד לא עלה השמיימה, אז גם אני המצאתי את אלוהים שלי.
אני רואה אותו כמו שאני מבין אותו ומקבל אותו כמו שאני חושב שהוא ראוי..
הוא גדול ואול-מייטי, אין ספק. אבל האם הוא טוב? אני לא מוכן לחתום על זה.
אלוהים טוב לא היה מבדיל בין ילדיו, שכביכול "ברא בצלמו". איזה מין אבא זה שאומר שמכל ילדיו, הוא בוחר אחד, די דפוק ומרושע, אם יורשה לי, והופך אותו לבן הנבחר?
אלוהים אמור לאהוב את הילדים באפריקה, את הילדים הצ'צ'נים, את הילדים הסינים.
אלוהים טוב לא היה שולח את הבן שלו לטבח הנאצי. אין אבא שהיה שולח את בנו לתוך לוע של מפלצת.
אפילו אברהם אבינו לא עקד את יצחק בסופו של דבר, בגלל אותו אלוהים ממש.
אלוהים, לו היה קיים בפורמט הדתי שלו, לא היה יכול לעולם להיות אלוהים מוצלח כ"כ. כל הצדיקים הגמורים האלה שחיו חיי דלות ועוני. איפה הגמול? למה הגמול הוא רק בעולם הבא? למה לגזור על אדם 70 שנים של סבל, רק בשם האמונה?
אלוהים טוב היה גומל חסדים למוקיריו. הוא היה מכניס בהם בינה ודעת. במקום שנאה עיוורת לכל מה ששונה מהם (גויים, הומוסקסואלים, חילוניים), הוא היה נוטה בהם אהבה עיוורת לכל יצור חי.
אלוהים שלי הוא מוזר.
הוא עוזר לי לפעמים ואני מדבר איתו כמעט כל יום.
הוא יודע שלפעמים אני כועס עליו. אני מאשים אותו בהרבה דברים שגורמים לו להסמיק.
אני לא מקבל את הסברה שבגלל שהוא אלוהים, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.
אם הרמטכ"ל היה עושה מה שהוא רוצה, אז הצבא שלנו היה מובס בכל קרב. להיות אלוהים אומר לקחת אחריות על מעשיך ולשמור במיליארדי עיניים על הילדים שלך.
זה אומר להרשות להם לחשוב לבד ולא דרך כל מיני סוחרי דת לובשי שמלות, מכל הדתות.
(אגב, אתם יודעים למה כשהאפיפיור היה פה הוא לא נפגש עם הרב עובדיה? פחדו שהם יבואו עם אותה שמלה... נו, זה מצחיק).
זה אומר לפקח ולהעניש את החוטאים בשמו.
זה אומר לא לשלוח אותי לגיהנום על זה שבחרתי לחשוב לבד ולקחת אחריות על אמונתי.
אלוהים שלי אשם בשואה, והוא אשם בטבח הרוסי בצ'צ'ניה והוא אשם ברעב באפריקה, במלחמת הבלקן, ובדיכוי בצפון קוריאה ולמלחמות הסמים במקסיקו ולק.ק.ק. ולבני אהרון ולאל-קעידה ולכל אירגון טרור זה או אחר עלי אדמות.
הוא אשם מוחלט בזה שברהט שורפים כלבים. הוא אשם לגמרי בכל כלב או חתול שאיזה ילד מקולל תולש לו אוזן או זנב, בשם הכיף.
הוא אשם שיש אנשים עם יצר רע מוחלט.
אלוהים שלי אשם שנפלו מגדלי התאומים ושצונמי חיסל אלפי אלפי בני אדם בתאילנד.
הוא אשם ברעידות אדמה בטורקיה ואיראן והתפרצות הר געש באיטליה.
הוא אשם בכל ילד רעב, בכל אונס, בכל רצח, בכל עושק, בכל גניבה מכל סוג, בכל רע ועוול שנעשה בעולמו שלו, הוא אשם.
הוא אשם שהוא שותק כל השנים האלה שמיליארדי בני אדם לאורך הקיום הדתי התפללו אליו וחיכו לו, והוא לא בא.
הוא אשם שאני מפקפק בקיום שלו.
אולי אני לא "מאמין" אמיתי אם אני מפקפק בקיום שלו, אבל ברמה מסוימת אין לי ספק שהוא קיים ובגלל זה הוא אשם. כי אין לי ספק אבל אני לא בטוח (זה נשמע דבילי, אבל זה עושה לי שכל).
הוא גם זכאי.
על כל שיר שנכתב (מאיה בוסקילה? בחייך, אלוהים. כמעט כל שיר, בוא נתפשר), על כל ילד שמחייך וכל תינוק שנולד.
