מילה ותמונה

הנה התחילה לה אופנה חדשה בישראל.

פעם זה היה רצח נשים.

כל שבוע היינו קוראים על אישה אחרת שבעלה טבח בה.

לפעמים כשהילדים ישנו, לפעמים מול הילדים.

ואז החליטו הנשים לנקום.

טובחים בנו? נטבח גם אנחנו!

הבאים בשרשרת המזון החולנית (והלא אמיתית, כמובן), היא הילדים.

הרי אמא שתנסה להטביע את בנה בן ה-16 לא תצליח.

ילד בן 6 הוא כבר איש קטן עם אישיות ואולי האמא גם לא תוכל להתמודד איתו כשישתולל.

ילד בן 4?

קלי קלות.

הוא סומך על אמא,

הוא חלש (ואם לא, תמיד אפשר להרעיב יומיים. זה יהיה יותר קל).

אתם מתארים לכם את השלב הבא?

כותרות העיתון זועקות: בן 4 רצח את אחיו התינוק.

אתמול ראיתי תוכנית על אריות טורפי אדם.

הם תהו מה גורם להם לעשות את זה, שהרי האדם אינו טרפו הטבעי של האריה.

מסתבר שבגלל בעיות בשיניים שהכאיבו להם,

הפכו שניים או שלושה אריות לאורך השנים לטורפי אדם.

למה?

כי זה קל יותר.

האדם מהיר פחות וחזק הרבה פחות מחזיר בר, למשל.

נו, באמת.

אני לא כזה תמים.

ברור לי שזו לא התאגדות שכזאת של נשים.

אבל תודו שזה נראה מרוכז מדי.

מאז רוז המסכנה, בתוך 4 ימים מצאו עצמם עוד שני ילדים בני 4.

כל אמא שאי פעם צעקה "נמאס לי ממך!" הופכת להיות רוצחת בפוטנציה.

עכשיו כשרואים כמה זה "פשוט וקל" להטביע ילד, לחנוק אותו או להכות אותו,

כל מה שצריך זה רק רגע אחד של שגעון.

תכנון מוקדם זה בולשיט.

בשביל לתכנן רצח כזה ולהוציא אותו לפועל צריך להיות בת זונה עם קרח בעורקים.

לא נראה לי שזה המקרה בשתי הרציחות האחרונות.

אני מקווה שלא.

בעצם, אני מקווה שכן.

שהרי בת זונה עם קרח בעורקים הרבה יותר קשה למצוא מאמא עצבנית שמוציאה קריז על הילד.

בסופו של דבר,

בשבוע שכזה, מסתבר שגם "אהבת אם" הופך להיות מושג זול וחסר משמעות.

עם כזאת אהבה,

רק שיבוא כבר הטיל האיראני ויחסוך מאיתנו את התופעה הזאת.

אתמול בלילה קיבלתי איתות בביפר.

מהר יצאתי למקום המפגש.

סופרמן, באטמן ואקווה מן כבר היו שם.

חיכינו שעה ארוכה לסופר-וומן, אבל היא לא יוצאת מהבית בלי איפור.

אישה במעמדה...

אמרו לנו שיש בעיה וצריך להציל את המצב.

עניין של רוטינה.

נכנסו לחמ"ל.

באטמן הציע שנקרא לספיידרמן מהחופשה שלו,

זה בדיוק תחום ההתמחות שלו.

סופרמן התעצבן.

הוא תמיד הרגיש שבאטמן לא ממש סופר אותו.

הוא יצא מהחדר בזעם.

סופר-וומן אמרה שהיא הולכת להרגיע אותו ותוך כמה דקות הם חוזרים.

אקווה מן ואני גם התנגדנו לקרוא לספיידרמן.

כבר חודשים הוא מתכנן את החופשה הזאת, אז עכשיו נקרא לו בשביל זה?

אפשר להסתדר גם בלעדיו.

אנחנו בכל זאת גיבורי על.

באטמן סימן לרובין והשניים יצאו מהחדר.

ביקשתי מאקווה מן שיילך לקרוא לסופרמן וסופר-וומן.

צריך לקבל החלטה, ואני לא עושה את הכל שוב לבד.

הוא פתח את דלת החדר שאליו הם יצאו וראה אותם מתנשקים.

הוא התעצבן, כי הוא היה קצת דלוק על סופר-וומן.

טוב, מי לא היה דלוק עליה?

היא הייתה יפה כמו V, ג', ד' ברגמן, מוניקה בלוצ'י וקלייר פורלאני.

או בעברית: מושלמת.

לי היא עשתה את זה קצת פחות,

בגלל שהיא לא הייתה יצירתית, חכמה, סקסית, מופרעת או מוכשרת כמוהן,

אבל אתם יודעים, סופר-וומן...

אישה שמצילה את העולם עם בגד גוף של התעמלות אירובית ומסקרה בעיניים לא נמרחת ושיער שלא זז מילימטר.

יש בזה משהו סקסי.

בכל מקרה, סטינו מהנושא.

