מילה ותמונה

יותר מדי לילות בלעדייך,
וכבר שכחתי את הריח שלך.

כשהגעת שוב ודפקת בדלת,
התערבתי ביני לביני אם אזכור בדיוק עד איפה את מגיעה לי כשאת באה לחבק אותי.
ניצחתי.

חיבקתי אותך חזק וליוויתי אותך לכיסא.
הפסטה כבר הייתה מוכנה, וגם כוסות המיץ, שלערב הזה שימשו ככוסות ליין ממיטב הבציר הישראלי (או: מה שעמד במסגרת התקציב שלי, קרי, מיץ ענבים של תפוזינה).
הפסטה הייתה לפי מתכון מיוחד שכבר הפיל אנשים בעבר,
וגם את הלכת שבי אחרי ניחוח התבלינים המיוחד שרקחתי.

זה היה הכי רחוק מערב רומנטי.
המיקרוגל שתופס חצי שולחן והכירה החשמלית שעליה מונח סיר הפסטה לא השאירו מקום לנר ופרח.
הכלב הניח את ראשו על ירכך בחנופה שגם הקרים שבקרי הלב לא יוכלו לעמוד בה.
כמו החרשים שמוכרים מחזיק מפתחות או ורד.
ואת נפלת קורבן לקסמו של הפלא, ואני חייכתי וכשהוא הגיע אליי, אמרתי לך שאני כבר חסין.
את צחקת את הצחוק הזה שלך, ואני הפסקתי לחייך ופשוט הסתכלתי עלייך.
זה היה רגע קלאסי למשפט בסגנון 'שכחתי כמה את יפה כשאת צוחקת',
אבל הדבר היחיד שיצא לי מהפה, היה 'יש לך ירוק פה'...

קילפתי לך קלמנטינה ואת ירקת את הגרעינים כמו אריק קאנטונה בימיו הגדולים.
אני עשיתי כלים ואת הסתכלת ואפילו לא הצעת לעזור.
'את לא מתכוונת לעזור לי?!'
'טוב, תביא, אני אעשה'
'נראה לך שאני אתן לך לעשות כלים? השתגעת?'
'אז למה שאלת?!'
'כדי לצאת אביר...'

התיישבנו על הספה בסלון.
רחוק מהטלוויזיה והמוזיקה וכל הטכנולוגיה.
את שמת עליי ראש ואני ביקשתי להקריא לך שיר של אלכסנדר פן.
את הסתדרת שיהיה לך נוח ועצמת עיניים.
הסתכלתי עלייך שניות ארוכות.
את פקחת עין אחת כדי לראות למה אני לא מתחיל לקרוא,
ואני חייכתי חיוך רחב וליטפתי את פנייך.
'טוב, טוב... הנה, אני מתחיל. תעצמי עיניים'.
הקראתי באיטיות והטעמה כל מילה ושורה.

את ואני / אלכסנדר פן
לך שיש צוואר לבן,
ולי סכין מעשת,
זמיר ומשי - לך, בתי-מרזח - לי.
ואם ביום ארור
תפלי אלי נכבשת -
זעקתך תטבע בשאגת קולי.

כי איך אוהב - דעי:
כמו פנתר דורס את
קרבן תאותו בשצף קצפו מפיו -
ממחבוא דמי אקפוץ, חיה פורצת,
ובין מלתעותי תדעך נשמת טרפי.

לא אכירך, אישה,
כי בך אהב אחרת -
את זו, שבקרבך גועה ולא ראית.
היום לא את -
צלך רודף אחרי, הפרא,
לשים כבלי-תרבות על אהבה פראית.

הנה, הנה אם תרצי
ותהססי מדעת
מה עז יותר - דמי או דם נעים זמירך...
בכל צבעי-קשתך
אל חץ אוני נוטה את -
בכדי! -
לא אלכד. רק פחד אסמיך!

דממתי את אפך? -
סלחיני, המחשקשת,
אני ואת - זרים, הרפיני בשבילי.
לך שיש צואר לבן,
ולי סכין מעשת,
זמיר ומשי - לך, בתי מרזח - לי.

'זה מדהים'
'טוב, הוא משורר מדהים'.
נשארנו שותקים, כי מה אפשר היה עוד לומר,
אחרי שסיפרתי לך את התוכניות שלי לגבייך במילים שלו,
יכולתי רק לשבור ולהרוס עם המילים שלי.

עד שקמת לנשק אותי,
לא פתחתי את פי.
את שידך ליטפה את פניי,
ממרום שנותיי וניסיוני גיליתי,
מעולם לא פתחתי כך את לבי.

אחרי שהתברר שגם כרישת הקלפים האחרונה שיקרה,
גיליתי שמפות של מספרים מנבאות עתיד לא-בודד.

