מילה ותמונה

במיומנות של לוליין, הלכתי על הקו הצר של בין לאהוב אותך ללשנוא אותך.
במיומנות של בולע חרבות, הצלחתי לבלוע כל מועקה וכל עלבון שגרמת להם.

הזמן והשתיקות זרקו לי רמזים לגבי המקומות שבהם את יכולה להיות עכשיו.
מציגה מיומנות של בולעת (חרבות) וגמישות של נערת גומי, לשריריו המנופחים של איש אחד שהוא לא אני.

ועל הזין, אני אומר.
אני מוכן להכניס את ראשי ללועו של התנין המורעב שמחכה בכלוב מאחורי הקלעים, ולדעת את האמת.
לא אכפת לי להיפגע, כי הפציעות האלה עוברות ולא אכפת לי להפסיד. כבר הפסדתי בגמר גביע העולם שלי. מה זה משחק אימון?

אני הולך עכשיו על רטרו.
היי סקול סוויטהארט שמופיעה ב'אנשים שאתה עשוי להכיר' בפייסבוק, ולמה לא?
ומישהי שאמרה לפי יותר מחודש "אם זה יעזור לך, אז לך על זה", אז הלכתי על זה,
ורעיון לעוד ספר במהדורה מיוחדת, ולהודיע לאנשים מהעבר הרחוק שהשריד האחרון שלהם בחיי כבר איננו,
ו...
הרבה היסטוריה הייתה פה בשבוע האחרון.

הרבה פיסות עבר ושום דבר שנוגע למחר.
שום דבר שיילך איתי ושום דבר שיגרום לי להרגיש טוב יותר לגבי שום דבר.
אז אני הולך על קווים צרים במיומנות של אלוף.
ואני בולע חרבות במיומנות של צ'יצ'ולינה.
ואני קופץ דרך חישוקי אש כמו אריה עם ביצים מפלדה.
ואני מכניס את הראש ללוע של התנין, כמי שאין לו יותר מה להפסיד.

כמו לוליין על קו צר.
האלוהים התורן מרעיד את האדמה שאני הולך עליה.
אני מוכן להתערב שאני לא נופל הפעם.

זה לוקח הרבה יותר מלהיות הודיני כדי להביס אותי, הרי אני כבר לא מאמין לטריקים האלה.
אני יודע שזה לא באמת להיעלם, אלא רק להסתתר מאחורי וילון ולא באמת להינעל אלא רק בכאילו.
אני עוד לא יודע איך בדיוק, וזה מאוד לא מעניין אותי, אבל אחיזת העיניים הזאת והופעה עמוסת אורות וזוהרת מתוך העלטה לא מרשימה אותי יותר.

דברי איתי אחרי ההופעה שלך, בג'ינס וחולצה.
לא מעניינת אותי הגלימה המנצנצת שלך.

כשהייתי ילד לקחו אותי הוריי לקרקס.

היה שם פיל שעמד על שתיים ואריה שקפץ חישוקי אש בוערים.

היה שם להטוטן שריחף בגובה השמיים ואיש מוזר שאכל זכוכיות.

היה שם צמר גפן מתוק ותפוחים מסוכרים.

היו שם תחנות עם משחקים ודוכנים שמכרו בהם גלידה בגודל של הר.

והיה שם ליצן.

מכל הדברים בקרקס, אני הכי זוכר את הליצן.

פניו היו לבנות, אפו היה אדום וגדול,

שיערו היה אדום ומתולתל ופיו היה גדול, אדום גם הוא.

מסביב לעיניו היו עיגולים שחורים. בגדיו היו משונים. צבעוניים.

הוא היה די שמן ונעל נעליים של שחקן כדורסל. ענקיות כאלה.

בידו הוא החזיק בלונים.

בלון צהוב, ואחד אדום, אחד כחול ואחד.... ירוק. כן, זהו. היו לו ארבעה בלונים ביד.

הוא התהלך שם, הליצן.

הצחיק ילדים, על אחרים השפריץ מים. עשה כמה קסמים של זריזות ידיים.

ואז הוא הגיע אליי.

רכן לעברי, הושיט לי יד.

לא הושטתי אליו יד בחזרה.

פחדתי. נצמדתי לאבא.

ואז... כאילו בכוח, הוא משך את ידי והרחיק אותי מהוריי.

הבטתי לאחור, קיוויתי שיצילו אותי, אבל הם רק חייכו.

חשבו שאני נהנה, ואז אבא הצביע לאנשהו ואמא הסתכלה,

עוד מבט אחד לאחור, והם אינם.

נבלעו בין ההמון.

הליצן המשיך למשוך את ידי, כשבידו השנייה ארבעת הבלונים. הצהוב, האדום, הכחול והירוק.

הוא אמר לי שהוא רוצה להראות לי משהו ושאל אם אני רוצה את אחד הבלונים.

לא רציתי.

רציתי את אבא ואמא.

התחלתי לבכות, אבל בשקט.

ואז הגענו לאיזה ביתן קטן.

וזהו.

משם אני כבר לא זוכר כלום.

רק שאח"כ אבא שאל למה אני בוכה ולאן נעלמתי ואמא אמרה שאם לא אפסיק נלך הביתה. 

עברו 20 שנה ואני עדיין לא הולך לקרקס.

אני אוהב לראות בטלוויזיה פילים שעומדים על שתיים,

ואריות שקופצים דרך חישוקי אש.

להטוטנים שנוגעים בשמיים ואתה אף פעם לא יודע אם ינחתו או יתרסקו ואנשים מוזרים שאוכלים זכוכיות.

אני מת על צמר גפן מתוק, למרות שכבר שנים לא אכלתי. תפוחים מסוכרים כבר פחות עושים לי את זה.

בפעם האחרונה ששיחקתי בתחנה הבאתי דובי לחברה, גלידה לא אכלתי מגביע כבר מלא זמן, אבל זה תמיד קצת מגרה...

אבל בקרקס יש גם ליצן,

ואני לא יכול שלא לתהות אם ארבעת הבלונים הם חודי הקלשון והפנים החיוורות הם צבעו של מוות.

כשהייתי ילד לקחו אותי הוריי לקרקס. היה שם אוהל גדול ועגלות עם ממתקים. היו שם תחנות עם משחקים, ואיש עם סיר של תירס. והיה שם הביתן.

והיו שם פיל ואריה ולהטוטן ואיש מוזר.

והיה שם ליצן.

מכל הדברים בקרקס,

אני הכי זוכר את הליצן.