מילה ותמונה

כשעצמתי עיניים וניסיתי להיזכר ממש חזק,
הצלחתי לנחש מתי ריח הבושם שלך עלה באפי לאחרונה.
את הריח עצמו לא הצלחתי להריח.

חשבתי שאיבדתי את דעתי כשביקשתי ממך לשקר לי.
רציתי לומר לך שעכשיו שבור, אבל מחר יהיה בסדר.
אבל לא העזתי להבטיח לך דברים שאני לא יכול לקיים.
הטבע שלי לימד אותי שמה ששבור עכשיו, יתנפץ למיליוני רסיסים מחר ומיליארדי זכוכיות שבורות שיכנסו לנו בכפות הרגליים ויהרגו אותנו עוד שבוע.

חשבתי שכשתצטרכי אותי תקראי לי.
שכשבאמת תרצי מישהו קרוב, תבחרי בי.
כי אני תמיד ניסיתי לעשות רק טוב, גם כשנכשלתי. כי תמיד היה לך נעים בחברתי. כי תמיד היה לך מעניין. כי תמיד החיבוק שלי היה כזה שאפשר להרגיש את הלב שלי פועם ומכה בחזה שלך וזה גורם לך להרגיש אהובה ומרגשת.
אבל לא היית צריכה אותי אף פעם.
היית צריכה אלף אנשים אחרים, אבל אני אף פעם לא הייתי needed.

וזה לא היה הדדי. הו, לא.
מרגע שהפכת לאפשרית, היית הבחירה הראשונה והברירה היחידה.
מכשלא התקיימת לי אף פעם,
נשארתי לבד.

ואני מושיט ידיים באפילה, כל פה ושם.
מנסה לכוון ולהיראות כאילו זה במקרה,
ומקווה שהיד שתגע בשלי תהיה שלך.

ידיים אחרות נגעו ועינגו והרגישו הכי טוב בעולם,
ושנייה ורגע של חרטה מעולם לא עלו בי.
אבל כשרציתי, כשדמיינתי, כשקיוויתי,
תמיד קיוויתי לידיים שלך.

עכשיו אני אחר יותר, רק מחשבה תמימה אחת עוד יש לי.
במחשבה הזאת, שאני מגלגל בראשי כבר מי יודע כמה זמן,
את קורית לי.
הזמן והמקום מבינים שהם לא משנים יותר.
הסביב נעלם והעולם נאלם.
וזה את ואני וזהו.

ואני אשב ואחכה,
או אלחם ואדמם,
ואנדוד ואשב,
בקרח ובאש,
בפחדים ובגבורות,
בנשמתי ובגופי,
בימיי ובלילי,
ברגעיי היפים ובשעותיי הנוראיות,
במה שזה עוד ירצה לקחת ממני,
כדי שכשאני אעמוד לפני הבורא שלי
אוכל להביט בעיניו ולהגיד לו שעשיתי כל מה שיכולתי
ונתתי כל מה שהיה לי,
ועבדתי לפי המתודה המטופשת של שכר ועונש,
והעונש תמיד כאב
והשכר תמיד גרם לי להרגיש כמו זונה מלוכלכת,
כי תמיד הייתי הילד שיושב ומחכה ושותק שיגיע תורו,
וכל מה שקרה זה שמישהו עבר וטפח לו על הראש ואמר לו שהוא בסדר.
אבל כולם חשבו שהוא שבור ודפוק
ואף אחד לא חשב שהוא ראוי
למי שהוא תמיד האמין שכן.

ואומר לו שהוא היה יכול לקחת לי הכל והוא יכול היה לתת לי הכל,
אבל הוא היה כ"כ ציני ומרושע,
כי הוא ידע שבלב שלי, הדבר היחיד בי שלא הזדהם אף פעם,
רציתי רק דבר אחד.
רק אותך.

רק להיות זה שאת צריכה.
לאני שאני, זה כנראה הרבה יותר מדי לבקש.

תהיה לי רק הזדמנות אחת לחיות
ותהיה לי רק הזדמנות אחת למות.

בדרך אני עושה את כל הטעויות הלא נכונות שבנאדם יכול לעשות.
ואז דפיקה בדלת,
ובזמן שאני עוד מקרצף את השאריות ממני שנשארו על הרצפה מהטעות הקודמת,
את נכנסת פנימה, והמילה "טעות" כתובה לך על הפנים.
זה החיוך, האף, העיניים, הלחיים, השיער, הצוואר, האוזניים, הגבות, הריסים, השפתיים, השיניים והמאדר פאקינג ביוטיפול באדי שלך שהסתירו לי את זה.

ואני יודע שכמו בפעם האחרונה,
אשנא ואוהב ואהרוס ואבקש שתסלחי
ואשמח ואגמור ואגמיר ואגמיר
ואתאכזב ואחכה ואאכזב ותמהרי ללכת
ותלכי ותעזבי ותשכחי ואזכור.

