מילה ותמונה

נוסע, נוסע.
המוזיקה הכי טובה שחיברתי לי אי פעם והציפייה הכי גדולה שציפיתי לי אי פעם התערבבו עם הפחד הכי גדול שהיה לי אי פעם, והכריחו אותי ללחוץ את דוושת הגז. אולי כדי לקרב את הקץ. אולי כי השרירים פשוט מחוץ לשליטתי.

פנים אל מול פנים.
הכבישים המובילים צפונה מוכרים לי עד גבול מסוים. אח"כ הדבר היחיד ששומר אותי בטוח זאת המחשבה על הרגע בו אגיע מחוץ לשערייך. זה מסיח את הדעת מהעובדה שאין לי מושג איפה אני נמצא.

ובינתיים.
הדרך ממשיכה גם אחרי הגבול שאני מכיר, ואני חושש. חלק מהגוף קפוץ ומכווץ ממתח הנסיעה אל הלא נודע שאת.

ועד אז.
באיזור הבטוח שלי, בין בת ים לתל אביב, אני עוד שר עם הרדיו שירים עמוסי רגש. דבר לא מפריע לי עדיין.

מתרחק ומתקרב.
באיזשהו מקום על כביש 2, כשהגוף מתקרב, הנפש שלי מתרחקת. פתאום מכה בי ההכרה שעוד קצת, ממש עוד טיפה, אני כבר לא אהיה רחוק משום בחינה.

חילוץ פקק.
תאונה קטנה נותנת לי אפשרות גדולה לקחת אוויר. בקטע כביש שמעולם לא נסעתי בו על פחות מ-120, אני גולש עכשיו ושואף אוויר. מביט מהצד, מוודא שכולם בסדר וזה רק טמבון שנפל, לפני שאני אומר 'תודה לאל' על כמה שניות לסדר את הנשימה.

משא ומתן.
ביני לביני, אני משכנע את עצמי שהימים האחרונים הם רק אשליה רעה. השתיקות הארוכות בין המילים הקצרות, הן בכלל לא קשורות אליי. אני רצוי. אני רצוי. אני רצוי. זה רק עיכוב. בתמורה לשכנוע שלי אני נותן לי לשיר ברוגע עוד חצי שיר של מאיר אריאל.

צליל וטעם.
רמזור ראשון אחרי דקות ארוכות. זה אומר שזה כבר קרוב. אולי. אני לא באמת יודע. אצלי בראש, הצליל של קולך, זה שלאחרונה היה צרוד, וטעמך, זה שלאחרונה היה כתוב, כבר ממש ממש קרובים.

שתיקה.
אבל עם ההתרגשות, היה גם פחד. הרגשתי את הרעד בבטן שלי כשנזכרתי בכל הנפנופים האחרונים ולא כ"כ הבנתי מה אני עושה פה. את רוצה אותי פה או לא? ואם כן, אז למה בשתיקות שכאלה?

חרדות.
תמיד יש את החשש הזה. פעם אחת משביל גישה שלא מצאתי יצאה דמוית מלאך ששברה לי את הלב, וזאת לא תקופה טובה לשברון לב חדש. אולי צריך לפרסס ולהדרים. אולי... ואולי לא תשברי לי את הלב.

אש.
mr. safety שכמותי, נזהר תמיד ממקומות מסוכנים מדי. מאתגרים שאני לא בטוח לגביהם, מאנשים מסוימים, ממקומות חשוכים מדי. והנה אש אחת שאני קופץ ראש לתוכה, ועל הזין הכל. אמות בכל מקרה. לפחות אוכל לספר שהעזתי.

איש שרצית.
ואני לא יודע אם אוכל להיות. אולי תמיד אהיה הלוזר שהופך לחברה טובה. ואולי, אולי, אולי, אולי זה אני. אני מנסה לשכנע את עצמי שהפעם זאת הפעם האחת שבה צריך לקרות. רק את זה אני מבקש, ואני אדאג לשאר.

