מילה ותמונה

שר שירים ומספר סיפורים נפגשו בביתו של הוזה הזיות.
הם עשו סמים ושתו אלכוהול ויצרו עולם חדש ושלם.
אנשים רגילים הפכו לענקים, דברים רגילים קיבלו משמעות.
על כל שורה לבנה שהסניפו, הקיאו שורה של אותיות בדיו שחורה.
על כל שוט של שיכר, כתבו שורה אחרונה בבית של שיר.

שר שירים ומספר סיפורים נפגשו בביתו של חולם חלומות.
הם עלו על פיג'מה והתכסו היטב, המזרן הרך הרגיש כמו רחם של אמא.
אנשים ששכחו הופיעו פתאום, דברים שלא ידעו על עצמם התגלו.
על כל חלום מתחלף כתבו שורה, על סיוט מעורר החליפו עמוד.

שר שירים ומספר סיפורים נפגשו בביתו של אוהב אהבות.
הם התנשקו ברכות וליטפו בעדינות והתמכרו לתחושות המוכרות.
אנשים יפים ונשים יפות באורגיה של מילים וצלילים.
כל התפוצצות מעלפת בתוך פתח גופה נכתבה בשורה ביד שרועדת,
כל נגיעת שפתיים מאלפת על כתר המלוכה נכתבה בשורה עם נשימה נעתקת.

שר שירים ומספר סיפורים נפגשו בביתו של נלחם מלחמות.
הם ירו ודקרו, סכינים בין השיניים וציפורניים מחודדות,
אנשים זרים הדליקו פראנויות, אנשים זרים העירו פחדים.
על כל מילה לא במקום הם בעטו שיר מחאה,
על כל נגיעה לא הולמת הם כתבו מניפסט למלחמה.

שר שירים ומספר סיפורים גמרו לילה של מסעות וחזרו הביתה.
בליל של מילים שלא נפגשו אף פעם הולידו משפטים שלא שינו אף עולם.
הם הלכו לישון טעונים ומרוקנים, מאושרים ומדוכאים,
עם מחברת עמוסת קטעים לא ברורים,
ושקט.

בביתו של כותב מכתבים אחד יש קופסא של כל המילים שלהם.
הוא ניסה פעם לכתוב מהם מכתב,
אבל באומנות ובמיומנות הוא חיבר את כל המילים
הפוך.

נוסע, נוסע.
המוזיקה הכי טובה שחיברתי לי אי פעם והציפייה הכי גדולה שציפיתי לי אי פעם התערבבו עם הפחד הכי גדול שהיה לי אי פעם, והכריחו אותי ללחוץ את דוושת הגז. אולי כדי לקרב את הקץ. אולי כי השרירים פשוט מחוץ לשליטתי.

פנים אל מול פנים.
הכבישים המובילים צפונה מוכרים לי עד גבול מסוים. אח"כ הדבר היחיד ששומר אותי בטוח זאת המחשבה על הרגע בו אגיע מחוץ לשערייך. זה מסיח את הדעת מהעובדה שאין לי מושג איפה אני נמצא.

ובינתיים.
הדרך ממשיכה גם אחרי הגבול שאני מכיר, ואני חושש. חלק מהגוף קפוץ ומכווץ ממתח הנסיעה אל הלא נודע שאת.

ועד אז.
באיזור הבטוח שלי, בין בת ים לתל אביב, אני עוד שר עם הרדיו שירים עמוסי רגש. דבר לא מפריע לי עדיין.

מתרחק ומתקרב.
באיזשהו מקום על כביש 2, כשהגוף מתקרב, הנפש שלי מתרחקת. פתאום מכה בי ההכרה שעוד קצת, ממש עוד טיפה, אני כבר לא אהיה רחוק משום בחינה.

חילוץ פקק.
תאונה קטנה נותנת לי אפשרות גדולה לקחת אוויר. בקטע כביש שמעולם לא נסעתי בו על פחות מ-120, אני גולש עכשיו ושואף אוויר. מביט מהצד, מוודא שכולם בסדר וזה רק טמבון שנפל, לפני שאני אומר 'תודה לאל' על כמה שניות לסדר את הנשימה.

משא ומתן.
ביני לביני, אני משכנע את עצמי שהימים האחרונים הם רק אשליה רעה. השתיקות הארוכות בין המילים הקצרות, הן בכלל לא קשורות אליי. אני רצוי. אני רצוי. אני רצוי. זה רק עיכוב. בתמורה לשכנוע שלי אני נותן לי לשיר ברוגע עוד חצי שיר של מאיר אריאל.

