לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מילה ותמונה


מתחילים ממקום מסוים, ואז הולכים. אף פעם לא יודעים לאן באמת נגיע. אפשר לנחש, אפשר לכוון, אי אפשר לדעת.

Avatarכינוי: 

בן: 43

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אידיליה / ג'וני 17


זה היה יום-ראשון-אחר-צהריים מושלם.

אמא ושני ילדים קטנים משחקים בפארק. הילדים רואים את הכלב של השכנה ומתפנים אליו.

אמא מפלרטטת עם הבן של השכנה. ילד צעיר שהרגע סיים קורס קצינים.

אבא חוזר מהעבודה אחרי שעשה את המזכירה באוטו של החברה ונותן נשיקה לאמא ולקטנים.

אידיליה.

 

ג'וני יושב על הספסל ורואה את כל ההתרחשויות ומחייך בלב.

"לפחות יש שוויון", הוא אומר לעצמו.

באוזניים שירי אהבה קלאסיים, מהסוג שלא עושה לך בחילה של "יותר מדי מתוק",

על הברכיים מדור הספורט מהעיתון של היום שהוא לא הספיק לקרוא בבוקר.

והוא נח.

 

ימים משוגעים עוברים על ג'וני.

פעם הוא כתב שכל כמה חודשים נולד עולם חדש בתוך עולמו,

טורף את עולמו הנוכחי וכל הכוכבים חגים סביבו, אובדי עצות.

בדיוק נולד לו עולם חדש.

הוא לא כ"כ ידע איך להתמודד עם זה ולא תמיד היה עם מי, אבל גורלו של ג'וני הכתיב לו שהוא צריך לעבור הכל לבד.

 

הערב יורד ומתחיל להיות מעט קריר.

ג'וני מתעטף בסוודר שלקח איתו, מקפל את העיתון ויוצא לכיוון הבית.

בדרכו הוא חולף שוב על פני אותה משפחה אידילית ועיניו מצטלבות בעיניה של האם.

היא אישה מדהימה.

אלמלא הייתה נשואה, הוא עוד היה מפנטז עליה.

היא מחייכת והוא אומר "ערב טוב" וממשיך ללכת מבלי לסובב את הראש ונעלם בתוך החשיכה.

כמה מטרים אח"כ הוא שומע את האמא שואלת את האבא "יש לך כאן אדום, תנקה...".

 

בן השכנה והכלב מחכים למעלית.

ג'וני מעדיף לעלות ברגל.

המשפחה המאושרת נכנסת ללובי וג'וני עף למעלה.

 

בבוקר שלמחרת ג'וני יוצא לעבודה ונתקל באמא עם שני הילדים.

היא מלווה אותם לגן ולבית הספר.

ג'וני בדיוק חזר מהמכולת והיא בדיוק יצאה.

"בוקר טוב"

"מה שלומך?"

"מצוין ומה אתך?"

"נהדר, נראה לי..."

"רק נראה לך?"

"כן, מה אני אגיד לך..."

"רוצה לדבר על זה או?..."

"כן... אפשר. שאקפוץ לקפה עוד חצי שעה?"

"מממ.. כן. למה לא?"

"טוב, נתראה"

 

ג'וני עלה הביתה והתארגן.

האמא שמה את הילדים בגן.

 

כעבור חצי שעה דפיקה בדלת.

"היי"

עכשיו כבר היה מאוחר מדי בשביל ג'וני לא לפנטז עליה.

הם התיישבו לקפה ודיברו והיא סיפרה שהיא יודעת שבעלה בוגד ובגלל זה היא מפלרטטת עם כל דבר שזז, אבל אין לה באמת אומץ לעשות עם זה שום דבר.

ג'וני תהה אם זאת הזמנה למהלך מצידו, אבל העדיף שלא להכניס את הראש למיטה שכזאת.

 

בערב שוב ג'וני ירד לגינה ונתקל באמא ושני הילדים.

הוא התיישב איתה על הספסל והם דיברו.

הילדים שלה מקסימים והיא מושלמת ובעלה אידיוט שמזיין את המזרן המשרדי.

היא מדברת ארוכות על משהו,

וג'וני תוהה איך אפשר לבגוד בה.

היא חכמה ואינטליגנטית ויפה וסקסית.

וישרה.

אין לה אומץ לעשות לו את מה שהוא עושה לה.

 

וג'וני תוהה.

בערב הוא מגיע וזה לא נעים, אז הוא אף משם.

 

בערב הוא שמע צעקות מהקומה מעל.

היא צורחת והוא צורח חזק יותר.

היא בוכה והילדים היסטריים.

פתאום זכוכית נשברת על הקיר.

האור בחדר המדרגות נדלק.

 

עוד קצת צעקות ואז שקט.

 

ג'וני המשיך בעיסוקיו ורק המחשבות נשארות במה ששמע זה מכבר.

לא עוברות שניות ודפיקות בדלת.

על יד אחת הקטנה, על היד השנייה קצת דם.

"אני יכולה להתקשר לאחותי שתבוא לקחת את הילדים?"

 

האשה המושלמת אצלו בבית, צריכה אותו.

מתקרבת לחיבוק מנחם.

זה מגעיל לומר,

אבל צרות של אלה בקלות הופכות לאידיליה של אלה.