מסננת.
הלב שלי מחורר מרמזים סותרים ומשפטים שאני לא מבין. כשאני איתך, ההגנות שלי יורדות, וכשאת יורה, לפעמים אלה כדורים שחודרים.

מסננת 2.
כבר כמה ימים של שתיקה פה והודעות הרגעה מינוריות שם. אני לוקח הכל, זורק לקערה, מערבב ומקבל עיסה שמוציאה אותי קטן, בכל דרך שלא מסתכלים על זה. אבל אמרו לי להילחם, אז אני מנסה לזרוק שיר שמח בפנים. אולי זה יתפח קצת.

משחק מסוכן.
המשאות הכבדים של השבוע האחרון – העבודה הקשה ונדודי השינה גרמו לי לעשות החלטות מוזרות שאולי מתנקמות בי ואולי לא. אני מצטער על כולן. הרי אחת כזאת מוציאה אותי אויב רק בגלל שהעזתי לשלוף את אקדח הצעצוע שלי.

תרגיע.
אחרייך, גם מיקה אומר שאני צריך להירגע ולקחת את זה בקלות. אם הייתי יודע מה זה, אולי היה לי קל יותר. אבל אני מפחד ומבועת ומשחק באש. נכון שאמרתי שאני לא מפחד למות בחומך, אבל אני לא רוצה למות. לא עכשיו, לא אף פעם.

מיקה.
יש אנשים שמזיזים לי את הבטן ויש אנשים שמזיזים לי את הלב ויש שירים שגורמים לי לזוז, כמעט לרקוד. זה קשה בשבילי כמעט כמו להצטלם. כשעברתי ליד המראה חייכתי אליה, כי התמודדתי. כשחזרתי וחלפתי על פניה שוב, ניפצתי אותה. אני מפחד שהבבואה שבה היא אולי אחת הסיבות שבגללן את לא פה.

אחות של מיקה.
אנשים שפעם היו כמוך הפכו להיות חברים טובים. אנשים אהובים כ"כ. אבל את לא יכולה להיות כמוהם. אני לא רוצה שתהיי כמוהם. אני רוצה לספר להם עלייך. לגרום להם לשמוח בשבילי עלייך.

רשמיות.
השבוע החורף תפס פיקוד. חילופי המשמרות התבצעו. אבל הוא עוד חלוד, רואים את זה. כשיבוא לעשות פה סדר ולשטוף את המדרכות ואת המכוניות ואת החלונות ואת הלבבות, אדע אם את קעקוע צרוב בי או ציור של לב על חלון שלא עבר שטיפה הרבה זמן.

ליאונה לואיס.
אנשים לא צפויים משאירים לפעמים חותמות לא צפויות, ואנשים אומרים לפעמים דברים שהופכים לקטץ' פרייזס שנשארים שנים, כמו המילים הראשונות שלך אליי. כמו שפליטת ריאליטי אחת מבטיחה לי כבר שנתיים שזה ישתפר עם הזמן, ולמרות שזה לא השתפר, אני משום מה ממשיך להאמין לה.

מטבעות.
יש לי מטבע של שנקל בכיס של הג'ינס שלבשתי אתמול. כשקראתי את ההודעה של אתמול בלילה הייתי נותן לך אותם בשביל שתסכימי לשמוע את המחשבות שלי באותו רגע. penny for your thoughts, שנקל תמורת שלי. הן פשוט קצת פחות חשובות.

מצלמה.
כרטיסי זיכרון, סוללות, מטענים, קוראי כרטיסים זרוקים על יד כוס קפה ריקה ושפרפרת של קרם ידיים שמציל אותי מפגעי מזג האוויר, ואני תוהה אם יש מצלמה שמצלמת רק צבעים, לא דמויות ומעניין מה הצבע שלי עכשיו.

כעס.
הוא בא לבקר פה פעם. נזכרתי בזה אחרי שדיברנו. הלכתי לבקר אצלו. אני לא יודע איפה הוא היה בשלושת הימים האחרונים. אם הוא היה שם, אז שיקרת לי כי אמרת שלא היה זמן. אם הוא הסיבה שלא היה זמן, אז פשוט תפטרי ממני.