צליל וטעם.
רמזור ראשון אחרי דקות ארוכות. זה אומר שזה כבר קרוב. אולי. אני לא באמת יודע. אצלי בראש, הצליל של קולך, זה שלאחרונה היה צרוד, וטעמך, זה שלאחרונה היה כתוב, כבר ממש ממש קרובים.

שתיקה.
אבל עם ההתרגשות, היה גם פחד. הרגשתי את הרעד בבטן שלי כשנזכרתי בכל הנפנופים האחרונים ולא כ"כ הבנתי מה אני עושה פה. את רוצה אותי פה או לא? ואם כן, אז למה בשתיקות שכאלה?

חרדות.
תמיד יש את החשש הזה. פעם אחת משביל גישה שלא מצאתי יצאה דמוית מלאך ששברה לי את הלב, וזאת לא תקופה טובה לשברון לב חדש. אולי צריך לפרסס ולהדרים. אולי... ואולי לא תשברי לי את הלב.

אש.
mr. safety שכמותי, נזהר תמיד ממקומות מסוכנים מדי. מאתגרים שאני לא בטוח לגביהם, מאנשים מסוימים, ממקומות חשוכים מדי. והנה אש אחת שאני קופץ ראש לתוכה, ועל הזין הכל. אמות בכל מקרה. לפחות אוכל לספר שהעזתי.

איש שרצית.
ואני לא יודע אם אוכל להיות. אולי תמיד אהיה הלוזר שהופך לחברה טובה. ואולי, אולי, אולי, אולי זה אני. אני מנסה לשכנע את עצמי שהפעם זאת הפעם האחת שבה צריך לקרות. רק את זה אני מבקש, ואני אדאג לשאר.

מסננת.
הלב שלי מחורר מרמזים סותרים ומשפטים שאני לא מבין. כשאני איתך, ההגנות שלי יורדות, וכשאת יורה, לפעמים אלה כדורים שחודרים.

מסננת 2.
כבר כמה ימים של שתיקה פה והודעות הרגעה מינוריות שם. אני לוקח הכל, זורק לקערה, מערבב ומקבל עיסה שמוציאה אותי קטן, בכל דרך שלא מסתכלים על זה. אבל אמרו לי להילחם, אז אני מנסה לזרוק שיר שמח בפנים. אולי זה יתפח קצת.

משחק מסוכן.
המשאות הכבדים של השבוע האחרון – העבודה הקשה ונדודי השינה גרמו לי לעשות החלטות מוזרות שאולי מתנקמות בי ואולי לא. אני מצטער על כולן. הרי אחת כזאת מוציאה אותי אויב רק בגלל שהעזתי לשלוף את אקדח הצעצוע שלי.

תרגיע.
אחרייך, גם מיקה אומר שאני צריך להירגע ולקחת את זה בקלות. אם הייתי יודע מה זה, אולי היה לי קל יותר. אבל אני מפחד ומבועת ומשחק באש. נכון שאמרתי שאני לא מפחד למות בחומך, אבל אני לא רוצה למות. לא עכשיו, לא אף פעם.

מיקה.
יש אנשים שמזיזים לי את הבטן ויש אנשים שמזיזים לי את הלב ויש שירים שגורמים לי לזוז, כמעט לרקוד. זה קשה בשבילי כמעט כמו להצטלם. כשעברתי ליד המראה חייכתי אליה, כי התמודדתי. כשחזרתי וחלפתי על פניה שוב, ניפצתי אותה. אני מפחד שהבבואה שבה היא אולי אחת הסיבות שבגללן את לא פה.

אחות של מיקה.
אנשים שפעם היו כמוך הפכו להיות חברים טובים. אנשים אהובים כ"כ. אבל את לא יכולה להיות כמוהם. אני לא רוצה שתהיי כמוהם. אני רוצה לספר להם עלייך. לגרום להם לשמוח בשבילי עלייך.

רשמיות.
השבוע החורף תפס פיקוד. חילופי המשמרות התבצעו. אבל הוא עוד חלוד, רואים את זה. כשיבוא לעשות פה סדר ולשטוף את המדרכות ואת המכוניות ואת החלונות ואת הלבבות, אדע אם את קעקוע צרוב בי או ציור של לב על חלון שלא עבר שטיפה הרבה זמן.

ליאונה לואיס.
אנשים לא צפויים משאירים לפעמים חותמות לא צפויות, ואנשים אומרים לפעמים דברים שהופכים לקטץ' פרייזס שנשארים שנים, כמו המילים הראשונות שלך אליי. כמו שפליטת ריאליטי אחת מבטיחה לי כבר שנתיים שזה ישתפר עם הזמן, ולמרות שזה לא השתפר, אני משום מה ממשיך להאמין לה.

