מילה ותמונה

הדרך למצוא פתרון לאיידס היא לקחת את 10 ראשי התאגידים הכי מצליחים, חזקים ועשירים בעולם, ולהדביק אותם בנגיף.

תוך שנתיים תהיה תרופה.

אין פתרון כזה לאלימות.

מה נעשה? נרביץ לאלה שרבים מכות במועדונים? הם יביאו חברים שלהם..

נאנוס את האנסים? אני בטוח שבכלא יושבים כל מיני באבא וטייני שישמחו, אבל עם המצב היום, עוד נצטרך לשלם משכורת מלאה.

הדרך הכי טובה להיפטר מהאלימות, היא ענישה סופר-דופר-טרופר מחמירה.

תקפת? 15 שנים בכלא.

דקרת? 20 שנים בכלא.

רצחת או אנסת? for life. מילולית.

הדרך היחידה שאני רואה כרגע, היא פשוט לא להיות "נחמדים" לכל המטורפים שהורסים את כולנו.

בלי עסקות טיעון מפוקפקות לנשיא אנס ועבריין שזרק חזיז במשחק כדורסל.

בלי לוותר למישהו בגלל הרקע שלו.

ולא להאמין לכל רוצח ששם כיפה לבנה גדולה על הראש ובא בפוזה של מלאך. אלה הכי מסוכנים, תאמינו לי.

זאת מכת מדינה.

חברי הכנסת הנכבדים שלנו רוצים לקיים דיון מיוחד בפגרה שלהם בגלל החמץ בפסח.

אם הייתה להם כזאת נחישות במלחמה באלימות הגואה, אולי מצבנו היה טוב יותר.

לכו תדעו.

כמה מהר תרוצי אם האיש שפגע בך ירדוף אחרייך שוב?

כמה בשקט תהיי כשתתחבאי מתחת למיטה והוא בדיוק ייכנס לחדר?

מסתבר שיש טראומות שלא עוברות מהר כ"כ, אם בכלל.

בלתי נתפס שאת זו שצריכה לברוח.

בדיוק שתת האדם הזה ייתן את הדין, את צריכה לקום וללכת.

במדינה רקובה שבה עבריין מין מקבל 9 חודשי מאסר (!!!) יכול לחזור לשכונה,
לחנות שלו נכנסות מדי יום עשרות-עשרות ילדות מבתי הספר הסמוכים,
ואף אחד לא אומר כלום.

אני לא יודע אם מישהו בכלל יודע.

האיש הוא פאקינג עבריין מין,

למה את צריכה לברוח מהבית שגדלת בו?

יש דברים שאני לא מצליח להבין.

כמו המושג הקלוש הזה "צדק".

אני לא מאשים אותך, את מבינה.

אני מאשים את המערכת, אני מאשים את כולם.

אני מאשים את הבן זונה שאני מאחל לו מוות כואב ומייסר.

אני מאשים את בית המשפט שלא הבין את החומרה של מה שעשה.

אני מאשים את אבא שלך שלא פירק לו את הצורה.

אני מאשים את האחים שלך שלא עשו את אותו הדבר בדיוק.

ואת...

אני מבין את החרדה בכל פעם שאת עוברת מולו.

אני מבין שזה בלתי נמנע, הרי גאון אחד החליט שהוא "נענש" מספיק.

אותו גאון לא מבין שאת הקורבן פה.

המערכת עקומה, רקובה.

הארץ איומה ואוכלת יושביה.

כולם אשמים,

את זאת שצריכה לברוח מהבית.

איפה הצדק?

כשהייתי ילד לקחו אותי הוריי לקרקס.

היה שם פיל שעמד על שתיים ואריה שקפץ חישוקי אש בוערים.

היה שם להטוטן שריחף בגובה השמיים ואיש מוזר שאכל זכוכיות.

היה שם צמר גפן מתוק ותפוחים מסוכרים.

היו שם תחנות עם משחקים ודוכנים שמכרו בהם גלידה בגודל של הר.

והיה שם ליצן.

מכל הדברים בקרקס, אני הכי זוכר את הליצן.

פניו היו לבנות, אפו היה אדום וגדול,

שיערו היה אדום ומתולתל ופיו היה גדול, אדום גם הוא.

מסביב לעיניו היו עיגולים שחורים. בגדיו היו משונים. צבעוניים.

הוא היה די שמן ונעל נעליים של שחקן כדורסל. ענקיות כאלה.

בידו הוא החזיק בלונים.

בלון צהוב, ואחד אדום, אחד כחול ואחד.... ירוק. כן, זהו. היו לו ארבעה בלונים ביד.

הוא התהלך שם, הליצן.

הצחיק ילדים, על אחרים השפריץ מים. עשה כמה קסמים של זריזות ידיים.

ואז הוא הגיע אליי.

רכן לעברי, הושיט לי יד.

לא הושטתי אליו יד בחזרה.

פחדתי. נצמדתי לאבא.

ואז... כאילו בכוח, הוא משך את ידי והרחיק אותי מהוריי.

הבטתי לאחור, קיוויתי שיצילו אותי, אבל הם רק חייכו.

חשבו שאני נהנה, ואז אבא הצביע לאנשהו ואמא הסתכלה,

עוד מבט אחד לאחור, והם אינם.

נבלעו בין ההמון.

הליצן המשיך למשוך את ידי, כשבידו השנייה ארבעת הבלונים. הצהוב, האדום, הכחול והירוק.

הוא אמר לי שהוא רוצה להראות לי משהו ושאל אם אני רוצה את אחד הבלונים.

לא רציתי.

רציתי את אבא ואמא.

התחלתי לבכות, אבל בשקט.

ואז הגענו לאיזה ביתן קטן.

וזהו.

משם אני כבר לא זוכר כלום.

רק שאח"כ אבא שאל למה אני בוכה ולאן נעלמתי ואמא אמרה שאם לא אפסיק נלך הביתה. 

עברו 20 שנה ואני עדיין לא הולך לקרקס.

אני אוהב לראות בטלוויזיה פילים שעומדים על שתיים,

ואריות שקופצים דרך חישוקי אש.

להטוטנים שנוגעים בשמיים ואתה אף פעם לא יודע אם ינחתו או יתרסקו ואנשים מוזרים שאוכלים זכוכיות.

אני מת על צמר גפן מתוק, למרות שכבר שנים לא אכלתי. תפוחים מסוכרים כבר פחות עושים לי את זה.

בפעם האחרונה ששיחקתי בתחנה הבאתי דובי לחברה, גלידה לא אכלתי מגביע כבר מלא זמן, אבל זה תמיד קצת מגרה...

אבל בקרקס יש גם ליצן,

ואני לא יכול שלא לתהות אם ארבעת הבלונים הם חודי הקלשון והפנים החיוורות הם צבעו של מוות.

כשהייתי ילד לקחו אותי הוריי לקרקס. היה שם אוהל גדול ועגלות עם ממתקים. היו שם תחנות עם משחקים, ואיש עם סיר של תירס. והיה שם הביתן.

והיו שם פיל ואריה ולהטוטן ואיש מוזר.

והיה שם ליצן.

מכל הדברים בקרקס,

אני הכי זוכר את הליצן.