אקווה מן דפק את הסצינה שלו,

ואני חייב לציין שבשלב זה קצת התבלבלתי בינו לבין רובין...

בדרך כלל הוא הדרמה קווין,

קראתי את כולם לסדר.

התקשרתי לבאטמן ורובין שיחזרו והצעתי שנתקשר לספלינטר והוא יחליט מה הכי טוב לעשות.

התקשרנו אליו.

הוא היה באמצע קאטה, אז בצורה לא אופיינית הוא קצת התעצבן.

אבל הסכים לעזור.

הוא חילק הוראות:

"סופרמן, צא לדרך. תוכיח לבאטמן שאתה יכול לעשות את העבודה יותר טוב מספיידרמן.

 אקווה מן, תירגע. יש הרבה דגים בים (חה, חה, חה. בדיחות של עכברוש, לכו תבינו).

 באטמן, רובין, אתם יכולים ללכת הביתה.

 סופר-וומן, תלבשי משהו!

 ואתה... מה לעזאזל עובר עליך".

השעון המעורר צילצל, והמחשבה הראשונה הייתה "מה לעזאזל עובר עליי".

ספלינטר צדק.

באמת משהו השתבש בקופסא.

אחרת מה מניע אותי לבוא למשרד לפני 7 ולכתוב פוסטים שכאלה?...

כשהייתי ילד לקחו אותי הוריי לקרקס.

היה שם פיל שעמד על שתיים ואריה שקפץ חישוקי אש בוערים.

היה שם להטוטן שריחף בגובה השמיים ואיש מוזר שאכל זכוכיות.

היה שם צמר גפן מתוק ותפוחים מסוכרים.

היו שם תחנות עם משחקים ודוכנים שמכרו בהם גלידה בגודל של הר.

והיה שם ליצן.

מכל הדברים בקרקס, אני הכי זוכר את הליצן.

פניו היו לבנות, אפו היה אדום וגדול,

שיערו היה אדום ומתולתל ופיו היה גדול, אדום גם הוא.

מסביב לעיניו היו עיגולים שחורים. בגדיו היו משונים. צבעוניים.

הוא היה די שמן ונעל נעליים של שחקן כדורסל. ענקיות כאלה.

בידו הוא החזיק בלונים.

בלון צהוב, ואחד אדום, אחד כחול ואחד.... ירוק. כן, זהו. היו לו ארבעה בלונים ביד.

הוא התהלך שם, הליצן.

הצחיק ילדים, על אחרים השפריץ מים. עשה כמה קסמים של זריזות ידיים.

ואז הוא הגיע אליי.

רכן לעברי, הושיט לי יד.

לא הושטתי אליו יד בחזרה.

פחדתי. נצמדתי לאבא.

ואז... כאילו בכוח, הוא משך את ידי והרחיק אותי מהוריי.

הבטתי לאחור, קיוויתי שיצילו אותי, אבל הם רק חייכו.

חשבו שאני נהנה, ואז אבא הצביע לאנשהו ואמא הסתכלה,

עוד מבט אחד לאחור, והם אינם.

נבלעו בין ההמון.

הליצן המשיך למשוך את ידי, כשבידו השנייה ארבעת הבלונים. הצהוב, האדום, הכחול והירוק.

הוא אמר לי שהוא רוצה להראות לי משהו ושאל אם אני רוצה את אחד הבלונים.

לא רציתי.

רציתי את אבא ואמא.

התחלתי לבכות, אבל בשקט.

ואז הגענו לאיזה ביתן קטן.

וזהו.

משם אני כבר לא זוכר כלום.

רק שאח"כ אבא שאל למה אני בוכה ולאן נעלמתי ואמא אמרה שאם לא אפסיק נלך הביתה. 

עברו 20 שנה ואני עדיין לא הולך לקרקס.

אני אוהב לראות בטלוויזיה פילים שעומדים על שתיים,

ואריות שקופצים דרך חישוקי אש.

להטוטנים שנוגעים בשמיים ואתה אף פעם לא יודע אם ינחתו או יתרסקו ואנשים מוזרים שאוכלים זכוכיות.

אני מת על צמר גפן מתוק, למרות שכבר שנים לא אכלתי. תפוחים מסוכרים כבר פחות עושים לי את זה.

בפעם האחרונה ששיחקתי בתחנה הבאתי דובי לחברה, גלידה לא אכלתי מגביע כבר מלא זמן, אבל זה תמיד קצת מגרה...

אבל בקרקס יש גם ליצן,

ואני לא יכול שלא לתהות אם ארבעת הבלונים הם חודי הקלשון והפנים החיוורות הם צבעו של מוות.

כשהייתי ילד לקחו אותי הוריי לקרקס. היה שם אוהל גדול ועגלות עם ממתקים. היו שם תחנות עם משחקים, ואיש עם סיר של תירס. והיה שם הביתן.

והיו שם פיל ואריה ולהטוטן ואיש מוזר.

והיה שם ליצן.

מכל הדברים בקרקס,

אני הכי זוכר את הליצן.