נכתב על ידי , 23/11/2008 17:00   בקטגוריות אהבה ישנה, אלימות במשפחה, אלימות, בדידות, זכרונות, סקס, עצב, פיסות חיים, פרידה וגעגועים, אהבה ויחסים, סיפרותי, פסימי, שחרור קיטור  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



3 בלילה - סיפור אמיתי


3 בלילה.

גשום.

מלבד תיפופי הגשם, דממת מוות.

 

דפיקה בדלת.

 

הצצה דרך העינית.

חדר המדרגות חשוך.

"בטח חלום."

חוזר לחדר.

בדרך עוד 3 דפיקות בדלת.
בטוח שהוזה.

מתקרב שוב לדלת ומציץ דרך העינית.

עדיין חושך.

 

אם יהיה שקט, בטח ילכו.

רק לא להשתעל עכשיו.

 

מתרחק בשקט.

 

עוד דפיקה בדלת.
"סעמק. מי זה עכשיו?"

 

מי שמאחורי הדלת מנסה להוריד את הידית.

פחד אלוהים.

 

מי זה, האנס המנומס?

 

זה לא יכול להיות פורץ.

אם זאת הייתה משטרה היו מדליקים את האור.

גם אם זה מישהו מוכר.

בטח גם היו מתקשרים.

 

ליד הדלת, בשקט.

הנשימות מעט כבדות, מהפחד.

צעדים נשמעים.

מתרחקים מהדלת.

שיעול מחדר המדרגות.

זה גבר.

בטוח.

 

נעלם מטווח השמיעה.

 

בעדינות, הצצה דרך השלבים.

איש במעיל גשם ארוך נכנס למכונית כחולה ונוסע.

 

במשך ימים המחשבות ירדפו.

מי זה היה? מה רצה?

האם הייתה כאן הינצלות מפגיעה או פספוס הזדמנות נדירה?

בטח פגיעה.

מי בא בשלוש בלילה בשביל לתת מתנות.

 

הזמן עובר וזה עוזב את ההכרה.

נשכח.

 

אחרי חצי שנה.

ליל יולי מחורבן, מיוזע ונטול שינה.

3 בלילה.

דפיקות בדלת.

 

הצצה דרך חור המנעול.

היא בוכה.

הדלת נפתחת.

היא מספרת שהוא העיף עליה ואזה ואין לה איפה לישון.

 

על הדרך היא מספרת שהוא ידע ובא לביקור לפני חצי שנה.

היא לא רצתה לספר כדי לא להפחיד, כדי לא להבריח.

 

היא נכנסת למקלחת להוריד את הזיעה של האימה והבריחה והבכי.

 

נכנסת לישון.

 

מבט קפוא בתקרה עד שמופיעים ציורי שמש ראשונים על הקיר.

 

לילה לבן.

רצוף בפחד וצער.

 

הימים עוברים ועכשיו היא כבר די גרה באותו בית.

הפחד נשכח.

הצער חולף.

השגרה משתלטת.

מדי פעם מדברים על מה שקרה ואיך זה משפיע על מה שקורה ומה שיקרה.

לפעמים זה צף, אח"כ נשכח ושוב ממשיכים הלאה בשלווה.

 

לחיות חיים שלמים בידיעה שיום אחד, בשלוש בלילה תהיה דפיקה על הדלת והחיים ישתנו...

זה מטריד.

נכתב על ידי , 26/10/2008 17:07   בקטגוריות אלימות במשפחה, בדידות, פחד וחרדות, פחדים שמשתקים, פיסות חיים, פרידה וגעגועים, אהבה ויחסים, פסימי, שחרור קיטור, סיפרותי  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זה בית זה?!?!?!


במקום שבו אתה תמיד מפסיד.
במקום שבו אתה תמיד טועה.
במקום שבו אתה תמיד לא שייך.
במקום שבו אתה תמיד יוצא לא בסדר.
במקום שבו יורקים עליך.
במקום שבו למילה שלך אין משמעות.
במקום שבו לקיום שלך אין משמעות.

במקומות כאלה אתה לא צריך.
אז מה אם פעם קראת לזה בית ולאנשים בו קראת משפחה?
זה אומר שבית זה מקום טוב?

ומי אמר שהמילה "משפחה" מכפה על כל היתר?

שיזדיינו כולם.
קח את הדברים ולך.
תכניס אותם לעמודים המגיעים להם בדפי ההיסטוריה שלך.
העמודים על הצוררים.
עם הרופא הנאצי שעשה לך את הניתוח והמורה שהשפילה אותך בכיתה י'.

באותם עמודים שבהם אף אחד לא מדפדף כי הם לא ראויים.

תשבע לעצמך שביום שתקח את הדברים שלך ותלך מפה,
לא תחשוב עליהם, לא תדבר עליהם.
בטח לא תדבר איתם.

זה קשה, אני יודע.
אבל אין ברירה.
צריך לחכות עד אז.
לפני זה מסובך, שהרי הם הורגים אותך בכל יום שעובר.
איך אתה יכול שלא לחשוב עליהם ולקלל אותם בלבך?
הזונות...

נכתב על ידי , 20/4/2008 17:11   בקטגוריות אלימות, אלימות במשפחה, בדידות, דברים מעצבנים, משפחה, פסימי, שחרור קיטור  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להנווד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הנווד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)