מילה ותמונה

המילים שאמרתי לך היום, הסערות שעוררת בי היום,
העיבוד הבלתי פוסק של הפנטזיה עלייך שקיבלה היום מימד חדש,
מתנקזים לשורה אחת של ארוס רמאזוטי.


לפני שנים באחר צהריים כשהחברים נפגשו, אני הלכתי לספריה העירונית ומילאתי את השולחן בסדרה של מילונים איטלקית-עברית.
הוצאתי את המחברת עם המילים של השיר, ותרגמתי מילה, מילה, שורה שורה.
כדי שהמילים יעשו שכל השתמשתי בכישורי סידור המילים שאנשים אומרים שיש לי.
ככה אני יודע את האיטלקית שלי.
ככה וקללות של מאורו טאסוטי שנשמעו היטב במונדיאל 94 (כמה סמלי). 
'אבא, מה הוא אמר?'
'אני לא יכול להגיד ליד אמא. היא לא מרשה'
'אמא, לכי לחדר'
'מה לכי לחדר, גם אני רוצה לדעת מה הוא אמר'
'מזדיין בתחת'.
כך, קצת לפני גיל 13, למדתי את הקללה הראשונה שלי שלא בעברית/אנגלית/ערבית.
שנים של צפייה בליגה האיטלקית עשו את שלהם, ואני יודע עוד כמה מילים, אבל לא עוד קללות, וחבל.


התיישבתי מקודם וניגנתי מוזיקה כדי להרגיע את המוח מהכל וממך,
והשיר הישן של רמאזוטי הופיע בפלייליסט. ככה במקרה, כאילו שלא גררתי אותו לשם שני שירים קודם לכן.


השיר הזכיר לי שהייתי נער עצוב. בלי הרבה חברים.
היום קראת לי גבר עצוב ואמרת שאת רוצה להיות חברה שלי.
נזכרתי איך פעם הייתי ממיין מילים.
היום המילים ממיינות את סקאלת ה'אני' שלי.
נזכרתי שהייתי כלום.
היום הרגשתי מישהו.
את רצית לחבק אותי היום.

שורה אחת שניגנתי שוב ושוב, ובסוף נשארתי עם מילים של מישהו אחר בשפה אחרת.
אני לא בטוח לגבי התרגום, מצאתי כמה גרסאות, אבל זה אומר את מה שרציתי שאני רוצה ללחוש לך באוזן:
אני אמציא לך מילים ללא פשר
שאת תביני היטב.
אני אספר לך את המעשה באותו מלך
שמת כשלא יכול היה לפגשך.
Ne me quitte pas.
עוד לא. לא עכשיו.
עוד לא.

בין המילים העדינות של זאת לקליפים ההזויים של זאת,
גיליתי את דילמת המדונה והזונה החדשה:
דאסטי ספרינגפילד או ליידי גאגא?

אני שומע בלופ את bad romance וצופה בקליפ בלופ, ובכל שמיעה ובכל צפייה, אני הולך ומתאהב בה יותר ויותר. הקליפ גאוני בעיניי (וזה בדיוק הזמן לציין שאני מבין בוידאו קליפים כמו שאני מבין במוזיקה קלאסית – אני שומע ורואה, אוהב או לא אוהב ווקלית או ויזואלית, וזהו בערך).
היא כ"כ סקסית וכ"כ מוזרה ועם זאת... רגילה.
כשהיא רוקדת זה שובה את העין יותר מכל נענוע תחת מוגזם של ביונסה (יום אחד יהיה לה שיר יפה. בטוח). כי זה פשוט אנושי. זאת בחורה רגילה שרוקדת. היש דבר סקסי מזה עלי אדמות?
כשהיא עם דמעה בקליפ, היא נראית מדהים.
זה פשוט חיבור יפהפה של שיר-קליפ-זמרת, שגורם לי להריץ את זה בערך באורך של חצי סרט.

מצד שני, מוקדם יותר היום הקשבתי לאחת מיצירות המופת הכי גדולות בעיניי – windmills of your mind של דאסטי ספרינגפילד, אללה ירחמה.
מהשורה הראשונה היא גורמת לך להתמסר לה. היא מושכת אותך פנימה לתוך הספירלה האינסופית של החיים. לתוך הדברים הקטנים והמטרידים שלא מניחים לה. לתוך השגעון הקטן שלה. לתוך העצב שלה.
אתה תמיד מתעורר מאוחר מדי, כשאתה מסתכל בעלי השלכת ואתה קולט פתאום שהעלים נצבעו בצבע השיער שלה.
זה עצוב וזה שובר את הלב.
זה מהפנט וזה מטריד, כשאתה לא מצליח לחבר פנים לשמות ולא מצליח לזכור את כל החלום, אלא רק שברים ממנו. ואתה מריץ אותו שוב ושוב, אולי יצוץ פרט נוסף. ולא.

הלכתי עוד קצת קדימה.
עוד שיר של זאת ועוד שיר של זאת.
והמאפיינים הם אותם מאפיינים.
הילדה המוזרה והאישה המאוהבת.
זאת שנרדפת על ידי צלמי פפראצי בקליפ מופרע לחלוטין וזאת שאומרת 'אתה לא חייב לאהוב אותי, רק בגלל שאני אוהבת אותך'.
הניגודיות הזאת, בין חווה ללילית, בין המדונה לזונה,
פלפל לי את השבת והפך אותה למאתגרת מוזיקלית, תוך כדי הניסיון להבין מי נוגעת לי יותר בנימים של הכתיבה.

הטירוף והקצב של זאת מול הרוגע והרומנטיקה של זאת.
הדבש והארס, השאלה היא מי זו מי.
כשתרצו לגרום לי לזוז, תשימו לי את ליידי גאגא. כשתרצו לגרום לי לכתוב, שימו לי את דאסטי ספרינגפילד.

