מילה ותמונה

"עוד אני פוסע לחפש אחריה,

 אהבת חיי,

 ואני יודע - תמה העונה,

 תמו נעוריי"

עם גיטרה קלאסית עם מיתר על סף קריעה,

אני ממתיק לך משירי יהורם גאון בזיוף נוראי.

את מעדיפה את "אלף נשיקות" כי אם אנחנו כאן, זה בטח בגלל שאנחנו שם.

"תמה העונה, תמו נעוריך,

 אך תמו נדודיך"

את מתעקשת, כשאני לא מפסיק את השיר באמצע.

אני מחייך וממשיך, ואת נכנעת ומצטרפת אליי.

"אנחנו צריכים לעשות טיול לירושלים"

"כן. ברור. מחר"

"באמת. אני לא צוחק"

"למה?"

 אני עושה קנאקים, משחזר את הקצב הנכון ממשחקיה של בית"ר המתועבת, ושר:

"מעל פסגת הר הצופים, אשתחווה לך אפיים"

את צוחקת.

"מטומטם"

אני ממשיך:

"אלפי דורות חלמתי עלייך,

 לראות, לזכות, באור פנייך"

הפזמון מזכיר לי יותר מדי את המזרחי מטדי, ולזה אין סיכוי שאשוייך,

אז אני עובר לשיר הבא.

"התחילה תקופת יהורם גאון?" את שואלת בחשש.

אחרי שעברת את תקופת אליוט סמית, יוסי בנאי, ג'ף באקלי, הגשש החיוור, ושלא נדע - אדם (אבל רק 4 שירים), את קצת מודאגת.

"נו, אני יודע שאת לא סובלת"

"כן, אבל את הגבול אני מותחת ב'רוח שטות'", את מציבה תנאים.

אני מניח את הגיטרה.

"התעייפת?"

"לא"

"אז עוד שיר אחד"

"מה בא לך?"

"אתה ראשון, כפרה!"

אני ניגש למחשב ונותן לשיר להתנגן, שם כובע בצורה מטופשת

ושר עם יהורם גאון ומלווה את זה בריקוד על הספה, על השולחן, על המדרגה שחשבת שתשמשי בה,

אבל צריך שתהיה כרס בשביל שיהיה מה להוריד, ואת מטר שבעים ומשהו של שלמות.

את מצטרפת אליי ואנחנו די משתוללים.

זה הכי טוב, כשאנחנו ככה.

הפלאפון שלי מצלצל, "black black heart" זה ממש לא יהורם גאון.

האווירה מתפוגגת.

השיחה מסתיימת,

את מחממת.

יהורם גאון זה טוב,

אבל לא ידעתי שזה מה שעושה לך הרינגטון...

זמר ממתיק שפתיים שר בתמימות ומאמין שמה שיש לו יישאר לנצח.

מחר בטור רכילות באתר מזדמן יספרו שהוא נפרד מהישנה והתחרמן קשות עם החדשה,

ולך תאמין לו עכשיו כשהוא שר על אהבה.

אלה הזמנים וזה המקום.

זמר אחר מביא קטע מהמקורות ומשנה את כל התפיסה הספרותית שלי.

בכלל, שירי מקורות נוגעים בצורה אחרת.

שיר השירים, פסוקים מתהילים, מזמורי סליחות.

הקטע הדתי לא משנה לי, אלה המילים והעומק שנוגעים.

למשל: "אל תירא ישראל, אל תירא /  כי גור אריה הלוא אתה / ואריה ישאג, מי לא ירא?"

זה נהדר בעיניי.

גורם לי לתהות עד לאן אפשר להגיע.

אוסיין בולט קרע את המסלול בבייג'ינג עם ריצה של פעם בהיסטוריה.

ככה זה שיא עולם. בזמנו - הוא פעם בהיסטוריה.

תמיד אמרו המומחים שיש גבול ליכולת הפיזית.

שבמהירות מסוימת - ייקרעו השרירים. מילולית.

והנה בא בולט וקורע את התיאוריה.

ואני תוהה.

אם בתוכניות מסוימות ברדיו משמיעים רק חידושים,

פעם ב-10 שנים יוצא אוסף שהוא כולו רק חידושים,

אם שיר חדש ראוי יוצא פעם בחצי שנה,

האם נגמרו המילים והלחנים הראויים?

ובמילים אחרות - האם הגענו לקצה היכולת המילולית?

האם נזכה לשמוע משהו חדש שיכה בבטן וישגע את הראש וייהפך לשיר על-זמני,

ולא להיט לרגע ברדיו שעוד שבוע וחצי כבר ייטחן עד דק וייצא מהתחת ויימאס וייהרס?

אולי אותם שירי מגירה שאתה ואת ואני ואתם שם בפינה, כותבים,

אולי הם אלה שיהרהרו את התיאוריה על קצה היכולת האנושית.

אני מסתכל מסביב וסוקר את המצב,

ואין כותבים כמו עלי מוהר ויוסי בנאי ואהוד מנור.

אין.

מאיפה תבוא הישועה?

מאיזה מלמול לא ברור של סולן "היהודים" בשיר חתרני דה-לה-שמעטה או איזו שטות ברמת הסלט של ארומה מבית היוצר של אביב גפן?

הולך ופוחת הדור,

ואני מגלה שהשירים שמתנגנים לי עכשיו באוזן נכתבו כולם לפני עשור ומעלה.

אז נכון.

יש הברקות, אני לא אומר.

עידן רייכל עשה את זה בענק.

"קחי לך זמן" של יציאת חירום זה שיר שתמיד זורק אותי לדימיונות על פוסט שכתבתי בעזרתו.

יש עוד כמה כאלה.

אבל הרוב המכריע די עלוב.

תפתחו רדיו ותקשיבו למילים.

עוד שעה משחק נבחרת, ובמקום להרהר מדוע קשטן האידיוט פותח עם קוז'וקין העגל, גולן האנמי וזיו העלוב,

אני תוהה למה השיר שהכי מרגש אותי בימים אלה הוא "power of love" של "פרנקי גואס טו הוליווד".

גם כן צרות, אה?...

כשאנחנו ניפרד,

בשתיקה ודמעות,

עם לב חצי שבור,

נפרד לשנים,

לחייך חיוורות וקרות.

קרה יותר נשיקתך.

טל הבוקר

שוקע, קר על מצחי,

מרגיש כמו אזהרה,

מפני השילוב של עכשיו ותחושתי.

שבועותייך – כולן שבורות,

וקלה היא תהילתך,

אני שומע קולך מדבר,

וחולק את בושתך.

הם הזכירו שמך בפניי,

זה היה אות מבשר רעה,

רעד עבר בי,

מדוע היית כה יקרה?

הם לא ידעו שאני מכיר אותך,

מכיר אותך טוב מדי.

זמן רב אני מתחרט על כך,

חרטה עמוקה שלספר לא כדאי.

בסוד נפגשנו,

בדממה התאבלתי,

על שהלב שלך יכול לשכוח,

ונשמתך לרמות.

אם אני צריך לפגוש אותך,

אחרי כל השנים, איך אברך?

עם שתיקה ודמעות.