ביג לובובסקי.
אחרי ארוחת ערב שכנראה אוותר עליה, כנראה אפעיל את ה-DVD, אסתכל על ה'דוד' ואתהה איך הופכים להיות איש כזה שלא אכפת לו יותר מדי משום דבר. בלי לקחת כל דבר עמוק מדי לבטן, בלי להשאיר את הלב בחוץ כך שכל אחד יכול לבוא ולגעת כאילו הוא היה מר-גמיש זנותי שכזה.

קיצוניות.
תנודות בין שמחה לחרדה, בין שיר שמח מדי לשיר עצוב מדי, ששניהם לא משקפים את מה שאני מרגיש כרגע, מבלבלים אותי מחד ומזינים אותי מנגד, ועכשיו אני בשלב של לזרוק זין ואחרי שתגמר הפיסקה אהיה בשלב ההתנצלות החתלתולית, וזה הכל קורה כי אני פשוט לא יודע כלום!!

ציור.
על הקיר שלי שתי תמונות שאני ציירתי בתקופת הלימודים שלי. מחורבנות מכל בחינה שהיא, אבל נותנות צבע לקיר, וכשנכנסתי לכאן לראשונה, היה חשוב לי שלא יהיה לבן מדי. היו תקופות שהייתי מכניס לחיי אנשים כדי שלא אהיה בודד מדי. עכשיו אני לא לבד ולא בודד ועדיין חסר לי משהו.

לא רוצה לתת לפגוע בי.
רגיש מדי זה רע. פתוח מדי זה רע. מקשיב מדי זה רע. מדבר מדי זה רע. סגור מדי זה רע. שקט מדי זה רע. רועש מדי זה רע. אין לי דרך להגיע אלייך אם את חושבת שאני מדי זה רע.

ללכת.
אני יכול להיות מלך העולם עבור אנשים ומלך הביבים עבור אנשים אחרים. שלא כמו כל האנשים, אני עדיין לא יודע אם אני נועדתי למלוך או להימלך. לפעמים אני יודע שאני יכול לשלוט הכי טוב בעולם שלי. לפעמים אני מבין שתקופת המלוכה שלי הסתיימה, ואני אורז תיק קטן ומסתלק.

שלטים.
לא הצלחתי לאחד בין השלט של הטלוויזיה לשלט של הכבלים. אחד להגביר, אחד לעבור ערוץ. אף אחד מהם לא ממלא את הצורך האמיתי השלם שלי עם הטלוויזיה המזוינת שלי. לא הצלחתי לאחד בין הראש ללב. אחד החליט להילחם עלייך, אחד רוצה להילחם עלייך. אמור להיות פשוט, רק שהבטן אומרת דברים אחרים לגמרי כרגע.

מדבקות בחיתוך אותיות.
על דלת החנות, ממש מתחת לגלריה, במדבקות החדשות שעשינו לכבוד הגברת מיאו-מיאו, התקלפה האות w. בהתחלה היא נראתה כמו v, אבל אח"כ גם היא קצת השתנתה ונראתה כמו L. זה סתם נראה לי סמלי איך ניצחון הופך להכרזה על ניצחון ונגמר בתבוסה. הדפוס סידר את זה, אבל איך אני יכול לסדר?

רצונות.
המחשבות שמתחלפות לא משנות את העובדה שאני שולח תדירות מבט לכיוון הסלולרי שלי. מחכה שהאור יידלק והוא יצפצף ויגיד לי שלא עשיתי טעות גדולה מדי.

תשובות.
את התהיות שלי אני שומר לעצמי, כי אני יודע שלשאלות יהיה מחיר כבד מדי. אני נוסע נוסע צפונה מכאן ואני לא יודע מי או מה מחכה לי שם. ממלכה או עוד שברון לב לאוסף.