אני לא מאמין בנבואות, ואילו הייתה נבואה שכן הייתי מאמין לה זו הייתה ההיא מדצמבר 2012,
אבל זה מצחיק לראות איך זה השפיע עליי.

אותה אחת שניבאה לי במספרים (כן, כן, אני יודע שזאת לא נבואה, אבל זאת מילה הרבה יותר מעניינת מ'קריאה' או מה שזה לא יהיה...),
גילתה עליי דברים שלא גיליתי לה, ואני נותן לה על זה את הקרדיט ושולח לה את אהבתי על הנימה האופטימית והמחשבה בכלל, למרות שהיום הזדעזעתי לגלות שהיא לא מכירה את 'נרקוד נשכח' האגדי.

בכל מקרה, אותה מפת מספרים אומרת שאתחתן אי שם באוגוסט בעוד שנתיים.

ואני רוצה לשחק משחק.
אני רוצה להעמיד את כל המועמדות במעגל ואני אעמוד במרכז.
אני אעצום עיניים ואושיט את האצבע שלי קדימה.
אני אסתובב ואסתובב והרמקולים ינגנו
עד ששלמה ארצי יאמר:
"בודדת את נודדת" ואז אעצור.
"בלי להקה בלי עדר" ואפקח את העיניים.
"כמוני מפחדת" אתקרב אליה.
"להזדקן לבד בחדר" אטה מעט את ראשי ואשאל בלי מילים ורק אם חיוך מה היא חושבת על העניין.
היא תסכים כמובן ותתרגש מאוד ואת ההמשך הקיטשי להפליא אני נותן לכם להשלים לבד.

טוב, זה לא משחק טוב, כשאני חושב על זה,
אבל אני מנצח...

אני לא יכול שלא לחשוב אם זאת מישהי שאני כבר מכיר.
אני מסתכל על מישהי מסוימת ומאוד רוצה לשאול אותה "זאת את?" והיא כמובן לא תבין על מה אני מדבר ואני אחייך.
אני יכול לחשוב על כמה שאני לא רוצה שהן יהיו אותה אחת.
לא ברע, אני אוהב אותן, אחרת לא היו בחיי, אבל... לא אוהב בצורה הזאת או לא עד כדי כך אוהב.

אילו הייתה לי בחירה חופשית וידיעה שהבחירה שלי תתגשם,
הייתי עוזב הכל ומתרחק מפה, ובודק למי לבי באמת באמת שייך.
אולי זאת תהיה המיתית שאני עורג אליה כבר 17 שנה. אולי נורמה ג'ין שלפני יומיים כולנו הבנו שהיא עדיין במערכת. אולי מישהי מהעת החדשה. אולי מישהי שקוראת עכשיו את המילים האלה, אולי מישהי שפעם קראה פה וכבר לא.
אולי היא בכלל עוד לא נכנסה לחיי.
לא יודע.
אבל זה היה יכול להיות מעניין.

ואולי זה יהיה כמו תמיד.
אני אמצא אותה.
"בודדת את רוקדת,
שולטת בצעדייך,
לפתע את מועדת,
אני ניגש אלייך"
ואהיה זה שעוזר לקום ומחייך ומקשיב ומחבק ועושה את כל הדברים האלה שאני עושה.
ונתקרב והיא תתאהב בי כמו שאני מאוהב בה.

ואז לא נדבר יומיים-שלושה, מסיבה זו או אחרת, וכשנדבר היא תהיה קצת קרירה ופתאום אגלה ש
"המצלמה ננעלת
והצלם גונח
הוא יעשה לך ילד
אחר כך יתפכח"
ואולי היא תבוא אליי, כי אני אוהב אותה מספיק כדי לקבל אותה גם עם ילד של איש אחר ולבלוע את העלבון ההוא.
וייקח לי זמן לסלוח, אבל אסלח בסוף. כי היא תאהב אותי באמת הפעם. רק אותי.
ולפעמים קצת אחשוש ולפעמים לא אהיה לגמרי בטוח והיא תמיד תרגיע אותי ותאמר לי שזה בסדר ואאמין לה.
וזה לא תמיד יהיה קל.

