מילה ותמונה

אחרי החשש מגורל הכלב,
העצב על הכלב,
ההתאוששות מהטראומה,
פיצוי היתר,
האיזון שהגיע,
זה שלא ראיתי אותך שנים ולא הכרתי אותך באמת כל חיי,
זה שאת לא יודעת מי אני בכלל,
החגים,
סוכות,
סתם אמצע שבוע
או סיום הלימודים,
נגמרו לי כל התירוצים. נשארתי רק עם סיבה אחת יחידה – אני פשוט מאוד רוצה.
ואני יודע, אני יודע, שזה אף פעם לא מספיק.
אבל זה כל מה שנשאר לי עכשיו, אחרי שניסיתי לחפש כל תירוץ אפשרי.
אני פשוט מאוד מאוד רוצה להיות איתך כבר.
אולי זה ייכשל, אולי זה יצליח, אולי זה יעבור מהר ואני אתחרט והיוצרות התהפכו. אני לא יודע, אבל אין לי ספק שאני רוצה לנסות ולהיות שם, בחלל הזה שאת נמצאת בו לגמרי איתי ובשבילי.

הרבה יותר קל לי להאשים את כולם, את יודעת. זה הרבה יותר פשוט.
ניק הורנבי כתב משפט שהיה לי מאוד קל להזדהות איתו ב-"קדחת המגרש":
"לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון".
ואני חושב על זה, ואולי אני באמת גאון והם לא מבינים,
אולי אני באמת סופר מוכשר ולא סתם טכנוקרט מעולה במובן הכי רע של הביטוי הזה,
אולי הנושאים שבדמי והלהט שלי לדבר עליהם חושף אותם במערומיהם ומוכיח שהם, חסרי כל מצפון חברתי וסביבתי שלא מכירים את הצדיק בדורנו חיים אמסלם ולא שמעו על זה שבר-לב האשים את דנינו ויתר ניצבים על זיונים עם א', ב', ה' ו-ט', כשהוא בעצם עשה רק את ש' בנוכחות ר' ולא אכפת להם שמשפחת עופר מוציאה הודעה לקונית ומעצבנת יומיים אחרי ששלושה מעובדיהם מתו במפעלים שלהם.
זה הם!
זה לא אני, זה הם!

וזה לא אני, זאת את.
זאת את כי אני יודע שלא משנה מה אהיה או מה אעשה, את אף פעם לא תהיי קרובה מדי מכדי שיהיה לך אכפת.
כשהייתי עצוב ועלוב או שמח ופורח, את לא היית פה.
כשהייתי גיבור על או הנבל המרושע, את לא ידעת על זה בכלל.
כשהייתי המלך או ליצן החצר, זה בכלל לא עניין אותך.

כך או כך או כך, אני פשוט לא מצליח להתקרב כמו שאני חושב שאני צריך.
אני הראוי, ככה הם אומרים לי כולם.
אלה שמכירים אותי מפה, שראו את נפשי העירומה פעם אחר פעם,
ואלה שהחליפו איתי מילה במסדרון או בהתנחלות הדדית במשרד.
אני הראוי.
"היא" המפסידה.
כל "היא" שלא רצתה להפסיד, לא יכלה לקבל אותי, וכך חלפו השנים ואני מסתבך במקומות שאני לא רוצה, וכולם מבטיחים לי שאת מחכה שם. אבל איפה לעזאזל זה "שם"?

אז ביום חמישי הזה, אחרי שבוע סופר ארוך ומתיש, כשאני פה ותאי המוח שלי שותים מאי-טאי בחוף תאילנדי ומשתקמים לקראת השבוע הבא שיהיה בוודאי כמו השבוע הזה – בלעדייך,
אני לא רוצה להיות חכם. אני מעדיף להיות צודק.
הערב, לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון.

אני לא יודע אם אני מסוגל להקשיב ליותר מרבע שעה של טרייסי צ'פמן חוץ
מאותו שיר אחד שמתנגן בלופ בנסיעות ארוכות מדי. שיר שמעורר בי זכרון
למרות שגיליתי אותו הרבה אחרי אותם ימים. עוד לפני שחלמנו על מכונית
משלנו או דירה משלנו או קריירה וחיים. מרד נעורים שאף פעם לא היה לי.

ומתוך העבר שרציתי שיהיה לי, הופיעה הנערה שרציתי שתהיה לי. אבל זה
לא משהו שבאמת יכול היה לקרות לי, אתם מבינים. הייתי ילד אחר, והיא
הייתה אמורה להיות הפרום-קווין, אם זה רק היה משהו מקובל בבית הספר
שבו למדתי. ואולי היא הייתה, אני לא יודע. לא הגעתי למסיבת הסיום ההיא.

היי-סקול סוויטהארט דמיונית אמיתית לגמרי, ואני הייתי עלוב נפש מדי מכדי
להיות חשוב, מעניין או משנה. מקום ראשון במצעד ה"מי ייתקע לעצמו כדור
בראש ברגע שיקבל רובה בצבא". לא תקעתי כדור, אבל כנראה שזה בגלל
שמעולם לא באמת קיבלתי נשק. עם השנים היא נשכחה. היו הרבה אחרות.

נורמה ג'ין ונועה, וההיא מפה והירושלמית הנעלמה שסרקה את הצד השני של
העולם וחזרה בדיוק בנקודה הנמוכה והחשוכה של חיי, והייתה האצבע האחת
שהדליקה את האור. ועוד כל מיני אחרות שלאורך הדרך קראתם עליהן בבלוג.
חשובות יותר, חשובות פחות, הגיעו בדרכים לא דרכים ועזבו והסתלקו מהר.