'לא, לא, אין מצב שזאת היא. לא יכול להיות'
זאת הייתה המחשבה הראשונה שלי כשראיתי אותה עומדת שם, ליד קיר של מסכים כחולים.
תהיתי אם ראתה אותי, ולא ידעתי אם רציתי שתראה אותי או רציתי לברוח כל עוד נפשי בי, אבל either way נשארתי קפוא מבלי יכולת לזוז.
היא הסתובבה והסתכלה, והמשיכה להסתכל סביב.
'מזל. היא לא זיהתה'.
ואז מבטה שוב פנה אליי, ו... בינגו.

השתניתי בשש השנים שעברו מאז שראיתי אותה לאחרונה, וגם היא קצת השתנתה.
קמט פה, השיער קצת ארוך יותר משזכרתי. חזרה למתולתל אחרי אפיזודת הפן שלה.
בלי איפור, כמו שאהבתי אותה.
ידעתי שבכל פעם שהיא מתאפרת זה בשביל מישהו אחר.

לא העזתי לגשת, אבל גם לא יכולתי לזוז לשום כיוון אחר.
הפעם זאת היא שעשתה את הצעד הראשון.

'היי אתה'
'היי'
'זוכר אותי?'
'את צוחקת עליי, נכון?'
'מה אתה עושה פה?'
'עובד. ואת?'
'קונה. אתה עסוק?'
'השתגעת? כאילו... לא התכוונתי. לא, לא עסוק. אבל זה... בטוח?'
'מה בטוח?'
'אני... את יודעת... שלא מחכה מישהו בחוץ'
'לא... הוא כבר לא... אנחנו כבר לא יחד'
'אוקיי. נעלה אליי למשרד? שקט שם'

ניסיתי לפתוח את דלת המשרד, אבל היד רעדה כ"כ, שהמפתח פשוט הקיש על המנעול וסרב להיכנס.
היא שמה את היד שלה על שלי, והסתכלתי עליה, וזאת הפעם הראשונה שהיא חייכה.
הכנסתי את המפתח והצעתי לה את הכסא הלא שבור והתיישבתי מולה ושנינו שתקנו.
הייתי נבוך, מבוהל, מאושר, מפוחד ומבולבל בו זמנית.

'תגיד משהו'
'אני לא התכוננתי לזה... חשבתי על זה שנים, אבל לא האמנתי שאעמוד מולך שוב'
'תנסה אותי. תאלתר. אתה טוב בזה'
'מממ... לא יודע... תגידי לי מה קורה איתך, איפה את היום?'
'זה לא באמת מה שמעניין אותך, נכון?'
'זה דווקא כן, אבל זאת לא השאלה הראשונה שהייתי שואל אותך'
'מה היית שואל?'
'זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו? בדיוק ככה.'
'באמת? גם אחרי כל השנים האלה'
'כן. בהתחשב בזה שזאת הייתה ההתחלה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים, את יודעת...'
'אז למה אתה לא עושה את זה?'
'לא יודע... בילי, אני מת מפחד, אני לא מבין מה קורה כאן, אני לא בטוח שאני לא מדמיין את זה בכלל'

היא נעמדה ובאה מסביב לשולחן ונעמדה לפניי וירדה על ברכיה והיינו פנים אל פנים, אני על הכסא ועל הרצפה.
היא הורידה לי סטירה מצלצלת. היא העיפה לי את המשקפיים וסתימה ולדעתי הזיזה לי את הלסת מהמקום.

'למה זה היה טוב?!'
'כי זה מגיע לך. אתה הרסת לי את החיים'
'למזלך אני לא מרים ידיים, כי את לא ממש עשית טוב לחיים שלי'
'טוב, שתוק עכשיו. אני על הברכיים, לא? זה הכי סליחה שתקבל ממני אי פעם'

הייתי פגוע ומושפל ומועלב.
היא הניחה יד על הפנים שלי.
'זה בסדר שאני שמה את היד פה?' היא שאלה.
היא התקרבה אליי ושפתיה היו מילימטרים משפתיי.
'וכשאני עושה ככה?' אמרה ונשקה אותי.
רעדתי כולי. מעלבון והתרגשות מעורבבים. אני לא יודע איך להגדיר את זה בכלל.

