מילה ותמונה

אחרי החשש מגורל הכלב,
העצב על הכלב,
ההתאוששות מהטראומה,
פיצוי היתר,
האיזון שהגיע,
זה שלא ראיתי אותך שנים ולא הכרתי אותך באמת כל חיי,
זה שאת לא יודעת מי אני בכלל,
החגים,
סוכות,
סתם אמצע שבוע
או סיום הלימודים,
נגמרו לי כל התירוצים. נשארתי רק עם סיבה אחת יחידה – אני פשוט מאוד רוצה.
ואני יודע, אני יודע, שזה אף פעם לא מספיק.
אבל זה כל מה שנשאר לי עכשיו, אחרי שניסיתי לחפש כל תירוץ אפשרי.
אני פשוט מאוד מאוד רוצה להיות איתך כבר.
אולי זה ייכשל, אולי זה יצליח, אולי זה יעבור מהר ואני אתחרט והיוצרות התהפכו. אני לא יודע, אבל אין לי ספק שאני רוצה לנסות ולהיות שם, בחלל הזה שאת נמצאת בו לגמרי איתי ובשבילי.

הרבה יותר קל לי להאשים את כולם, את יודעת. זה הרבה יותר פשוט.
ניק הורנבי כתב משפט שהיה לי מאוד קל להזדהות איתו ב-"קדחת המגרש":
"לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון".
ואני חושב על זה, ואולי אני באמת גאון והם לא מבינים,
אולי אני באמת סופר מוכשר ולא סתם טכנוקרט מעולה במובן הכי רע של הביטוי הזה,
אולי הנושאים שבדמי והלהט שלי לדבר עליהם חושף אותם במערומיהם ומוכיח שהם, חסרי כל מצפון חברתי וסביבתי שלא מכירים את הצדיק בדורנו חיים אמסלם ולא שמעו על זה שבר-לב האשים את דנינו ויתר ניצבים על זיונים עם א', ב', ה' ו-ט', כשהוא בעצם עשה רק את ש' בנוכחות ר' ולא אכפת להם שמשפחת עופר מוציאה הודעה לקונית ומעצבנת יומיים אחרי ששלושה מעובדיהם מתו במפעלים שלהם.
זה הם!
זה לא אני, זה הם!

וזה לא אני, זאת את.
זאת את כי אני יודע שלא משנה מה אהיה או מה אעשה, את אף פעם לא תהיי קרובה מדי מכדי שיהיה לך אכפת.
כשהייתי עצוב ועלוב או שמח ופורח, את לא היית פה.
כשהייתי גיבור על או הנבל המרושע, את לא ידעת על זה בכלל.
כשהייתי המלך או ליצן החצר, זה בכלל לא עניין אותך.

כך או כך או כך, אני פשוט לא מצליח להתקרב כמו שאני חושב שאני צריך.
אני הראוי, ככה הם אומרים לי כולם.
אלה שמכירים אותי מפה, שראו את נפשי העירומה פעם אחר פעם,
ואלה שהחליפו איתי מילה במסדרון או בהתנחלות הדדית במשרד.
אני הראוי.
"היא" המפסידה.
כל "היא" שלא רצתה להפסיד, לא יכלה לקבל אותי, וכך חלפו השנים ואני מסתבך במקומות שאני לא רוצה, וכולם מבטיחים לי שאת מחכה שם. אבל איפה לעזאזל זה "שם"?

אז ביום חמישי הזה, אחרי שבוע סופר ארוך ומתיש, כשאני פה ותאי המוח שלי שותים מאי-טאי בחוף תאילנדי ומשתקמים לקראת השבוע הבא שיהיה בוודאי כמו השבוע הזה – בלעדייך,
אני לא רוצה להיות חכם. אני מעדיף להיות צודק.
הערב, לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון.

במיומנות של לוליין, הלכתי על הקו הצר של בין לאהוב אותך ללשנוא אותך.
במיומנות של בולע חרבות, הצלחתי לבלוע כל מועקה וכל עלבון שגרמת להם.

הזמן והשתיקות זרקו לי רמזים לגבי המקומות שבהם את יכולה להיות עכשיו.
מציגה מיומנות של בולעת (חרבות) וגמישות של נערת גומי, לשריריו המנופחים של איש אחד שהוא לא אני.

ועל הזין, אני אומר.
אני מוכן להכניס את ראשי ללועו של התנין המורעב שמחכה בכלוב מאחורי הקלעים, ולדעת את האמת.
לא אכפת לי להיפגע, כי הפציעות האלה עוברות ולא אכפת לי להפסיד. כבר הפסדתי בגמר גביע העולם שלי. מה זה משחק אימון?