מטבעות.
יש לי מטבע של שנקל בכיס של הג'ינס שלבשתי אתמול. כשקראתי את ההודעה של אתמול בלילה הייתי נותן לך אותם בשביל שתסכימי לשמוע את המחשבות שלי באותו רגע. penny for your thoughts, שנקל תמורת שלי. הן פשוט קצת פחות חשובות.

מצלמה.
כרטיסי זיכרון, סוללות, מטענים, קוראי כרטיסים זרוקים על יד כוס קפה ריקה ושפרפרת של קרם ידיים שמציל אותי מפגעי מזג האוויר, ואני תוהה אם יש מצלמה שמצלמת רק צבעים, לא דמויות ומעניין מה הצבע שלי עכשיו.

כעס.
הוא בא לבקר פה פעם. נזכרתי בזה אחרי שדיברנו. הלכתי לבקר אצלו. אני לא יודע איפה הוא היה בשלושת הימים האחרונים. אם הוא היה שם, אז שיקרת לי כי אמרת שלא היה זמן. אם הוא הסיבה שלא היה זמן, אז פשוט תפטרי ממני.

ביג לובובסקי.
אחרי ארוחת ערב שכנראה אוותר עליה, כנראה אפעיל את ה-DVD, אסתכל על ה'דוד' ואתהה איך הופכים להיות איש כזה שלא אכפת לו יותר מדי משום דבר. בלי לקחת כל דבר עמוק מדי לבטן, בלי להשאיר את הלב בחוץ כך שכל אחד יכול לבוא ולגעת כאילו הוא היה מר-גמיש זנותי שכזה.

קיצוניות.
תנודות בין שמחה לחרדה, בין שיר שמח מדי לשיר עצוב מדי, ששניהם לא משקפים את מה שאני מרגיש כרגע, מבלבלים אותי מחד ומזינים אותי מנגד, ועכשיו אני בשלב של לזרוק זין ואחרי שתגמר הפיסקה אהיה בשלב ההתנצלות החתלתולית, וזה הכל קורה כי אני פשוט לא יודע כלום!!

ציור.
על הקיר שלי שתי תמונות שאני ציירתי בתקופת הלימודים שלי. מחורבנות מכל בחינה שהיא, אבל נותנות צבע לקיר, וכשנכנסתי לכאן לראשונה, היה חשוב לי שלא יהיה לבן מדי. היו תקופות שהייתי מכניס לחיי אנשים כדי שלא אהיה בודד מדי. עכשיו אני לא לבד ולא בודד ועדיין חסר לי משהו.

לא רוצה לתת לפגוע בי.
רגיש מדי זה רע. פתוח מדי זה רע. מקשיב מדי זה רע. מדבר מדי זה רע. סגור מדי זה רע. שקט מדי זה רע. רועש מדי זה רע. אין לי דרך להגיע אלייך אם את חושבת שאני מדי זה רע.

ללכת.
אני יכול להיות מלך העולם עבור אנשים ומלך הביבים עבור אנשים אחרים. שלא כמו כל האנשים, אני עדיין לא יודע אם אני נועדתי למלוך או להימלך. לפעמים אני יודע שאני יכול לשלוט הכי טוב בעולם שלי. לפעמים אני מבין שתקופת המלוכה שלי הסתיימה, ואני אורז תיק קטן ומסתלק.

שלטים.
לא הצלחתי לאחד בין השלט של הטלוויזיה לשלט של הכבלים. אחד להגביר, אחד לעבור ערוץ. אף אחד מהם לא ממלא את הצורך האמיתי השלם שלי עם הטלוויזיה המזוינת שלי. לא הצלחתי לאחד בין הראש ללב. אחד החליט להילחם עלייך, אחד רוצה להילחם עלייך. אמור להיות פשוט, רק שהבטן אומרת דברים אחרים לגמרי כרגע.

מדבקות בחיתוך אותיות.
על דלת החנות, ממש מתחת לגלריה, במדבקות החדשות שעשינו לכבוד הגברת מיאו-מיאו, התקלפה האות w. בהתחלה היא נראתה כמו v, אבל אח"כ גם היא קצת השתנתה ונראתה כמו L. זה סתם נראה לי סמלי איך ניצחון הופך להכרזה על ניצחון ונגמר בתבוסה. הדפוס סידר את זה, אבל איך אני יכול לסדר?

רצונות.
המחשבות שמתחלפות לא משנות את העובדה שאני שולח תדירות מבט לכיוון הסלולרי שלי. מחכה שהאור יידלק והוא יצפצף ויגיד לי שלא עשיתי טעות גדולה מדי.

תשובות.
את התהיות שלי אני שומר לעצמי, כי אני יודע שלשאלות יהיה מחיר כבד מדי. אני נוסע נוסע צפונה מכאן ואני לא יודע מי או מה מחכה לי שם. ממלכה או עוד שברון לב לאוסף.

