מילה ותמונה

'כשבאתי לעולם, נולדתי לתוך חטא. לפחות הם חסכו ממני את הצורך לנצח'
ואיתך אני גם לא צריך לנצח, והמזל הגדול שלי הוא שאני גם לא רוצה. את לא חשובה. את לא תהיי זאת שאלחם עליה בפיינל אקט שלי. את לא תהיי זאת שאצטער עליה כשיגיע הזמן שלי להודות בהפסד ולהסתלק מפה. את מסתכלת עליי במבט נעלב ולא מבינה למה אני אומר את מה שאני אומר, אבל במקום להסתכל עליי, תתאמצי שנייה ותסתכלי פנימה. אם תמצאי שביל מואר דרך כל החשיכה, לכי בעקבותיו. התשובה נמצאת בסוף הדרך.

'ביקשת ממני וידוי ואני פרשתי בפנייך את נשמתי'
ונשמתי מלאה בכתמי עישון ויין שנשפך והתעצלתי לנקות.
את פדנטית ופרפקציוניסטית, זה לא בשבילך. 'אני מתביישת בך'.

בוידוי שלך גיליתי שאת הרבה יותר מטונפת ממני.
שום ריאה חולת סרטן מעישון פסיבי לא תהיה מלוכלכת יותר מהתועבה הזאת שלך.
הזיונים, הסמים, ההשתכרויות והקאות בקרנות הרחוב. הירידות לנהגים שנתנו לך טרמפ, השתייה עם זרים שלקחו אותך אח"כ לשירותים והשאירו אותך זרוקה שם על רצפה מטונפת עם שאריות על השפתיים.
אבל חזרת בתשובה. עכשיו את כבר לא עושה את הדברים האלה, אז בסדר.
במקום זה את שופטת אותי על החטאים הקטנים שלי.

'שאלת אם כשאגדל אבין כבר, ואני שאלתי אם אגדל'
והאשמת אותי שאני סופני ואת בשלב הזה של להיוולד מחדש וללמוד ולתקן את החיים שלך ולהסתכל קדימה בתקווה. באחד הלילות כשנתקלתי ב'תקווה' בערוץ הראשון בזפזופ אחרון לפני שינה, אני מוכן להישבע שראיתי את פנייך הקפואות עם מבט עוצמתי בעינייך לכיוון הדגל, כמו קלישאה אולימפית.
שאלתי באמת, כי גיליתי שאני חולה ויתכן שלא אהיה כאן לנצח, ואת חשבת שאני חוזר לימי הסכין והמלחמה שבראש שלי.
אז המלחמה היא אחרת הפעם, היא על משהו הרבה יותר גדול ממני וממך, ולא את, לא את, תהיי זאת שתגידי לי איך להתמודד איתה ואיך להילחם איתה.
את זונה שניקתה חטאים ואני ילד מטומטם שחטא בשביל לרצות אותך, כשאת רצית לשמור על ניקיון כפייך. אבל מה עם הנשמה שלך? היא לא מלאה בכתמים?

'שאלת אותי אם ידעתי אהבה ואיך זה לשיר שיר בגשם'
וסיפרת לי על נשיקות בגשם עם דלת פתוחה של אוטו יקר שמנגן את מיטב הלהיטים הרומנטיים של השנה וכמה נהדר הוא היה. ואיזה קלאסה.
ואני ידעתי אהבה שאת לא יכולה להתחיל להבין ואני שרתי ורקדתי במבול סוחף ובשרב כבד, ובמדבריות של הקיום שלי, אני רחצתי באגם נעורים שאת לעולם לא תדעי. את משמיצה אותי על כמה שאני קטן ואני רואה בעיניים שלך רק קמטים שנגרמו משנים של שנאה ותיעוב.