עכשיו אני במוד של ליידי גאגא.
נסחפתי לחלוטין בין הנערה הסוררת, הזונה המהפנטת שלילה איתה בטח היה מעיף לי את הראש.
כשזה ייגמר, אחזור וודאי אל זרועותיה החמות והמחבקות של דאסטי הרכה והאוהבת.

תוך כדי כתיבת הפוסט, עשיתי פאוזה כדי להיטען שוב ולהיסחף בתנועות הפשוטות והלא-רונה-לי-שמעוניות-בעליל, ובגלל כל מה שקורה אחרי זה:
J'veux ton amour
Et je veux ton revenge
J'veux ton amour
I don't wanna be friends
אני שבוי בקסמה של בפסיכית.

אני מניח שהגוויה החרוכה בסוף היא רק סימבול לאיך שאני הייתי גומר ליד לוהטת שכזאת...

אהבה זה אחלה. אבל מאחר ואין כזאת עכשיו וגם דאסטי כבר מתה,
הבו לי הטירוף של הליידי.

אחרי שהתברר שגם כרישת הקלפים האחרונה שיקרה,
גיליתי שמפות של מספרים מנבאות עתיד לא-בודד.

אני לא מאמין בנבואות, ואילו הייתה נבואה שכן הייתי מאמין לה זו הייתה ההיא מדצמבר 2012,
אבל זה מצחיק לראות איך זה השפיע עליי.

אותה אחת שניבאה לי במספרים (כן, כן, אני יודע שזאת לא נבואה, אבל זאת מילה הרבה יותר מעניינת מ'קריאה' או מה שזה לא יהיה...),
גילתה עליי דברים שלא גיליתי לה, ואני נותן לה על זה את הקרדיט ושולח לה את אהבתי על הנימה האופטימית והמחשבה בכלל, למרות שהיום הזדעזעתי לגלות שהיא לא מכירה את 'נרקוד נשכח' האגדי.

בכל מקרה, אותה מפת מספרים אומרת שאתחתן אי שם באוגוסט בעוד שנתיים.

ואני רוצה לשחק משחק.
אני רוצה להעמיד את כל המועמדות במעגל ואני אעמוד במרכז.
אני אעצום עיניים ואושיט את האצבע שלי קדימה.
אני אסתובב ואסתובב והרמקולים ינגנו
עד ששלמה ארצי יאמר:
"בודדת את נודדת" ואז אעצור.
"בלי להקה בלי עדר" ואפקח את העיניים.
"כמוני מפחדת" אתקרב אליה.
"להזדקן לבד בחדר" אטה מעט את ראשי ואשאל בלי מילים ורק אם חיוך מה היא חושבת על העניין.
היא תסכים כמובן ותתרגש מאוד ואת ההמשך הקיטשי להפליא אני נותן לכם להשלים לבד.

טוב, זה לא משחק טוב, כשאני חושב על זה,
אבל אני מנצח...

אני לא יכול שלא לחשוב אם זאת מישהי שאני כבר מכיר.
אני מסתכל על מישהי מסוימת ומאוד רוצה לשאול אותה "זאת את?" והיא כמובן לא תבין על מה אני מדבר ואני אחייך.
אני יכול לחשוב על כמה שאני לא רוצה שהן יהיו אותה אחת.
לא ברע, אני אוהב אותן, אחרת לא היו בחיי, אבל... לא אוהב בצורה הזאת או לא עד כדי כך אוהב.

אילו הייתה לי בחירה חופשית וידיעה שהבחירה שלי תתגשם,
הייתי עוזב הכל ומתרחק מפה, ובודק למי לבי באמת באמת שייך.
אולי זאת תהיה המיתית שאני עורג אליה כבר 17 שנה. אולי נורמה ג'ין שלפני יומיים כולנו הבנו שהיא עדיין במערכת. אולי מישהי מהעת החדשה. אולי מישהי שקוראת עכשיו את המילים האלה, אולי מישהי שפעם קראה פה וכבר לא.
אולי היא בכלל עוד לא נכנסה לחיי.
לא יודע.
אבל זה היה יכול להיות מעניין.

ואולי זה יהיה כמו תמיד.
אני אמצא אותה.
"בודדת את רוקדת,
שולטת בצעדייך,
לפתע את מועדת,
אני ניגש אלייך"
ואהיה זה שעוזר לקום ומחייך ומקשיב ומחבק ועושה את כל הדברים האלה שאני עושה.
ונתקרב והיא תתאהב בי כמו שאני מאוהב בה.

ואז לא נדבר יומיים-שלושה, מסיבה זו או אחרת, וכשנדבר היא תהיה קצת קרירה ופתאום אגלה ש
"המצלמה ננעלת
והצלם גונח
הוא יעשה לך ילד
אחר כך יתפכח"
ואולי היא תבוא אליי, כי אני אוהב אותה מספיק כדי לקבל אותה גם עם ילד של איש אחר ולבלוע את העלבון ההוא.
וייקח לי זמן לסלוח, אבל אסלח בסוף. כי היא תאהב אותי באמת הפעם. רק אותי.
ולפעמים קצת אחשוש ולפעמים לא אהיה לגמרי בטוח והיא תמיד תרגיע אותי ותאמר לי שזה בסדר ואאמין לה.
וזה לא תמיד יהיה קל.

אבל הסוף יהיה טוב.
הסוף יהיה:
"אני קרוב שוב אל הבית.
משמאל מטע זיתים.
אני ברגע של שתיקה
כותב ממך שירים.
את תרקדי בג'ינס שלך
אני על הספה אלמד -
*זה הנווד, ניצח כאן במלחמה"

(*תעבדו על זה עם הלחן, בסוף זה תופס)