נישקתי אותה דקות ארוכות, החזרתי חוב של כמה שנים ארורות, שבינן לאהבה, הקשר היחיד היה שברון לב מילדה בת 19 שלא רואה אותי ממטר.

'אני צריכה ללכת' היא אמרה תוך כדי נשיקה
ואני נעמדתי ומשכתי אותה אליי וחיבקתי אותה חזק כ"כ, והיא אותי בחזרה, ולא היה כוח בעולם שיכול היה להיכנס בינינו.
הרגשתי את הדמעות שלה על הצוואר שלי והתאפקתי לא לבכות בעצמי. אני בכל זאת בעבודה.

היא נתנה לי עוד נשיקה ועוד חיבוק אחד ויצאה מהמשרד,
ואני נעלתי את הדלת והתפרקתי בבכי של הלם וגעגוע והתרגשות וכעס ו... וכל רגש אפשרי מקשת הרגשות האנושית, ורק כשהדופק שלי נרגע נזכרתי שלא ביקשתי את הטלפון שלה ושהיא לא ביקשה את שלי.
המחשבה היחידה שהייתה לי מאותו הרגע היא ששוב פספסתי.
עכשיו לכו תדעו מתי אראה אותה שוב.

איזה בזבוז.

השיר הכי רומנטי בעולם מתנגן עכשיו, ואין אף לא אחת שממלאת אותו בתוכן. הוא נשאר עירום ו...שיר, במקום המשהו הגדול והטוב יותר שאמור היה להיות.

וזה לא שלא ניסיתי למלא אותו, כן? ניסיתי, נכשלתי, נדפקתי, רומיתי, ננטשתי, הרסתי בכוחות עצמי. הייתי אידיוט, מפגר, מבריק, רומנטי מדי, לא רומנטי מספיק, רגיש, עקשן, לא רגיש, לא מספיק עקשן וכל טעות אפשרית שכתובה בספר של "כל הטעויות האפשריות לעשות בדרך למות לבד".

רציתי להביא איזה דימוי מאגניב מפוקר על יד טובה שמגיעה גם לשחקנים גרועים אחת לאיזה זמן, אבל אין לי מושג בשטות הזאת (רק בפישפיריק.. משחק של טורקים זקנים, מעשנים ומקללים כשלמישהו יש נסיך, כי הוא גורף את כל הקופה) וזה גם לא ממש חוקי, אליבא דמשטרת ישראל.

עדיף שנשאר עם התרנגול עיוור שתופס גרגר. אתם יודעים. אולי פעם אחת אומר את המשפט הנכון למישהי הנכונה שתמלא את השיר הנכון בתוכן הנכון.
ואולי לא. תכל'ס, על מי אנחנו עובדים. אתם מכירים אותי טוב מספיק כדי לדעת שבאותה מהירות שאני מתרומם אני גם צונח. אבל אותה אחת ששרה את השיר הכי רומנטי בעולם, אומרת בשיר אחר ש"אהבה מגיעה לאלו שמאמינים בה". אתם מכירים מאמין גדול ממני? מתוך 400 פוסטים שלא מחקתי, 350 מתעסקים בניסיונות, התקוות, הרצונות, החלומות, הזכרונות, הרגעים הטובים שאותו... דבר, הביא איתו.

אידיוט חולמני כמו דון קישוט ובעל יכולת לומר את המילים שהפכו את דון חואן לדון חואן, רומנטי כמו רומיאו וטיפש כמו נעל בשביל להרוס הכל עד סוף הערב.

השיר הכי רומנטי בעולם מנסה לזרוק אותי למחוזות עבר, איפה שהיה טוב. היו פרחים ולבבות ופתקים על המיטה ובתוך התיק, כדי שיהיה כיף למצוא ו-SMSים באמצע הלילה וכפיות וסקס מעולה ונשיקות שלא נגמרות וחיבוקים ומגע וידיים על ידית ההילוכים כשנוסעים מפה לשם, וארוחות ערב וארוחות צהריים ולימודים ביחד ושתיקות נעימות וכל מה שהיה צריך בשביל שהבלוג הזה יהיה מקום הרבה יותר שמח.