כל גור חתולים מגיע עם תו תקן של אלוהים.
הוא זכאי על נופים נהדרים בקנקון וזה שנתן בבני אדם השראה להמצאות כמו פורס הלחם, הגלגל וישראבלוג.
הוא זכאי בזה שלמרות שאני חרא של בן, הוא נתן לי הורים שלא מוותרים עליי.
הוא זכאי על זה שאתמול לא הייתי לבד אלא אם אדם שאוהב אותי באמת ובתמים. אני והוא יודעים שזה לא בגללי.
הוא זכאי על זה שהוא לימד אותי דרך דבר פשוט כמו כדורגל, מה זאת מחוייבות.
הוא הרי היה יכול לתת לי סרטן ולומר לי "לך תתמודד". אבל הוא אמר לי "אתה לא בשל. קח תשחק עם זה".
הוא זכאי על ג' ועל ויקטוריה ועל בר.
הוא זכאי כי הוא הציל את הכלב שלי ממוות ודאי.
הוא זכאי כי הוא שומר על אבא שלי ואמא שלי ובדרך נס, אחי עוד לא הלך לאיבוד באמצע המדבר (הוא קצת... מיוחד).
הוא זכאי על שדות פורחים ועצים שנותנים פרי.
הוא הכי זכאי על זה שנתן לנו את התבונה להרהר בקיומו.
כל תורת האבולוציה, כל העניין הזה של המפץ הגדול והיקום המתפתח במשך מיליארדי שנים לעומת הקיום האלוהי בן אלפי שנים בלבד.
זה גאוני.
מי שמאמין בו דרך זה, מאמין בו דרך הכל.
הכל נראה הגיוני, הכל תלוי במוח שקולט את המידע.
מאובנים מול הוכחות ארכיאולוגיות לסיפורי התנ"ך.
התפתחות אבולציונית מול אלוהים שבורא הכל בהבל פה.
זה נהדר, זה מאתגר, זה גורם לך לחשוב ולתהות,
וזה אותו אלוהים שנתן בנו את הבינה לזה, שכל סוחרי הדת אוסרים עלינו להשתמש בה.
זה אבסורד, בגלל זה הם כ"כ בזויים בעיניי.
הם לוקחים מילדיהם את האפשרות לחשוב, לתהות ולבחור בעצמם אם אלוהים שלהם קיים או לא.
אלוהים שלי קיים,
אבל הוא לא אלוהים רגיל.
הוא יישות על שאחראית על הכל, אבל באותה מידה אשמה.
הוא כמו סופר-אדם שכזה, שעושה דברים מדהימים, אבל גם אחראי לדברים נוראיים.
אם הוא היה רק טוב, הוא לא יכל להיות מושלם, והרי אלוהים חייב להיות מושלם.
אז הוא טוב ובאותה מידה הוא רע. הוא צודק והוא טועה, ואנחנו עבורו כמו משחק, ולפעמים אתה מפסיד במשחק.
והוא יודע את זה.
כשאני אמות, אלוהים שלי ימות איתי,
בדיוק כמו שכשהשמש תמות, כל האלוהימים האחרים ימותו איתה, כי אם אין אנשים, אין אלוהים.
אלוהים שלי הוא שלי בגלל שאני חושב שלכל איש צריך להיות האלוהים שלו.
הבחירה שלו לבחור בו.
כל עם בטוח שלכל יתר העמים אין זכות קיום, בשם אותו אלוהים, היש דבילי מזה?
אלוהים שלי לא מפלה בין ילדיו.
על כולם הוא שומר, ואם הוא מעלים עין אז נרצחים 10 מיליון רוסים על ידי סטאלין ו-6 מיליון יהודים על ידי היטלר ועוד מאות אלפים על ידי הקמר-רוז'.
ואם הוא שם לב, אז צ'אוצ'סקו נורה ומת. והיטלר מפסיד במלחמה. ושייח' יאסין חוטף טיל על הכסא.
כשהוא שם לב ואכפת לו, הוא דואג שגם יהיה צדק.
חבל שאלוהים שלי קצת אפאטי לעולם שלו רוב הזמן.
אז אם אלוהים קיים?
כן.
אבל אני לא צריך לשים כיפה ולומר 'אמן' בשמו והוא בשום פנים ואופן לא דתי.
אני צריך לדבר איתו מתוך הלב.
כי אלוהים שלי יודע שאני לא צריך סימבולים בשביל לדבר איתו.
אני בן שלו, ואבא תמיד מוכן להקשיב לבן שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