אבל כנראה שזאת דרכם של אלוהים, הקארמה ומארק צוקרברג להעניק לי
הזדמנות שנייה לנצח את המלחמה הראשונה שבאתי איתה עם רוגטקה אל
מול מטוסי קרב חדישים. אז אני מנסה לחפש בי את החלקים המעזים. אלה
שיוכלו לעזור לי לספר לכם למה היא הייתה חשובה אז ולמה חשובה היום.

הייתי צריך רק להסתכל עליה כדי להיות יצירתי מעבר לכל מחסום או עכבה.
היא הייתה הבנאדם היחיד שיכולתי לצייר מהזיכרון, כולל הצלקת ליד הגבה
וידעתי איך ליצור את התחושה של המגע הרך שלה, למרות שאחזתי בידיה
רק פעם אחת בעבר. החזקתי חזק, לא רציתי לעזוב, ידעתי שלא יקרה שוב.

זה היה רגע שחלקנו לפני המון שנים. שני אנשים שכבר לא ממש קיימים כמו
שהתקיימו אז. את הסיפור שלי אתם כבר מכירים. את הסיפור שלה אני עדיין
לומד. אולי לפני שנהיה זקנים מדי מכדי לזכור, אוכל להיות מסוגל שוב לצייר
את פניה מהזיכרון, ולכתוב עליה מעבר לכל מחסום ולא לפחד כל הזמן לצאת
מהמסגרת.

כשעצמתי עיניים וניסיתי להיזכר ממש חזק,
הצלחתי לנחש מתי ריח הבושם שלך עלה באפי לאחרונה.
את הריח עצמו לא הצלחתי להריח.

חשבתי שאיבדתי את דעתי כשביקשתי ממך לשקר לי.
רציתי לומר לך שעכשיו שבור, אבל מחר יהיה בסדר.
אבל לא העזתי להבטיח לך דברים שאני לא יכול לקיים.
הטבע שלי לימד אותי שמה ששבור עכשיו, יתנפץ למיליוני רסיסים מחר ומיליארדי זכוכיות שבורות שיכנסו לנו בכפות הרגליים ויהרגו אותנו עוד שבוע.

חשבתי שכשתצטרכי אותי תקראי לי.
שכשבאמת תרצי מישהו קרוב, תבחרי בי.
כי אני תמיד ניסיתי לעשות רק טוב, גם כשנכשלתי. כי תמיד היה לך נעים בחברתי. כי תמיד היה לך מעניין. כי תמיד החיבוק שלי היה כזה שאפשר להרגיש את הלב שלי פועם ומכה בחזה שלך וזה גורם לך להרגיש אהובה ומרגשת.
אבל לא היית צריכה אותי אף פעם.
היית צריכה אלף אנשים אחרים, אבל אני אף פעם לא הייתי needed.

וזה לא היה הדדי. הו, לא.
מרגע שהפכת לאפשרית, היית הבחירה הראשונה והברירה היחידה.
מכשלא התקיימת לי אף פעם,
נשארתי לבד.

ואני מושיט ידיים באפילה, כל פה ושם.
מנסה לכוון ולהיראות כאילו זה במקרה,
ומקווה שהיד שתגע בשלי תהיה שלך.

ידיים אחרות נגעו ועינגו והרגישו הכי טוב בעולם,
ושנייה ורגע של חרטה מעולם לא עלו בי.
אבל כשרציתי, כשדמיינתי, כשקיוויתי,
תמיד קיוויתי לידיים שלך.

עכשיו אני אחר יותר, רק מחשבה תמימה אחת עוד יש לי.
במחשבה הזאת, שאני מגלגל בראשי כבר מי יודע כמה זמן,
את קורית לי.
הזמן והמקום מבינים שהם לא משנים יותר.
הסביב נעלם והעולם נאלם.
וזה את ואני וזהו.

ואני אשב ואחכה,
או אלחם ואדמם,
ואנדוד ואשב,
בקרח ובאש,
בפחדים ובגבורות,
בנשמתי ובגופי,
בימיי ובלילי,
ברגעיי היפים ובשעותיי הנוראיות,
במה שזה עוד ירצה לקחת ממני,
כדי שכשאני אעמוד לפני הבורא שלי
אוכל להביט בעיניו ולהגיד לו שעשיתי כל מה שיכולתי
ונתתי כל מה שהיה לי,
ועבדתי לפי המתודה המטופשת של שכר ועונש,
והעונש תמיד כאב
והשכר תמיד גרם לי להרגיש כמו זונה מלוכלכת,
כי תמיד הייתי הילד שיושב ומחכה ושותק שיגיע תורו,
וכל מה שקרה זה שמישהו עבר וטפח לו על הראש ואמר לו שהוא בסדר.
אבל כולם חשבו שהוא שבור ודפוק
ואף אחד לא חשב שהוא ראוי
למי שהוא תמיד האמין שכן.

ואומר לו שהוא היה יכול לקחת לי הכל והוא יכול היה לתת לי הכל,
אבל הוא היה כ"כ ציני ומרושע,
כי הוא ידע שבלב שלי, הדבר היחיד בי שלא הזדהם אף פעם,
רציתי רק דבר אחד.
רק אותך.

רק להיות זה שאת צריכה.
לאני שאני, זה כנראה הרבה יותר מדי לבקש.