'כל לילה לפני שאני הולך לישון, אני מפקיד את נשמתי בידיי הבורא, אני מבקש ממנו רק משאלה אחת לפני שאמות - חייתי חיים עד הסוף, עכשיו תן לילד שלך למות כמו גבר'
אני מסתכל לתוך הקנה ויודע שזה האקט האחרון שבשליטתי. מחר בבוקר, בכל מקרה כבר לא אהיה פה. את יושבת לידי מזילה דמעות של תנין שלא הייתי עושה ממנו תיק, ובוכה עליי ומבקשת סליחה על כל השנים האלה שהיית חרא של אמא.

לכי לעזאזל.
אני לא צריך לנסות לנצח בשבילך במלחמות שאני יודע שאני הולך להפסיד בעצמי.
אני פשוט שוכב על המיטה ומחכה לצלצול הפעמון שיבשר על הנוקאאוט.
הדלת שם, תכבי את האור כשאת יוצאת.

זה אותו אחד, אותו אחד שפעם דיבר כמו שאסור היה לו לדבר ונענש והוכה ומת.

ועכשיו הוא שוב כאן.

הוא מציץ מבעד לדלת ועוקב אחריי במסדרון.

כשאני מתקלח, אני רואה אותו בזווית העין.

כשאני סוגר את החלון, אני רואה את ההשתקפות שלו מאחוריי.

כשאני קורא לו הוא אף פעם לא בא.

זה אותו אחד, אותו אחד שפעם חטא חטא נוראי ונענש ונשרף ומת.

ועכשיו הוא רודף אחריי.

הוא דופק על הקירות ומזיז את הכסאות ומדליק את האורות.

הוא מושך לי בשיער ושורט לי את הגב.

הוא מקלל אותי בקול ובלב,

וכשאני רואה אותו מחוץ לחלון וסוגר אותו, הוא תמיד מצליח להתגנב.

הוא אף פעם לא מסתלק כשאני מגרש אותו.

זה אותו אחד, אותו אחד שפעם אהב אותי ושמר עליי.

הסתכל עליי מלמעלה כמו ענן אפור מלא בגשם ושמחה.

ועכשיו הוא כועס עליי.

הוא מפיל את התמונות ומקשקש על הקירות,

הוא מתעלל בכלב והופך לי את הצלחת מהשולחן.

כשאני רואה אותו עומד בחלון ואני מתקרב להתפייס, הוא מסתובב ומתרחק ממני.

כשאני מחפש אותו, אני אף פעם לא מוצא אותו.

זה אותו אחד, אותו אחד שפעם פגעתי בו כמו שאסור לפגוע ועכשיו הוא מעניש אותי.

שברתי את ליבו ובעטתי בו כשהוא שכב על הרצפה.

את דמעותיו ביטלתי ואת רעיונותיו דחיתי,

והשפלתי אותי ורוממתי אותו רק כדי להשפיל אותו שוב,

ושנאתי אותו גם כשאהבתי אותו גם כשנאתי אותו.

וכשהוא היה צריך אותי תמיד בחרתי להתעלם.

זה אותו אחד, אותו אחד שחיפש להושיט לי יד ודחה את ידי,

שחיפש לגעת בי וברח ממגעי,

שרצה לשמוע קולי וסתם את אוזניו,

שרצה שאתקרב אבל ברח.

אני חייב להשלים איתי.

אני לא עצמי מאז שאני לא שלם.

זה היה יום-ראשון-אחר-צהריים מושלם.

אמא ושני ילדים קטנים משחקים בפארק. הילדים רואים את הכלב של השכנה ומתפנים אליו.

אמא מפלרטטת עם הבן של השכנה. ילד צעיר שהרגע סיים קורס קצינים.

אבא חוזר מהעבודה אחרי שעשה את המזכירה באוטו של החברה ונותן נשיקה לאמא ולקטנים.

אידיליה.

ג'וני יושב על הספסל ורואה את כל ההתרחשויות ומחייך בלב.

"לפחות יש שוויון", הוא אומר לעצמו.

באוזניים שירי אהבה קלאסיים, מהסוג שלא עושה לך בחילה של "יותר מדי מתוק",

על הברכיים מדור הספורט מהעיתון של היום שהוא לא הספיק לקרוא בבוקר.

והוא נח.