הוא כמעט מצליח, אבל אז צצה בראש נורמה ג'ין שמילאה את התפקיד הזה בהצלחה, וכולנו יודעים איך זה נגמר.

ומשפטים בשיר הכי רומנטי בעולם זורקים אותי לא מאוד אחורה, רק לפני כמה חודשים, לאנשים חדשים שבאו וריגשו והרטיטו את הלב והציפו את המחשבות ואנשים שאלו למה אני מחייך כל הזמן ועניתי "כי אני שמח" וזה היה נהדר ונפלא, עד שמטוס אחד נחת על הראש שלי בדיוק באותו שבוע שמקום אחר טילפן רק בשביל לשתוק ולא לענות שבוע אח"כ. בקיצור, כדי שתבינו את המשפט האחרון והלא הגיוני שלי - יש לי מזל מחורבן וכשרון להרוס.
כלום לא הולך ולא מצליח וכשאני מפסיק להאמין, היא לא באה כי אני לא מאמין וכשאני המאמין הכי גדול, היא לא באה, כי גם יש מי שמאמין במשיח ומה זה עוזר להם? זאת אמונה עיוורת, משוללת כל יסוד מלבד סיפורים שעברו מדור לדור.

אבל אני יודע שיש אותה לאחרים, ובגלל זה אני כועס כ"כ ומאוכזב כ"כ. זה לא שאני פחות טוב מאחרים. זה שאני הרבה יותר טוב מאחרים.

השיר הכי רומנטי בעולם עבר חלף לו מזמן במעמקי הפלייליסט והחלטתי לא לחזור אליו כי הוא עושה לי רע ומזכיר לי את כל האנשים שרציתי ולא ראו אותי ממטר.

ואולי אני לא מבין כלום בפוקר, אבל אני מבין במסעות ואולי הגיעה העת לומר שלום לכל מי שלא רצה שלא אהיה לבד בעוד שישי בערב אחד ולא הייתי מספיק חשוב לו בשביל שירים טלפון או יענה לטלפון או כל דבר אחר כזה באיזה ideal tuesday. עוד מעט יש לי יומולדת וזה 3 ימי הולדת לפני הדד ליין ההוא שהצבתי לעצמי, ואם יש אלוהים (עוד לא החלטתי. יש או אין?) אז הוא יעזור לי ואם אין אלוהים, אז שאלוהים יעזור לי.

השיר הכי רומנטי בעולם ייאש לי את הצורה ביום שישי מעצבן בחומו שמכריח אותי להדליק מזגן שאצטרך אח"כ לשלם בשעות נוספות שאני מקבל במקום שלא משלם לי מספיק.

אבל יש גם כמה אנשים שאני מכיר שמאושרים עכשיו. מה זה אומר עליי שאני לא מאושר בשבילם? הרי הם מאושרים עם אנשים שהם לא אני, בזמן שיכולתי לעשות אותם מאושרים לא פחות. באיזה סרט לא משהו של שחקנית לא משהו אמרו משהו בסגנון "ציפור, גם כשהיא נופלת קפואה לאדמה לא מרחמת על עצמה. היא רק מנסה לשרוד". ואני הציפור, מעולם לא ריחמתי על עצמי, הייתי עסוק בהענשה עצמית על כל המשפטים המפגרים שאמרתי בחיי, על כל השתיקות בדיוק כשהייתי צריך לומר משהו, על כל הפעמים שאיחרתי בקצת, בשבוע, ביום, על כל הדברים שלא הייתה לי שליטה עליהם.

השיר הכי רומנטי בעולם עושה לי בחילה.

רציתי להתקשר אלייך, אבל אני יודע שלא תעני לי, אז בשביל מה? גם ככה אין לי משהו חשוב לומר.

רציתי שהשיר הכי רומנטי בעולם יהיה חשוב, אבל מי שואל אותי. אני הכי טוב שאני יכול להציע. למה אני היחיד שחושב שאני לא כזה רע?