מילה ותמונה

פעם, בסביבות גיל 16, כשרק נחשפתי לפלאי המחשב והאינטרנט, הכרתי לא מעט נערות.
הקשר, תמים שכמותו, התבסס אחרי השיחה הראשונה על משלוח דואר.
באמת היינו יושבים פעם וכותבים מכתבים בכתב ידינו, דפים על דפים, הולכים לדואר, מדביקים בול ומשלשלים בתיבה האדומה (או הצהובה?... אז לא הייתי בטוח ועודני לא בטוח היום).
ידענו שכמה ימים אחר כך יחכה לנו משהו בדואר.
מעטפה לבנה עם בול והשם שלי באותיות כתובות בעט.
וההתרגשות של לפתוח את המכתב ולגלות בו 3 דפים עמוסים לעייפה במילים שנכתבו במיוחד בשבילי ולפעמים גם תמונה, כדי שנדע עם מי אנחנו מדברים.
עוד לפני שחשבתי על מייל, עוד לפני שהיה פייסבוק או כל רשת חברתית אחרת.
ככה התנהלו הקשרים הרחוקים.
לעיתים נדירות זה הבשיל לפגישה. רוב הפעמים זה הסתכם בשעות בטלפון.
לפעמים מ-22:00 עד עלות השחר.

זה היה עידן אחר.
מילים שנכתבות ומילים שנאמרות ומילים שנשמעות. לא מילים שמוקלדות.

נורמה ג'ין באה ופתחתי את תיבת המייל שמשרתת אותי עד היום (לא זאת של הבלוג, שאתם מתעלמים ממנה כ"כ יפה! אלא הרשמית שלי), בערך בגיל 19 וחצי. פחות חודש ועוד 3 ימים, אם אתם רוצים לדייק. אבל מי זוכר, אה?

מאז הדואר היחיד שקיבלתי היה מהבנק או מהביטוח או מקופ"ח. ומאז שעברתי דירה זה חשבונות וחשבונות וחשבונות.
הכל עם השם שלי מוקלד על, ושום דבר שכתוב בכתב יד.

עד הערב.
ידעתי שזה הולך להגיע ובדקתי את התיבה.
הוצאתי את המעטפה הצהובה, עפתי הביתה, הנחתי אותה על כוורת הספרים שלי ונכנסתי להתקלח, כי הגעתי מהליכה ולא רציתי לקרוא את זה מזיע.
התקלחתי מהר ופתחתי את המעטפה,
וגלויה ירוקה עם רימון אדום, עם אבקת זהב מנצנצת, ממש כמו פעם.
אותיות שכתובות בכתב יד, שמאחלות לי אחלה שנה שבעולם, טובה ופשוטה, מלאה בכל מה שצריך וקצת יותר. שאהיה מאושר.
כ"כ פשוט, אקט כ"כ פשוט ומתוכנן (שהרי נתתי את כתובתי), ועדיין, כ"כ מרומם נפש ומשמח.

ואתם קוראים יקרים, תכתבו מדי פעם מכתב. זה כיף לכתוב. זה פשוט אדיר לקבל (אני למשל אשמח...).
תשמחו מישהו ככה. זה כ"כ קל ודורש מכם כ"כ מעט.


נ.ב.
אני יודע שמאחורי החזות הקשוחה יש בך רכות קסומה. תשמרי עליה, היא הולמת אותך.

בשובי לעולם, שבת לארצי.
ביושבי מול ים, קיוותי שאת חושבת עליי.
במותו של היום, תהיתי אם אני חי בך גם כשאני לא שם.

בהיות מילותיי לך פעמוני רוח בין שלל רעשים,
אוכל למות באדמה הרכה שבין רגשותייך למחשבותייך,
לו רק אוכל לשיר לך בקולי.

אחרי סגירת מרחק עולם, חיים וזמן מצאת אותי עומד למולך,
עם נפש עירומה ומצפון פרוש לרגלייך.
הקשקוש שהפיקו אצבעותיי הרגיש לך כמו ציור.

בימים בהם ימים משתוללים ושמשות בהירות יותר מתמיד,
מתחת לירח צהוב כמו חולצה אהובה,
אני מגלה שכולם חיים בשביל אהבה ואני אחד מכולם,
חי בשביל אהבתך שלך.

דפקתי בדלתך ונתת לי להיכנס.
ביקשת שארגש, אז הורדתי את המעיל.

ישבתי בלי הכסות הכי גדולה שלי בעולם שלך, ביום שהוא קר מדי או חם מדי, אני לא לגמרי מסוגל להחליט.
שמעתי את קולך מחדר אחר, אבל לא ראיתי את פנייך.
הקראתי לך מילים שחשבתי ונגעתי בלבך. ככה המילים שאמרת לי אמרו.
סיפרת לי שאת מחייכת,
ותהיתי אם אוכל לראות את החיוך שלך.
הסתכלתי על זכוכיות וחלונות. לא ראיתי השתקפות.
ואולי זה עדיף ככה.

כי ככל שאני חושב על זה,
פחות ופחות אני מאמין שיכולתי לעמוד בפנייך כשאת מחייכת בגללי.
בטח הייתי מושיט יד ונוגע בפנייך.
אולי הייתי מניח את קצה האצבע שלי על קצה השפה שלך. במקרה.
לא הייתי רוצה להפריע לחיוך שלך, אז הייתי לוקח אוויר ומתאפק.

ואם החיוך הרחב היה הופך לחיוך רגיל,
והמבט בעיניים היה הופך למבט מזמין,
והיד שעל השולחן הייתה הופכת ליד שנוגעת,
הו אז,
הייתי נותן לפעימות הלב לדחוף אותי לכיוונך והייתי עוצר רגע, רגע לפני שהשפתיים נפגשות.

ומה היה קורה אז, אני לא יודע.
לא ראיתי את פנייך כשהקראתי לך מילים שחשבתי. אני לא באמת יודע אם נגעתי בלבך.
אבל אם היית מחייכת את החיוך הרחב שדמיינתי בראשי,
אז הכל היה יכול להיות ממש ממש בסדר.

דפקתי בדלתך ונתת לי להיכנס.
ביקשת שארגש, אז הורדתי את המעיל.
עכשיו אני רוצה לראות שוב את החיוך שלך,
זה שפספסתי כשהיית קרובה.
זה שהיה מוכר ביום יום,
אבל עכשיו הוא חדש ואחר כ"כ.