ואת תהיי כמו כל אישה כמוך.
תהני מהסגידה.
תהני מהמילים.
תהני מהדרך.
זה רק שהדורך אותה
הוא לא מי שקיווית.

איזה ערב אחד אמצא אותך בין המון אנשים.
תסמני לי עם האצבע
לפינה אחת ריקה.
תנשקי אותי.
תחליקי את לשונך על שפתיי וידייך
יתגרו.
ואניח ידיים על המותניים שלך ותאמרי
"אני לא מרשה לך. אתה לא מוזמן".
ואנחנו ניסע אליי הביתה.
ואת תפשיטי אותי ותרדי על ברכייך.
ואניח יד על ראשך ותאמרי
"אני לא מרשה לך. אתה לא מוזמן".
ובבוקר תלכי ותשאירי פתק שאומר רק
"זה לא שאתה לא טוב".

ואשאר עם השאלה הנודעת:
אז מה זה, לעזאזל?

ותשובה לא תהיה,
כי את תארזי את החיוך, האף, העיניים, הלחיים, השיער, הצוואר, האוזניים, הגבות, הריסים, השפתיים, השיניים והמאדר פאקינג ביוטיפול באדי שלך ותסתלקי מכאן למישהו שהוא לא לא טוב.
למישהו שווה הרבה יותר.

ובזמן ששוב ארד על ברכיי ואקרצף סימנים חדשים של עליבות ופאתטיות וסתם רסיסים של לב שבור שפוצעים לי את הרגליים,
תהיה דפיקה בדלת ואקום לפתוח.
ולפני שאפתח אקווה שזאת את, שמבינה שאני הכי טוב בעולם בלהיות אני,
ואני זה לגמרי מה שאת רוצה.

ואפתח את הדלת.

תהיה לי רק הזדמנות אחת לחיות.
תהיה לי רק הזדמנות אחת למות.

בדרך אני עושה את כל הטעויות הלא נכונות.
בתכל'ס, אני רוצה לעשות רק אותך. 

רציתי לומר לך שאת טובה מדי מכדי להיות אמיתית
ושאני לא יכול להסיר ממך את העיניים.
ושלגעת בך זה כמו להתכסות בכרבולית בערב קריר.
ולנשק אותך זה כמו לטעום מנגו בגן עדן.

רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך,
ואם זה בסדר, אז גם שאני צריך אותך בלילות מסויימים.
הו, ילדה יפה שלי, אל תגרמי לי להתחנן.
תני לי לאהוב אותך, בייבי.
תני לי לאהוב אותך.

כי את טובה מכדי להיות אמיתית.
ואני לא יכול להוריד את העיניים ממך.
וללטף את לחייך.
ואני מודה לאל שאני חי.
את טובה מכדי להיות אמיתית.
אני לא יכול להפסיק להסתכל עלייך.

אלה יכולים להיות הטרטלס או ניל סדקה או הו-אבר שישיר את זה (ואני לגמרי אקח חירות יצירתית כשאני כותב אותו בעברית),
הם לא יכלו להגיד את זה יותר טוב ממני עכשיו.

אנשים קוטלים אותי על מה שאני חושב, איך שאני מתבטא ובאופן כללי על הקיום שלי,
אבל כשזה קורה, זה ברור לי שלסחוט ממך חיוך מעלים אותם, וש, עם כל הכבוד והערכה, יזדיינו.
אלה החיים שלי ואחיה אותם בדרכי ואמות אותם בדרכך, שכוב על איזה כביש כשאת עוברת עם הסמיטריילר שהיא החלק הזה באישיות שלך.

"השכם בבוקר אני קם להתגלח / אני רואה טמבל ממולי /
 מה הוא רוצה, עם מי הוא מתווכח? / הרי בעצם הטמבל זה אני"
שר דני סנדרסון.
ואני טמבל וקטנוני ולבד ובלעדייך עדיין ואולי זה לתמיד.
אתמול ראיתי את אלוהי הכדורגל במלוא תפארתו.
עם אלוהי המוזיקה אני בקשר כבר שנים.
אלוהי הנפש שלי ואני מסוכסכים.
רק אותך אני ממשיך לפספס.

אבל את הפוסט הזה אני מסיים עם השיר שעכשיו מתנגן בפלייליסט שלי.
מסיבה קוסמית כלשהי, אני קצת אופטימי עכשיו.
אולי זה כי וויין רוני משחק וזה תענוג השנה. אולי כי אנשים נחמדים כותבים לי עכשיו.
אולי זה כי אני עדיין בהיי מההתגלות של ליאו מסי אתמול.
אולי זה כי סוף סוף הצלחתי לכתוב. אולי זה כי היום הקשה הזה נגמר.
אולי זה כי... לא יודע.
אולי זה כי חשבתי עלייך וזה לא עשה אותי עצוב.

את טובה מכדי להיות אמיתית.
לפחות תהיי חלום מתוק ולא סיוט מריר, לא?