אני הולך עכשיו על רטרו.
היי סקול סוויטהארט שמופיעה ב'אנשים שאתה עשוי להכיר' בפייסבוק, ולמה לא?
ומישהי שאמרה לפי יותר מחודש "אם זה יעזור לך, אז לך על זה", אז הלכתי על זה,
ורעיון לעוד ספר במהדורה מיוחדת, ולהודיע לאנשים מהעבר הרחוק שהשריד האחרון שלהם בחיי כבר איננו,
ו...
הרבה היסטוריה הייתה פה בשבוע האחרון.

הרבה פיסות עבר ושום דבר שנוגע למחר.
שום דבר שיילך איתי ושום דבר שיגרום לי להרגיש טוב יותר לגבי שום דבר.
אז אני הולך על קווים צרים במיומנות של אלוף.
ואני בולע חרבות במיומנות של צ'יצ'ולינה.
ואני קופץ דרך חישוקי אש כמו אריה עם ביצים מפלדה.
ואני מכניס את הראש ללוע של התנין, כמי שאין לו יותר מה להפסיד.

כמו לוליין על קו צר.
האלוהים התורן מרעיד את האדמה שאני הולך עליה.
אני מוכן להתערב שאני לא נופל הפעם.

זה לוקח הרבה יותר מלהיות הודיני כדי להביס אותי, הרי אני כבר לא מאמין לטריקים האלה.
אני יודע שזה לא באמת להיעלם, אלא רק להסתתר מאחורי וילון ולא באמת להינעל אלא רק בכאילו.
אני עוד לא יודע איך בדיוק, וזה מאוד לא מעניין אותי, אבל אחיזת העיניים הזאת והופעה עמוסת אורות וזוהרת מתוך העלטה לא מרשימה אותי יותר.

דברי איתי אחרי ההופעה שלך, בג'ינס וחולצה.
לא מעניינת אותי הגלימה המנצנצת שלך.

כשתניחו ראש על ליבי,
תשמעו אותי אומר מיליון מילים בניסיון לומר אחת.
כשתעצמו עיניים אל תשכחו מה אמרתי, קחו איתכם את הרגע
ותדעו שמתישהו יגיע שיר אהבה, ועכשיו רק סתם אכפת לי.

הביטו לעתיד איתי, תאמרו לי מה אתם רואים.
אלפי אנשים יעברו, אלפי הזדמנויות מפוספסות לאחוז דווקא את אותה אחת.
כשתיקח אותי תיקח אותי לאיפה שאני אמור להיות,
רחוק מכל האמיתות המשוגעות שהמצאתי לי שהרגו אותי אלפי פעמים.

עכשיו זה זמן נכון למשהו, אני בטוח.
זה תמיד הזמן הנכון למשהו. להילחם או לוותר. לחיות או למות.
משהו צריך לקרות עכשיו עכשיו. ביקור מפיסת היסטוריה הופכת לשגרה,
זה צריך לקרות עכשיו, למרות שלפני חודש וחצי היא צלבה אותי עם מסמרים חלודים.

השאלה היא מה זה המשהו הזה שצריך לקרות עכשיו עכשיו.
המוזיקה משנה את מצב הרוח. מנפילה טהורה למודעות מכאיבה לסתם להזיז את הרגל.
ממילים שמכתיבות לי למילים שגורמות לי לחשוב עוד שנייה למילים שלא אומרות לי דבר.
מגיטרה שמלטפת לפסנתר שצורם לתופים שדופקים בדיוק בקצב הלב.

קראתי מילים שנאמרו לי בעבר נאמרות למישהו אחר.
אשקר אם אומר שאין בי תחושת עלבון. לא מדי. לא כזאת שתגרום לי לבנות ת'גשר רק כדי לשרוף אותו שוב.
זה עולם אחד שאני כבר לא אורח רצוי בו.
אבל עלבון תמיד צורב, תמיד צורב. תמיד קצת חונק וגורם לצעוק "הלו!". אני לא יודע לצעוק.

over seas עכשיו, שם כל מה שנשאר לי.
טיול אחרי צבא שלוקח הרבה יותר מדי זמן או חיים אחרים שאין לי מקום בהם ואולי לא יהיה לי אף פעם.
זה מה שנשאר לי.
כל מה שחשוב, נמצא ביבשת של קולומבוס. חצי בצפון, חצי בדרום. ואני בכלל בגוש דן.

כי מה שיש קרוב פיזית, מעולם לא היה רחוק יותר.
הלב השבור האחרון שלי לא מודע לקיומי. הכלב שלי במלחמת הישרדות. האדם שהייתי מת מזמן, וטוב שכך.
אני איש פי אלף יותר טוב היום.
מאני הישן, רק הדברים הרעים נשארו. רק הדחף הבלתי נשלט הזה להיות האחד שתמיד
רק סתם אכפת לו.

I wish I wouldn’t care.