מילה ותמונה

כשאנחנו ניפרד,

בשתיקה ודמעות,

עם לב חצי שבור,

נפרד לשנים,

לחייך חיוורות וקרות.

קרה יותר נשיקתך.

טל הבוקר

שוקע, קר על מצחי,

מרגיש כמו אזהרה,

מפני השילוב של עכשיו ותחושתי.

שבועותייך – כולן שבורות,

וקלה היא תהילתך,

אני שומע קולך מדבר,

וחולק את בושתך.

הם הזכירו שמך בפניי,

זה היה אות מבשר רעה,

רעד עבר בי,

מדוע היית כה יקרה?

הם לא ידעו שאני מכיר אותך,

מכיר אותך טוב מדי.

זמן רב אני מתחרט על כך,

חרטה עמוקה שלספר לא כדאי.

בסוד נפגשנו,

בדממה התאבלתי,

על שהלב שלך יכול לשכוח,

ונשמתך לרמות.

אם אני צריך לפגוש אותך,

אחרי כל השנים, איך אברך?

עם שתיקה ודמעות.

הרבה זמן לא כתבתי שיר.

לא חרזתי או הכנסתי דימויים הזויים.

לא דיברתי על אהבה או כאב.

לא נתתי כינויים לכאב לב וליתר דברים בזויים.

לא דימיתי אדם לענן,

או אישה למלאך,

או צנצנת לזמן,

או את זה לכך.

אני לא משורר,

כך טענתי שנים.

אם כבר, יוצר.

זה שני דברים לגמרי שונים.

משורר מספר על אהבת הארץ,

משתמש ב"חרוז-תפוז",

אני מספר על ארץ אהבתי,

וסיפורי זימה, גאווה ובוז.

דרכנו היא אחרת,

המשורר ואני.

אני מספר על אהבה מדממת,

הוא כותב קשקוש והופך על-זמני.

אני משורר גרוע,

אני לא יודע לחרוז,

אבל, תראו איזה איש קרוע,

מנסה גאוות מילים לבזוז.

תפוז ובוז זה חרוז די אידיוטי,

אם מסתכלים על זה אובייקטיבית.

וגם כל העסק הוא די פסיכוטי.

(אין לי שורה להשלים את החריזה,

בבית הבא ננסה לפצות על ההחלטה הפזיזה)

אז כמו שאמרנו, אני לא משורר,

אני רואה עצמי כבורא מציאות.

לוקח מציאות משלי ושל אחר,

מערבב ויוצר משמעות.

אבל עכשיו וידוי:

גם אחר הוא אני.

זה די דפוק, שווה נידוי,

אבל פיצול האישיות הוא די משני.

סוף יום אחרי שבוע מגעיל,

אוספים את הפקלאות ויוצאים לנוח.

חריזה מחורבנת בפוסט לא מתוחכם בעליל,

שיהיה לכם בתגובות משהו לשוח.

שתהיה שבת שלום,

ותקראו את הפוסט מהר,

יש סיכוי שעוד יימחק היום,

אני מכיר את המשורר...

1. איה.

כואב לי.

טיפ לחיים:

כשאתם גוזזים ציפורניים, תהיו מרוכזים!

אחרת אתם יכולים להסתכל על הטלוויזיה כי זלאטן בועט לחיבור,

ואתם תיפצעו ויכאב לכם.

לא נעים בכלל.

מצד שני, קיבלתי "נשיקה וירטואלית" מאחת הנשים השוות עלי אדמות (כן, כן, את),

אז אולי זה בכל זאת קצת נעים...

2. אבל עזבו הדפיקויות שלי.

עוד מעט יהיה יום חג.

אני לא יודע מתי, רק שזה בשבועיים הקרובים.

יש את ראש השנה לאילנות, וראש השנה בתשרי, וראש השנה לפני יציאת מצרים ועוד ראש השנה אחד שאני לא זוכר,

ויש גם ראש השנה להגחתה לעולם של האישה והאגדה, V.

צוותי ההפקה שלנו כבר עובדים על האירוע.

היה הרבה יותר קל אם היה לנו תאריך, אבל אנחנו לא קטנוניים.

3. ג' עוד מעט טסה.

חבל שלא אזכה בצער הפרידה וחדוות הנחיתה.

4. מישהי שפעם רצתה ועכשיו לא שלחה לי לינק לבלוג של כוסית על, שאתרשם מהתמונה.

יש אנשים שלא מבינים כלום, גם אם כותבים להם את זה.

5. אני חייב לקנות MP חדש.

הפתגם "מה שעולה בזול עולה ביוקר" מעולם לא היה נכון יותר.

בהתחלה נדפק המסך והייתי צריך לנחש אם הוא עובד או לא.

עכשיו הוא פשוט לא עובד.

אני לא אשרוד שעה של חדר כושר בלי זה.

6. אם הדבר הראשון שאת שמה לב אליהם הוא הנעליים,

אז דעי לך שלפני כמה ימים קניתי סאקוני חדשות ומדהימות.

ונוחות, ותומכות, ושומרות על הגב.

היי, תראי איזה מגניב הם עשו את הלוגו בשפיץ!!

7. מנגנים עכשיו שיר של אלכסנדר פן.

האיש כל כך ידע לכתוב.

חבל שאריק לביא לא שר באותה רמה ומי שהלחין לא הלחין באותה רמה.

זה מזכיר לי את הבדיחה שאלוהים ברא את פריז ואמר שהיא מושלמת מדי,

אז כדי לאזן הוא ברא את הצרפתים...

פן כותב מושלם מדי, אז כדי לאזן הוא נולד בתקופה מאוד לא מתפתחת ואיכותית מבחינה מוזיקלית.

זה עושה לו עוול.

מי יהיה זה שירים את הכפפה ויעשה מהשירים שלו מה שהם ראויים להיות?

8. פתק לעצמי:

אני צריך לאכול יותר, לישון יותר, לעבוד יותר, להירגע יותר, לדבר יותר, לצאת יותר, לחיות יותר.

לחשוב פחות.

9. פתק לעצמך:

טוב שאת כאן.

10. פתק לכולם:

לבן.

כי ימין חרא, שמאל חרא, מרכז חרא, דתיים חרא, חילוניים חרא, ערבים חרא, חברתיים חרא.

כולם אינטרסטים ואנחנו שוקעים בחרא,

אז פתק לבן.

(עוד מעט זה יהיה רלוונטי, אני פשוט מקדים את המאוחר)

וזה סוף החדשות.