ימים משוגעים עוברים על ג'וני.

פעם הוא כתב שכל כמה חודשים נולד עולם חדש בתוך עולמו,

טורף את עולמו הנוכחי וכל הכוכבים חגים סביבו, אובדי עצות.

בדיוק נולד לו עולם חדש.

הוא לא כ"כ ידע איך להתמודד עם זה ולא תמיד היה עם מי, אבל גורלו של ג'וני הכתיב לו שהוא צריך לעבור הכל לבד.

הערב יורד ומתחיל להיות מעט קריר.

ג'וני מתעטף בסוודר שלקח איתו, מקפל את העיתון ויוצא לכיוון הבית.

בדרכו הוא חולף שוב על פני אותה משפחה אידילית ועיניו מצטלבות בעיניה של האם.

היא אישה מדהימה.

אלמלא הייתה נשואה, הוא עוד היה מפנטז עליה.

היא מחייכת והוא אומר "ערב טוב" וממשיך ללכת מבלי לסובב את הראש ונעלם בתוך החשיכה.

כמה מטרים אח"כ הוא שומע את האמא שואלת את האבא "יש לך כאן אדום, תנקה...".

בן השכנה והכלב מחכים למעלית.

ג'וני מעדיף לעלות ברגל.

המשפחה המאושרת נכנסת ללובי וג'וני עף למעלה.

בבוקר שלמחרת ג'וני יוצא לעבודה ונתקל באמא עם שני הילדים.

היא מלווה אותם לגן ולבית הספר.

ג'וני בדיוק חזר מהמכולת והיא בדיוק יצאה.

"בוקר טוב"

"מה שלומך?"

"מצוין ומה אתך?"

"נהדר, נראה לי..."

"רק נראה לך?"

"כן, מה אני אגיד לך..."

"רוצה לדבר על זה או?..."

"כן... אפשר. שאקפוץ לקפה עוד חצי שעה?"

"מממ.. כן. למה לא?"

"טוב, נתראה"

ג'וני עלה הביתה והתארגן.

האמא שמה את הילדים בגן.

כעבור חצי שעה דפיקה בדלת.

"היי"

עכשיו כבר היה מאוחר מדי בשביל ג'וני לא לפנטז עליה.

הם התיישבו לקפה ודיברו והיא סיפרה שהיא יודעת שבעלה בוגד ובגלל זה היא מפלרטטת עם כל דבר שזז, אבל אין לה באמת אומץ לעשות עם זה שום דבר.

ג'וני תהה אם זאת הזמנה למהלך מצידו, אבל העדיף שלא להכניס את הראש למיטה שכזאת.

בערב שוב ג'וני ירד לגינה ונתקל באמא ושני הילדים.

הוא התיישב איתה על הספסל והם דיברו.

הילדים שלה מקסימים והיא מושלמת ובעלה אידיוט שמזיין את המזרן המשרדי.

היא מדברת ארוכות על משהו,

וג'וני תוהה איך אפשר לבגוד בה.

היא חכמה ואינטליגנטית ויפה וסקסית.

וישרה.

אין לה אומץ לעשות לו את מה שהוא עושה לה.

וג'וני תוהה.

בערב הוא מגיע וזה לא נעים, אז הוא אף משם.

בערב הוא שמע צעקות מהקומה מעל.

היא צורחת והוא צורח חזק יותר.

היא בוכה והילדים היסטריים.

פתאום זכוכית נשברת על הקיר.

האור בחדר המדרגות נדלק.

עוד קצת צעקות ואז שקט.

ג'וני המשיך בעיסוקיו ורק המחשבות נשארות במה ששמע זה מכבר.

לא עוברות שניות ודפיקות בדלת.

על יד אחת הקטנה, על היד השנייה קצת דם.

"אני יכולה להתקשר לאחותי שתבוא לקחת את הילדים?"

האשה המושלמת אצלו בבית, צריכה אותו.

מתקרבת לחיבוק מנחם.

זה מגעיל לומר,

אבל צרות של אלה בקלות הופכות לאידיליה של אלה.