אבל הסוף יהיה טוב.
הסוף יהיה:
"אני קרוב שוב אל הבית.
משמאל מטע זיתים.
אני ברגע של שתיקה
כותב ממך שירים.
את תרקדי בג'ינס שלך
אני על הספה אלמד -
*זה הנווד, ניצח כאן במלחמה"

(*תעבדו על זה עם הלחן, בסוף זה תופס)

לקראת סוף כיתה ח' הוחלט על ידי מי שהוחלט שבית הספר שלנו ישתתף בבחינה מדגמית בספרות.
לצורך המשימה החשובה, שלחו אלינו את סיגל.
סיגל למדה את הכיתות הנמוכות בבית הספר ולא ממש הכרנו אותה לפני כן.
די מהר היא הפכה לחביבת הבנים ולשנואת הבנות.
איכשהו היה לי איתה חיבור יוצא דופן.
זה התחיל מכיכוב בשיעורים שעברנו איתה (אבל לא חכמה. בכיתה ח' כיכבתי בכל התחומים במסגרת בית ספר), המשיך בישיבה משותפת בהפסקות (הראשונה והאחרונה שבגללה וויתרתי על המשחק של הפסקת 10), ונגמר בלהישאר איתה עד אחרי שעות הלימודים ושיחות ארוכות בטלפון ומפגשים אחר צהריים בגן הציבורי, כשיצאה עם ילדיה.

באחד הימים עזרתי לה לקשט את הכיתה שלה למסיבת סוף שנה.
בשלוש וחצי בית הספר היה ריק. רק היא, אני והשומר שבשער.
שמענו שלמה ארצי בקולי קולות והיא המליצה לי על השיר הזה ו"תקשיב לשורה הזאת".
כשהתנגן 'ירח' היא יצאה מהכיתה בסערה.
הלכתי לראות מה קרה והיא בכתה בחדר המורים ואמרה לי להמשיך בכיתה ושהיא תכף תחזור.
כשנרגע וחזרה שאלתי אותה מה קרה ומדוע בכתה.
היא סיפרה לי על אדם מת שאהב את השיר ואיך שלפעמים הוא גורם לה לבכות ככה, כי זה לא מאוד ישן ולא לגמרי עבר.
בלי יותר מדי פרטים.
מאז אותו יום 'ירח' זה השיר של סיגל.

בסוף אותה שנה סיגל קנתה לי כמתנת פרידה את היומן הראשון שלי ועט.
הבלוג, אגב, הוא היומן השני שלי. בין לבין נכתבו מאות מאות דפים. חלק עדיין שמורים אצלי. בפעם האחרונה שעברתי עליהם הייתה לפני 3-4 שנים, וכשעברתי דירה פשוט הכנסתי את הקופסא עם הניירות לארגז. הם עדיין בארגז, אגב.

היום שלמה ארצי חוגג יומולדת 60,
וכל מי שקורא פה לאורך זמן יודע כמה אני חושב שהאיש הזה הוא יוצר ענק וגאון.
יש לי זכרונות שהולכים שנים אחורה ששיריו שזורים בהם.
אהבות, אכזבות, נסיעות עם אבא.
את השמות כולם מכירים וגם את השירים שאני הכי אוהב לא חסכתי מכם אף פעם בשיר או בציטוט.

הספר שלו 'שירים' לימד אותי רבות על תהליך הכתיבה שלו.
לפעמים זה סתם משהו שבא לו כשהוא רוכב על אופנוע ברחובות תל אביב.
לפעמים זה מתוך כאב לב גדול.
קצת כמו כולנו, אתם לא חושבים? אבל אף אחד לא מודה בזה. כולם רוצים להיות כותבים מתוך השראה אלוהית.
לפני כיפור קניתי את ספרו "עוד לא שבת" שמבוסס על תוכנית הרדיו שלו בגלי צה"ל.
קטעים, קטעים, חתיכות, חתיכות,
גיליתי את התובנות ואיך הוא רואה את העולם ואת היכולת לנסח דברים כ"כ מופשטים במילים כ"כ ברורות.

מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול?
אני רוצה להיות כותב כמו שלמה ארצי.

הוא לא סופר. הוא לא משורר.
הוא פשוט כותב.

אילו יכולתי לברך את שלמה ארצי הייתי מאחל לו שימצא מישהו שיהיה עבורו, מה שהוא עבור כ"כ הרבה אנשים אחרים.
אני לא מדבר על זמר כאידול נערץ.
אני מדבר על איש שאומר את הדברים הכי פשוט, לפעמים הכי מופשט שאפשר, ומשמח כל כך הרבה אנשים בדרכו במשך כ"כ הרבה שנים.
לעולם לא אוכל לכתוב כמוהו, אני מודה.

אבל לו יכולתי לכתוב לו,
הייתי כותב שמתוך כ"כ הרבה אנשים,
אולי הכי הרבה אני כותב בגללו.
זה הרצון להיות מסוגל לרגש כמו ש'ירח' שלו ריגש את סיגל.

ביום שאכתוב משהו ואומר "הו, זה בסגנון של שלמה ארצי", אדע שעשיתי את זה.

יומולדת שמח, איש זר-מוכר.