כרישת קלפים אחת, אמרה "נפתח לך גורל,
נמצא לך מישהו חדש"
ואת לחשת שם את שמי
וראית שם פניי,
והייתי החדש שרצית.

את סופרת דמעות (או עצבים פקועים) על איש אחר ולא שוכחת לחייך לעברי, כדי שלא אשכח אותך עד שתפסיקי לספור.
ואת לא יודעת שאני לא שוכח אותך, כי את האדם שהכי נעים לי לזכור כרגע.
אל תשכחי את זה לרגע.

זה היה ממש ממש מזמן מאז שמישהו ראה בי עתיד.
זה היה לילה ממש ממש ארוך עד שהיא הבינה שאני הווה נחמד, אבל מחר דפוק לגמרי.
זה היה ממש ממש נכון, בסופו של דבר.
זה היה ממש ממש עצוב לכבס את הסדינים מהזיעה שלנו מהבוקר שלמחרת ולהיפרד מטיפות אחרונות שנשארו לי ממנה.
זה היה ממש ממש לא חשוב יום אחד, כשהיא באה בצהריים חמים כדי לבלגן לי שוב את הסדינים.
זה היה ממש ממש מזמן, ואפילו את טעם אהבתה אני לא זוכר עוד.

ואת כותבת על מעשה אהבתך,
ואני מכל המרחקים - השנים, המקום והזמן, מנסה להגיע כמה שיותר קרוב.
אבל ילד בעינייך.
כ"כ ילד, ואת אוהבת אותי, אבל כמו שאוהבים ילד, בן טיפוחים.
לא כמו שאישה אוהבת איש.

ואני לא ילד.
אני מתנהג ככה לפעמים כשאני איתך, אבל זה רק כי את קצת מלחיצה אותי.
את כל כך... את, ואני לא רגיל ולא יודע ולא מכיר.

ואולי הגיע הזמן.
בין רסיסים של לב שבור שאני צריך כבר לטאטא, לאנשים שהכי טובים לי כחברים, אני צריך להפעיל מבערים ולעשות את הסלאלום האגדי שלי גם בדרך אלייך.
כשהייתי ילד, אבל באמת ילד, לא הייתה הגנה שעמדה בפני הסלאלום הזה שלי,
ואולי אין לי כדור שדבוק לרגל ואני מניח שאני קצת פחות מהיר עכשיו, אבל יש לי את הטכניקה לעבור את כל מגיני ליבך ולהבקיע כל שערייך – נפשך, לבך וגופך.

והנה הילד שבי, זה שחולם כל הזמן, מתעורר ומתלהב נוכח האפשרות לעמוד מולך,
ולשורר לך שורה עם מילים שמעולם לא חשבתי שאפשר לחבר,
ולהסיט את שיערך, אבל רק מעט, כדי שיגלה לי את הלחי שבה אנשק לראשונה.
ואנשק בה לאט, ובעדינות. ברוך מרגיז, כמעט.
ואשאר שם עוד שנייה אחת לפני שאתרחק.
וכשאתרחק,
אראה שאת עוצמת עיניים, וארגיש ציפורנייך ננעצות בכף ידי השנייה.
ואדע, הו אדע -
הבקעתי שערי נפשך.
ואח"כ נסעד, ואטעם משהו מיוחד שהוא רק שלך,
ויהיה לי חריף, יהיה לי חמוץ, יהיה לי מתוק,
ופניי יתעוותו, ואת תצחקי, ואבטיח נקמה בקול כאילו-כועס ואת תחבקי אותי,
כי זה יהיה הרגע בו אבקיע לבך.
ואת תקחי אותי לספתך, ותושיבי אותי על ספתך,
ואת תשבי עליי.
ואת תובילי את הדרך,
כי אני אפר לרגלייך, ואת יודעת אותה טוב ממני,
וכשתלמדי אותי לגעת בך כמו שאת רוצה,
ותחתונייך יזלגו על הרצפה ואני אשכון בך,
הו אז אבקיע שערי גופך
ואנצח בך.

והילד שאני אהיה לך לאיש, אפילו רק ללילה,
ואם לא אהיה לך איש העתיד של מחר, אהיה האיש היחיד שתרצי לראות בעתיד של עוד שעה.
ולא יהיה מקום אחר או זמן אחר שתרצי להיות בו.
רק איתי, מעליי, מתחתיי וסביבי.

וכשאצא מביתך ואראה חבילת קלפים זרוקה על השידה,
אתהה על כשפים ומכשפות וכרישת קלפים אחת
שפתחה לך גורל ומצאה לך מישהו חדש,
ואת צעקת שם את שמי,
כששרטת את פניי,
כשהייתי בשבילך כל מה שרצית.